הבלוג של אבו אלמוג

עיתוני סוף השבוע האריכו בסיפורו של זמר מזרחי חרדי נודע (השמות שמורים במערכת מחשש עינא בישא של גוגעל) שהתוודה בפני רבניו כי בטרם היה לזמר מזרחי חרדי נודע, כאשר היה אך זמר מזרחי נודע, קיים הופעות בפני קהלים מעורבים של גברים ונשים. מכיוון שכך ספג עונש מלקות, על מנת לתקן כנגד מה שפגע, וכלשון מעריב, שהזדעזע בכותרת "טליבאן זה כאן" היו ההצלפות שהתקיימו ב"שוט עתיק מעור פר", "סמליות בעוצמתן".

אני, רבותי, מסרב להזדעזע. המדובר באירוע שניתן להתענג עליו מכיוונים כה רבים (על השורש ע.נ.ג. בהקשר זה עוד ארחיב בהמשך) שאת הזעזוע ואת הצדקנות אשמור למעריב. הם טובים בזה הרבה יותר ממני (אני שב וממליץ בחום לקרוא מעריב. זה העיתון היחיד שמוכן להגיע עד אשחר! והכתבות בסוף שבוע היו אפילו קריאות. אהבתי את הכתבה על הטראש ריאליטי. אבל אני אוהב יותר טראש ריאליטי. הפסקתי את קריאת הכתבה באמצע על מנת לצפות בפרק הגמר של "בית הספר לנימוסים". אבל לא סיימתי את הצפיה אז נא לא לגלות לי מי ניצחה).

מדינת ישראל רחוקה מאוד מהטליבאן. למעשה אין המדובר באירוע שהוא אפשרי במסגרת הפרה-מודרנית של הטליבאן, אלא מעין הפגנת עוצמה במלחמת התרבויות הפוסט-מודרנית בישראל. ניתן לדמות את האירוע לאירוע דומה בו גולח בפומבי שערה של זמרת ידועה. "המאמי הלאומית" גילחה את שערה כפירסומת עבור חברת פלאפון. וקיבלה על זה סכום דומה. האירוע דומה למדי. העונש הגופני, הציפייה לקבלה בקרב קהל היעד (ההכרה כי את, נינט מקריית גת, עכשיו "הפרזנטורית של פלאפון" שווה בעוצמתה בקרב קהל היעד להכרזה של רבו של הזמר כי "מהיום הזמר מותר בשמיעה ובהזמנה לאירועים, הוא שב בתשובה"), וכמובן הסימון הסמלי מאוד, שנועדה להראות את עוצמת הגורם המסמן מחד, ולסמן את המסומן כמי ששייך למסמן באופן שאין ממנו חזרה.

הייתי יכול להמשיך ולנתח. אבל כאן עולה בדעתי השוואה נוספת. לפני כשבועיים הזמין אותי חבר טוב ליום ההולדת שלו במועדון "הדאנג'ן" המחודש ברחוב השרון בתל אביב, רחוב אותו הכרתי עד אז רק כמשכנו לשעבר של אגף ר"פ של חברת עמידר. רק אתמול עלה מועדון זה לכותרות כשמישהו בערוץ 2 גילה כי מי שמשכיר את האולם למועדון המהווה, כדברי הכתבה "מועדון סקס אלטרנטיבי"הוא לא אחר מאשר הסוכנות היהודית. אני לכשעצמי הייתי מזועזע יותר מתפקידה של הסוכנות ככלי מרכזי באכיפת מדיניות מקרקעין מפלה כנגד הערבים תושבי מדינת ישראל, באופן שתואר בבג"צ קעדאן, ומבילוי במועדון אני יכול להרגיע את כולם, מרבית באיו (לא בדקתי תעודות זהות, זו התרשמותי) הם יהודים כשרים. ובכל אופן, גם שם היו טקסי הצלפה, וגם שם התרשמתי, במרבית המקרים, כי המכות היו "סמליות בעוצמתן". איני בא לרמוז חלילה על כך שמי מהמעורבים בהצלפה בזמר חש מכך עונג מיני כלשהו, ומכיוון שאיני מכיר את המעורבים ואיני מוסמך לנתח אותם מבחינה פסיכולוגית, לא אוכל לומר על כך דבר. אבל הניתוח התרבותי של האירוע כחלק כולל ממערכת תרבותית דורש ניתוח פרוידאני מיידי. שימו לב להקשר, להפרדה הזו בין גברים ונשים שהמפר אותה חייב במלקות. באמת, אם פרויד היה חי היה מייד כותב פרק נוסף ב"משה האיש ואמונת הייחוד", או ב"טוטם וטאבו". המילים "טאבו" ו "פטיש" עולות כאן וצצות, כשם שהן צצות בניתוח האירועים במועדון הדאנג'ן (דרך אגב יומולדת ממש נהדרת. אחלה הופעה של ציונה פטריוט).  

