הבלוג של אבו אלמוג

תם לו מבצע 'צוק איתן' או כמו שאומרים במאמע לושן - "די מלחמה איז גענדיקט, שלום און זאכטקייט אויף אלעס!". למרות התבוסה הצורבת, ותחושת החמיצות השוררת בכל, לא הכל שחור! יש שזכו לשדרוג משמעותי. כך, למשל, רב סרן שמועתי הפך לגנרל ווצאפ.

נו, אז איך היינו יודעים בלי הווצאפ שנחשפה מנהרה של החמאס שהגיעה עד באר שבע, אבל גילינו אותה בזמן, שלחנו דרכה חיילים ברברס, ואלו הצליחו להגיע למרתף של בית החולים 'שיפא' ולחטוף משם את הנייה, ועכשיו הוא במתקן סודי של השב"כ בגדרה עילית והבן דוד שלי ממש חוקר אותו בדיוק עכשיו וכבר הוציא ממנו את כל מה שצריך לדעת ואיפה המנהרות הנוספות, ואיזה פיגוע ענק מנענו בראש השנה, עם מינהרות מדרום, דאונים מצפון, ושייטת של מדוזות מאולפות על ידי דאע"ש ממערב!

אז הייתי יכול ללהג על הצנזורה והשמועות וכל זה, אבל זה עבר, ואני מקווה שכל אחד ואחד מכם הסיק את מסקנותיו והעיקרית -

בזמן מלחמה לא להאמין לאף מילה בווצאפ

אבל המלחמה נגמרה, ואנחנו ממשיכים הלאה.

מסתבר שגנרל ווצאפ הוא מטרד לא קטן גם בימי שלום. הבעייה היא 'הקבוצות'. אני אישית חבר בכמה וכמה קבוצות שמקבצות בעלי עניין בתחומים שונים. כך, למשל, אני חבר בקבוצה הנהדרת 'דוקטורנטים חסרי מ(נ)וח' שהדיון העיקרי בה זה 'מי נמצא בספריה ורוצה לאכול איתי ארוחת צהרים', בקבוצה של המשרד שלי, ואפילו 'הילדים שלי החמודים' שמאגדת את כל הילדים החמודים של אמא שלי, ואם אומר שאני נחשב בעיני עצמי כיותר חמוד בכנופייה הזו, אז תדעו באיזה צרות אמא שלי נמצאת. אבל אלו קבוצות מצומצמות יחסית. יש קבוצה של היישוב (ברוך השם, לא טרחו לצרף אותי, ויודעים טוב מאוד למה) ושל כל מיני פלגים וקבוצות בתוך היישוב, וקבוצות רבות אחרות.

קבוצה יכולה להיות משהו מאוד עוזר וענייני. ויכולה להיות מטרד מאוס. כך, הקבוצה של שומרי משקל שלי היא קבוצה נהדרת. יש בה המון מידע שנוגע לשומרי משקל, ובמיוחד אם לא ברור אם ההליכה הקבוצתית היא בשבת בשש וחצי (יצאתם מדעתכם?) או בשבע בבוקר. גם די סבבה החיזוקונים הקטנים שמקבלים מהמדריכה אחת לכמה זמן וכמובן המתכון היומי לסלט קינואה נטול קינואה באפס נקודות שומרי משקל. אבל כשכל אחד צריך לאחל יום הולדת שמח לעופר, אחת לשתי דקות, זה כבר מתחיל להיות מוגזם.

אם יש נאמר חמישים חברים בקבוצה כלשהי. זה יום הולדת אחת לשבוע. בואו ניקח בחשבון גם אירועים משמחים כגון לידות, מעבר דירה, עלייה בדרגה, חזרה מנסיעה לחו"ל, בן או בת שמתגייסים או שמשתחררים, יום נישואים, וכיוצא בזה, וחס וחלילה פטירות, מחלות ומרעין בישין אחרים שגם הם דורשים עידוד ותמיכה, אז יוצא שכל יום כל אחד חייב לאחל משהו לכל אחד אחר. וכך הקבוצה שמטרתה - לרדת במשקל, לנהל פאב קהילתי, מקום עבודה, תיאום טרמפים, קבוצת לימוד בחוג לדוקטורנטים, הופכת למעגל אין סופי של מאחלים ומאוחלים. שלא לדבר על זה שכל אחד מוצא משהו מגניב ממש שצריך לשתף לפחות פעמיים ביום - בדיחה, חידה, מם אינטרנט.

אז את הצליל המעצבן אפשר להפסיק מייד, אבל כשאתה מסתכל בטלפון אחרי שעתיים, ויש מאה שבעים וחמש הודעות שלא נקראו (וכולן מאחלות לדיקלה המגניבה יום הולדת שמח ותמשיכי להיות כמו שאת ותרדי במשקל ותהיי דוקטור מהר וכיוצא בזה) זה מעצבן, וזה גם מונע את השימוש בכלי הזה למטרה שלשמה הוא נועד. כי בשביל להגיע למתכון השבועי של סלט נטול סלט באפס נקודות, או כדי לשמוע שמ' שואלת איפה שירותי הצילום שקרובים לבניין אשכול, או ש'ק נמצאת במקרה בעיר ושואלת מי יכול לשבת איתה לצהריים, צריך לעבור על מיליון הודעות אחרות, ורוב הסיכויים שנפספס את זה.

אז הנה הכללים שצריכים לחול בשביל להפוך את הווצאפ ממטרד מאוס לכלי שימושי:

הראשון בקבוצה שמפרסם איחול - מפרסם אותו בשם כולם.

חבר בקבוצה יכול לפרסם רק אם הוא רוצה לחלוק על האיחול - אם האיחול הוא "לבת אל היקרה ברכות לשובך לעבודה והחלמתך המלאה", רק מי שכותב "בת אל היה נחמד כאן כמה ימים בלעדייך, בלי השטויות שאת מקשקשת כל היום,  ואולי היית יכולה להוציא מהרופא עוד כמה ימי מחלה, תאמיני לי זה היה משתלם גם לך וגם לנו" יוכל לפרסם.

אם יש אירוע כללי שלא נוגע לקבוצה - יש להניח שכולם חשים לגביו אותו דבר - "ברכות לתחילת שנת הלימודים". לכולנו יש ילדים במערכת החינוך. כולנו שמחים שנפטרנו מהם ויש מקום שממש רוצה לקבל אותם בשעות הבוקר חמישה ימים בשבוע, ועכשיו הוא יצטרך להעסיק אותם ולבדר אותם. אין שום דבר מיוחד בתחושות שלך לעניין הזה. שמור את הקבוצה הזו לצורך לו היא נועדה.

אם אתה, שבינינו אתה לא העיפרון הכי מחודד בקלמר, הצלחת למצוא את הבדיחה המצחיקה, סביר להניח שכבר מצאתי אותה לפניך, וקיבלתי אותה משבעים אידיוטים שקדמו לך, בשבעים קבוצות שונות. תחסוך.

אז אלה הכללים, שמרו עליהם ויהיה כיף בווצאפ.

נסיים בממתק. מה יותר טוב מ'שמעתי שמועה' הקלאסי, אבל לא בביצוע של מרווין גיי, אלא בזה היותר כועס של קרידנס. כי אוגוסט ונורא חם בחוץ.

לא רק בזירה המדינית והביטחונית העניינים יגעים, אלא גם הדוקטורט עלה על איזה שירטון. שילוב של בעיות אדמיניסטרטיביות והשגות לגופו של עניין שהשיגו אלו ואחרים. וזאת לאחר שנכתבו מאה וארבעה עמודים מרתקים, חלקם בתורכית עות'מאנית שוטפת! 