אבל נראה שגם פרויד, המודרניסט והסטרוקטורליסט, לא ממש מתאים כאן. האירוע, כאמור, מדיף ניחוח פוסט מודרני חריף. הפנייה המיידית היא ללאקאן, אבל בגלל שאף אחד (גם אתה, סלבוי. אף אחד זה אף אחד) לא מבין מילה ממה שהוא אומר, אפנה לבארת. גם הוא לא מי יודע מה ברור, אבל קריאה (קצת שלו, הרבה עליו) מראה את האבחנה הידועה בין הנאה לעונג. Plaisir ו- Jouissance. דומני שהמעורבים בהצלפה בזמר חשו עונג, במשמעות התרבותית, הבארתית של המילה. חוויה מתריסה, המאיימת על הסדר המקובל, בעלת זיקה מיסטית, המנוגדת להנאה הרציונלית, הבורגנית. לא פלא שהאדונים הנכבדים מ"מעריב", מחוז הבורגנות, חשו כה מאויימים.

הייתי מסיים כאן בלינק לאחד משיריו של הזמר המוצלף, אך מכיוון שאני חושש שקוראי, שאינם ידועים דווקא בשמירתם על תרי"ג המצוות (והאמת שגם הפוסט הזה נכתב בשבת) ישמעו את השיר כשהם מעורבים נשים עם גברים, אתן כאן קטע נחמד של פיטר גרין וסנואי וייט שנקרא "סלאבו דיי" ואין לי מושג למה. שני גיטריסטים ענקיים. ווייט (שניגן בין היתר עם פינק פלויד ות'ין ליזי) היה כאן לפני חודשיים בערך, אבל לא יצא לי ללכת. גרין הוא בין הגדולים ביותר שקמו לנו, אבל כמה גדול ככה מטושטש. בכל אופן השניים האלה עשו דבר יפה, ואתם מוזמנים להקשיב. שבת שלום.

שבת שלום לכולם.

אני בדרך לחתונה של רותם בדרום, ולא אהיה און ליין יום או יומיים.

אשאיר כאן חידה, בתקווה שאמצא פתרונות כשאני חוזר.

השאלה היא מה משותף לקבוצת האנשים הבאה:

הרולד וילסון

אדוארד הית'

יושב הראש מאו

פיטר בראון

בי בי קינג

דוריס דיי

מאט באזבי

יש פיתרון כללי, אבל הייתי רוצה לדעת בדיוק איך כל אחד הגיע לקבוצה. אני גם לא מוציא מכלל אפשרות שיש עוד אנשים שקשורים לקבוצה שלא מניתי כאן, למרות שבאמת השתדלתי למצוא את כולם.

אז שתהיה שבת שלום.

אם אשוב לכאן מחר בערב ואראה שאנשים מתקשים, אתחיל לחלק רמזים.

אשתי נכנעה סוף סוף לקידמה ופתחה חשבון משתמש בפייסבוק. כמובן שהייתי החבר הראשון שלה (בפייסבוק...), ולאחר שעתיים גם שינינו את הסטטוס והודענו לעולם, באיחור של עשרים שנה בערך, ש"גל נשוי עכשיו לשילה". זה גרר כמות אדירה של תגובות מפרגנות. היו שהציעו לנו סיפולוקס, והיו שתהו על ההחלטה המהירה. שעתיים חברים וכבר מחליטים להתחתן.