אני ממתין לשובה של פ' ממסעותיה כדי לשבת עמה. אני אופטימי שהישיבה הזו תעלה אותי שוב על המסלול, שממנו ירדתי לאחרונה. מה זה ירדתי? תאונת רכבות. בכל אופן, המנטורית הממש אישית שלי, שאני משמש כעוזרת המחקר שלה, רמזה לי שעלי לנהוג כרולאן בארת, ולתפוס את הפרדיגמות במעופן. את הציטוט מבארת לא הכרתי, אבל הרמז העדין נקלט. הנחתי באחת את ספרי החוק העות'מאניים, את החלטות בית הדין הרבני הגדול משנות השלושים, את פסק הדין המרתק בעניין שוולבוים, ואפילו את הספר הזה על הרבנות ששלחה לי ש' הירושלמית שכנראה עוברת דירה ונפטרת מעודפים, ואיזה אישה נהדרת שלחה לי את הספר ממש בדואר על חשבונה. אני צריך להתנתק מהכל ולמצוא את ההשראה במקום אחר. וכך ביליתי מספר ימים עם 'אייכמן בירושלים' הקלאסי של חנה ארנדט, שיתרונו הוא שלא קראתיו מזמן, ושהקשר בינו ובין נושא הדוקטורט שלי הוא רופף עד אפסי, ושהכתיבה המרושעת מאוד של חנה תמיד נותנת לי השראה. חשבתי שאולי תוך כדי קריאת משהו בלתי קשור בעליל תעופף הפרדיגמה החסרה בגובה כה נמוך עד שאוכל לשלוח את ידי ולקטפה.

לאחרונה, אגב, ראיתי כמה וכמה פעמים את הסרט של מרגרטה פון טרוטה על ארנדט, שמשום מה שודר השבוע כמה וכמה פעמים בערוצי הסרטים של 'יס' ועשה לי חשק לקרוא שוב את הספר. אציין, עם זאת, שברברה סוקובה היא אישה נאה מאוד, וחנה ארנדט שלה היא מקסימה ושובת לב. אני סבור שהמקור היה פחות יפה ומקסים, וזאת לאחר שצפיתי ביוטיוב במספר סרטונים בהם היא מופיעה. אבל היא אחת ההוגות החריפות והמקוריות שאני מכיר.

היא יכולה להיות משעממת עד מוות, חנה, וכך למשל בספר הפרשנות שלה לקאנט - רכשתי, בשבעים ותשעה שקלים שלמים - אם חשבתי שאני יודע משהו על קאנט או על ארנדט לפני, אז אחרי שלושים ומשהו עמודים הייתי בספק. אני לא זוכר אם משכתי עד הסוף. 'יסודות הטוטליטריות' - תשע מאות ומשהו עמוד - הוא על סף הבלתי קריא, ואולי זה רק האימפקט של העובי. אבל ב'אייכמן בירושלים' מישהו כנראה עצבן אותה, והיא יורה לכל הכיוונים. לקרוא למחזה האימים הזה משעשע זה בדיחת שואה גרועה, אבל זה משהו שאי אפשר להסיר ממנו את העיניים.

אז ככה. יש לי כמה וכמה אמירות שלקחתי משם לחלק התיאורטי של הדוקטורט, אבל זה לא ממש מבושל ודורש עיון חוזר בסמוך לכתיבה, וגם אז הערת שוליים להערת שוליים. בגדול, לא מצאתי אף פרדיגמה, בשמים מעל או בשאול מתחת. חידשתי את ההיכרות שלי עם האדונים אייכמן, ויסליצני קרומיי ושות', וזו לא היכרות נעימה, והמבט מעיניה של ארנדט למוחו הריק (לשיטתה) של אייכמן, הוא לא נעים וזו לשון המעטה. ביני לבין עצמי עוד לא הכרעתי בוויכוח בינה לבין גרשום שלום על 'אהבת ישראל', אם כי לאחרונה אני נוטה מעט לצד של ארדנט, אחרי שכמעט הומרתי לצד של שלום בשיחות שהיו לי עם פרופסור יבלונקה. החודשיים האחרונים קצת הוציאו לי את ה'אהבת ישראל' מהמערכת. אולי זה רק זמני. אבל תובנה אחת אני חייב חייב חייב לחלוק כאן.