זה איכשהו התחבר לנושא של התיזה שלי (הכל מתחבר לזה בסופו של דבר) שעוסקת, אם מישהו מהקוראים לא יודע, ועדיין לא נדנדתי לו עם השטויות האלה עד שיצאה נשמתו, ב"השגרת הדיון ברציונל הדתי של מוסד העדות הדתיות במשפט הישראלי" או בעברית - למה בעצם מותר לנו בישראל להתחתן בחתונה דתית רק עם מי שבן העדה הדתית שלנו. (יש כמובן טוויסט, זה לא פשוט כמו שזה נראה, יש גראמשי, ובורדייה, ומנגנוני שליטה, והכל יהיה סבבה. תקראו באוגוסט 2012 כשאגיש סוף סוף את העבודה). חלק מהעניין זה לראות איזה סיבוך אדיר זה להתחתן ולהתגרש במדינה הזאת. שום דבר לא הולך בקלות.

אז הראש היהודי ממציא לנו פטנטים, ובשביל לעקוף את הסיבוך המציאו לנו נישואי קפריסין - שממש נוסעים לקפריסין ומתחתנים, ונישואי מקסיקו ונישואי פרגוואי - ששולחים מכתב ומקבלים חתונה בדואר חוזר, ואפילו לאחרונה נישואי טורונטו שזה טוב אם אתה הומו. אז אני מציע נישואי פייסבוק. בקליק אחד פשוט על העכבר פותרים את כל הבעיות.

הרי בסך הכל מדובר בדיני "המעמד האישי" או "Personal Status", ומה המקום הטבעי ליצור סטטוס או להכריז על סטטוס אם לא שורת הסטטוס בפייסבוק? יש כאן את כל האלמנטים של נישואים. בסך הכל יש כאן בקשה, ואישור (שזה אלמנט חוזי של הסכמה. והרבה הרבה יותר סבבי ושוויוני מהמשפט העברי ששם חתונה זה בכלל קניין!) ואם מישהו מבועס מהקשר הוא פשוט יכול לנתק אותו בקליק אחד. אפשר לסדר מזונות שישולמו בכסף של פארמוויל, ומהנסיון שלי עם מזונות, זה פחות או יותר שווה ערך למה שמקבלים בעולם האמיתי.

אז לא להפיץ יותר מדי את הרעיון הזה, כי זה רעיון כל כך מעולה, שאם יאמצו אותו, ונישואי פייסבוק יתפסו, אז הלכה לי התזה. ואפרופו נישואים, ודיני הנישואים במדינה, מצאתי במאמר של צבי טריגר ציטוט ממש מדהים של חנה ארנדט, שאני לא קולט איך פיספסתי אותו כשקראתי את הספר. טוב. צריך לזכור שארנדט, שעליה אמרו חז"ל "הנבעלת לערל קשה לפרוש", הייתה המאהבת של היידגר הגוי הנאצי, ושיש לה חתיכת חוצפה לשבת במשפט אייכמן ולכתוב על החוקים שלנו, של מדינת היהודים, את מה שהיא כותבת. שתתבייש. אפילו אם הייתה מציעה לי חברות בפייסבוק הייתי מתעלם. דווקא.  אבל את הציטוט כדאי להביא, ומי שמחפש ממש את המקור שלו יכול למצוא אותו בספר "אייכמן בירושלים - דו"ח על הבנאליות של הרוע" שתרגם אריה אריאל, בהוצאת בבל, שנת 2000 עמ' 16 -

"נראה שאזרחי ישראל, חילונים כדתיים, מסכימים שיש צורך בחוק האוסר נישואי תערובת... יש משהו עוצר נשימה בתמימות שבה גינתה התביעה את חוקי נירנברג הידועים לשימצה משנת 1935, אשר אסרו נישואי תערובת ומגע מיני בין יהודים לגרמנים. אלה מבין העיתונאים שהכירו את הנושא היו מודעים היטב לאירוניה שבדבר, אבל לא הזכירו זאת בדיווחיהם. זה לא הזמן המתאים, הם סברו, למנות בפני היהודים את הליקויים בחוקיה ובמוסדותיה של מדינתם."