במהלך כל הספר מתוארת שוב ושוב השיטה של אייכמן לשכנע ממשלות זרות למסור לידיו את היהודים. הוא התחיל ביהודים 'חסרי האזרחות' שהגיעו למדינה כפליטים, לאחר מכן שכנע למסור אנשים שהתאזרחו בשנים האחרונות, ולבסוף כשהמחסומים הפסיכולוגיים נשברו בזה אחר זה, נמסרו גם האזרחים היהודים שישבו בארץ מדורי דורות. התבנית הזו נשברה - והיהודים ניצלו - רק בארצות שהתייחסו באופן ראוי לפליטים חסרי האזרחות שהגיעו אליהן, כמו בולגריה, שסירבה למסור ולו יהודי אחד, אזרח או נטול אזרחות, ואימצה אותם אל ליבה.

 עד כמה הזדעזעתי כשחשבתי מה הייתה ארנדט חושבת על היחס לפליטים אצלנו ובמקומותינו. נכון, בחודשיים האחרונים היינו מאוד עסוקים בלהרוג וליהרג, וזוועות חדשות כמו שריפת הנער בשועיפת האפילו על הזוועות הישנות, אבל עדיין 'סהרונים' עודו במקום, והדרך בה מתייחסת מדינתנו אל פליטי הג'נוסייד המגיעים אליה לא רוככה בשל כך שהמדינה עסוקה בהרג מאסיבי במקום אחר. לשאלה, מה היינו עושים לו היה אייכמן של הסודנים מגיע ודורש את הסגרתם, יש לי רק תשובה אחת ברורה, וזו אינה תשובה נאה, וקשה לי להעלותה על הכתב. כל כך מהר שכחנו! זהו כנראה נייר הלקמוס, המבחן. משנכשלנו במבחן זה, איני מתפלא שאנו נכשלים גם במבחנים אחרים. אולי צריך להתחיל מכאן. לעבור את המבחן הזה, ולהמשיך הלאה.

ומשחלקתי, אפשר להמשיך.

הגעתי למסקנה שהבעייה היא לא בפרדיגמה או במתודולוגיה אלא במוסיקת הרקע. אני כותב, לרוב, כשהשיר 'אלבמה' של לינרד סקינרד נשמע אצלי בלופ. יש משהו מחזק הדדית בין הפיתולים הרטוריים שלי בדוקטורט, הטקסטים העות'מאניים הנפתלים לכשעצמם, ונגינת הגיטרה הנפתלת של ואן זאנט זצ"ל. סלחתי להם על המילים הגזעניות. אני רק מהופנט מהגיטרה. אבל לא עוד. זה הלינרד סקינרד אשמים. הדיסוננס גדול מדי. אי אפשר לכתוב דוקטורט מתקדם באמת תוך האזנה לרוק דרומי מנוון כשדגל הקונפדרציה מתנוסס ברקע. 

נפתח המכרז למוזיקת רקע ראויה לתגובותיכם אודה. ועד אז - שחק אותה רוני. 

אבל אמרתי לכם. ביום בו נפתחה המערכה כתבתי, בין היתר:

"אז? אז מה שיהיה זה המון טילים בימים הקרובים, אולי עם איזה 'הישג תודעתי' לחמאס איפשהוא במרחב שבין נתניה לצפון תל אביב (הזהרו לכם, בני עוולה, מלטווח את רחוב אריה שנקר בהרצליה פיתוח שיש שם את זוזוברה מצד אחד ואת מוזס מצד שני!) נורא לא נעים וזוועה לתושבי הדרום בטווח היותר קונבנציונלי שיספוג בלי הפסקה, אבדן החופש הגדול, ימי עבודה, בצד הפלסטיני - עשרות עד אלפי הרוגים תלוי בהתקדמות 'המבצע' ובאם בדיוק כשהפגז הטועה יפגע במקלט יהיו שם תשעים אנשים או שלושה אנשים. ואז מישהו יפסיק את זה והכל יהיה כשהיה, עד הפעם הבאה. ב'עשרות' אנחנו כבר, אם סופרים את השבעה של אתמול עם השמונה של היום. והיום הזה רק התחיל.

היינו שם ב'עופרת יצוקה' וב'עמוד ענן'. איך אנחנו שם עוד הפעם רק בתנאי התחלה יותר גרועים, כשלצד השני יותר יכולת לגרום לנו נזק? כי מי שחושב שאלימות זה הפתרון, ומוכן לשחרר כמויות אדירות של אלימות, תמיד יהיה תקוע באותה נקודה. חייבת להיות דרך אחרת...

אז מבצע 'צוק איתן' באמת הולך על שפת הצוק. מצד אחד באמת חייבים להוציא להם את החשק לירות עלינו. מצד שני אסור למוטט אותם לגמרי. כאן נכנסים לקטע שכמו שאצלנו הטילים שלהם רק עושים לנו חשק לפוצץ להם את הצורה, כך גם ההפגזות של חיל האוויר שלנו רק עושות להם מוטיבציה לשגר. אז? אז זה יימשך די הרבה זמן, ויהיו די הרבה הרוגים, להם הרבה יותר מלנו, ממי שמתנחם מדברים כאלה, ולא יצא כלום. אם נצא מזה במצב שאנחנו היום, יהיה טוב..." 

אז מה היה לנו כאן? בדיוק מה שכתבתי. באיזה מצב אנחנו היום? פירוז של הרצועה? יוק. הסרת איום הרקטות? ספירה לאחור עד הסבב הבא. מנהרות? כבר שומע את החפירות. הפעם הן יותר נמרצות כי ההסברה המטומטמת שלנו הסבירה להם כמה זה מפחיד, ואברי גלעד נתן להם המון תסריטים שאפשר לחשוב על הישימות שלהם. המעמד הבינלאומי של ישראל? הצחקתם אותי. מה שצפוי לנו עכשיו זה משהו שרק שר חוץ כמו ליברמן יכול לעמוד בו. מהסיבה שלא איכפת לו מיחסי החוץ של המדינה שלנו.

הישגים של החמאס? מכיוון שלא איכפת להם מהאוכלוסייה האזרחית שלהם, יש להם ים של הישגים - השביתו את נתב"ג, ירו עד זכרון, הרגו לנו ילדים וחיילים, הבריחו את כל תושבי עוטף עזה, והפחידו נורא את שר הביטחון שלנו. מבחינתם - ניצחון. גם מבחינתי. היה סיוט, היה מגעיל, וכל רגע שזה נמשך התחושה ששטייניץ קורא לה 'חמיצות' ואני קורא לה 'התחושה כשאירגון טרור מלמד אותך מאיפה משתין הדג' רק התגברה.

אז? התקווה היחידה היא להסביר לכל הממשלות שלנו העתידיות ש'הסבב הבא' זו לא אופציה קבילה, ולהתחיל לדבר. כן, לדבר גם עם החמאס. כי המבצע שהתחיל מנסיון לערער את הלגיטימיות של ממשלת האחדות הפלסטינית המשיך כשמטרתו המוצהרת 'להחזיר את החמאס לשולחן הדיונים'. 

ולבנות מחדש. את יחסי ערבים יהודים בתוכנו פנימה. כי מי שלא זוכר, לפני חודשיים שרפו אצלנו ילד רק בגלל שהוא ערבי.

אז להתייצב בכיכרות ולהפיל את הממשלה הזו מיד, ולהביא במקומה מישהו שיכול לדבר שלום, ולבנות כל מה שהאנשים האלה הרסו.

עכשיו. כבר ביום שישי, כבר במשמרת המחאה בכרמיאל. 

ושכל אחד ואחת מאיתנו יקחו באופן אישי את הרוגי הסבב הבא.