הבלוג של אבו אלמוג

הפוסט הקודם הותיר אותי מדוכדך למדי. די הרסה אותי העובדה שכמה וכמה אנשים שקרובים לי העירו שהרעיון שמשרד הקליטה יעודד תושבים חוזרים ערבים הוא בעייתי. אנ'לא מתכוון להיכנס לזה, אבל סך הכל אני מרגיש מבודד בעולם, צף בין אשחר לסח'נין. אבל עם כניסת השנה החדשה אתנער, אשוב לעצמי, ואתן כמה נבואות וכמה איחולים לי ולקוראי:

נבואות כלליות -

* בתשע"ב תיחשף על ידי מבקר המדינה פרשיית שחיתות איומה שנוגעת לראש הממשלה. זה משהו שנובע מהחקירה על הטיסות אבל מסתעף הרבה יותר. זה ימרר לביבי את החיים בחודשים הקרובים, אבל ירדוף אותו גם הרבה אחרי הבחירות הבאות. אף פעם לא יצליחו להוכיח שום דבר, ויקח לזה שנים להתגבש לכתב אישום אבל זה יהיה מין זבוב כזה, מציק.

* בתוך חודשיים יודיע בית המשפט העליון שהוא דוחה את הערעור של קצב. ביום שיקריאו את ההודעה, שמשמעותה שהאדון נשלח לכלא לשבע השנים הבאות, הוא כבר יהיה על יאכטה פרטית של חבר מיליונר הרחק מהמים הטריטוריאליים של מדינת ישראל, בדרך אל מדינה עם קהילה יהודית חמה ובלי הסכם הסגרה. ועדת החקירה תאמר שלא ניתן היה לצפות את זה, ולכן לא דאגו לשלול לאדון את הדרכון ולבדוק היכן הוא מצוי בכל עת. אף אחד מהם לא יקרא את הפוסט הזה.

* סיעת 'עצמאות' תצטרף כחטיבה לליכוד. מישהו שם יעשה איזה טריק וכל החברה האלה ייזרקו למקומות ה-35, 52 ו-74 ברשימה לכנסת. ברק מאוד יכעס אבל ביבי יאמר שידיו כבולות, ושאין מה לעשות וזה התקנון, ובאמת גם עתירה לבית הדין הפנימי של המפלגה לא הצליחה. ברק ירוץ ברשימה עצמאית, ויקבל 3,426 קולות. הוא ישקיע בזה המון כסף, אבל זה לא נורא כי יש לו עוד.

אם הבלוג הזה ימשיך עד השנה הבאה, אני מבטיח לחזור ולבדוק נקודתית כל תחזית.

איחולים אישיים -

* בשנה הבאה אני אגיש את התזה. ז"א שג' המנחה יסיים לבדוק את הטיוטה בתוך זמן סביר, יחזיר לי אותה עם תיקונים מינימליים, שאוכל לעשות במשך כמה שבתות רצופות, מקסימום יום יומיים חופש, ואוכל להגיש אותה. אני לא רוצה ציון. אני רק רוצה שזה יהיה מאחורי. טוב, אני גם רוצה ציון, כזה שיאפשר לי להמשיך לדוקטורט, אבל אני לא רוצה להיות חזירי.

* 'רוח צפונית' יהיה להיט. טוב. אני רוצה לפחות ביקורת אחת מעולה. רצוי במדור הספרים של 'הארץ'. זה הכל. טוב, ועשרת אלפים עותקים ומעלה.

* אחד הפרויקטים האחרים - דאהר והזומבים, ספר הילדים, משהו - יתניע ויתפוס נפח, ואוכל לראות שהוא מתגבש למשהו שמישהו ירצה לקרוא.

* חשבון בנק מאוזן. טוב, בשליטה.

* בריאות, טוב - גם לאישה ולילדים. בסדר, גם להורים.

* שביום ההורים של אלמוג המורה יגיד לי "אחרי השבועיים הראשונים לא הייתי מאמין שאומר את זה, אבל זה פשוט מדהים. אין בעיות משמעת. אין איחורים, אין חיסורים. תגיד - אין לילדה הזאת חיי חברה? אני קצת דואג."

* שפלג יישאר בדיוק אותו דבר.

לקוראי -

כמה איחולים לקוראים נבחרים -

* ששיר ד' תמצא אהבת אמת, רצוי כזאת שבאותו ראש איתה בנושא של הבאת ילדים לעולם.

* שאבו אבשלום יצליח עם מה שנשלח אלי הטריילר שלו, ויתפנה לפרויקט הגדול הבא - אלתר! סיפורו של לוחם.

* שכל מי שטליק אוהב בטניס ינצח.

* שכל פוסט של נובה בבלוג שלה יהיה ברמה של זה שהגיע למומלצים.

* שאבו מתן ייסע באוטובוס וישמע את הנוסע שלפניו אומר לחברה שלו "קראתי את איך לצייר איש מת. הספר סבבה, אבל איזה תרגום! משהו שעוד לא קראתי. מהמם. אני מחכה כבר לתרגום הבא שלו."

* שהבת מצווה של שקד תהיה בדיוק בדיוק כמו שאסתר מדמיינת. עד הפרט האחרון.

אלו סתם כמה משאלות ספציפיות. אם לא מצאתם את עצמכם כאן - לא לכעוס. אני אוהב אתכם בדיוק באותה מידה ומאחל לכם אושר ועושר והגשמת כל החלומות וכל הדברים הטובים. באמת - לכולכם. אלה רק היילייטס. אם מישהו רוצה איחול אישי - רק שיבקש!

אני מאחל לכולכם שיעבור הכל ממול (למי שמזהה את המקור - שתי נקודות), ומצרף תמונה שפירסמתי בפייסבוק לפני שנתיים שמדגימה את "שיעבור הכל ממול" זה כנראה רגע מאוד מאושר מהחיים שלי שטל הלוי הנציח, ואני מאוד אוהב את התמונה הזו ומאחל לכם להגיע לרמה הזו של אושר. וכן - הרגליים שלי כל כך יפות גם בחיים. וכן, הגרפיקה בבלוג הזה תופסת בפוסטים האחרונים כיוון פורנוגרפי משהו, ואשתדל להפסיק את זה בפוסטים הקרובים. אז הנה זה בא ושנה טובה לכולם! -

טוב. הגיע הזמן לכתוב פוסט שיחזיר את כל קוראי האבודים! משהו פיצוצי, שיוכיח שעדיין כוחי במתני, ושבלולי סן מלו לא הקהו את חושי. אז לכתוב על כל הדברים האלה שבחדשות זה די קלישאתי - נו... הנאום של ביבי (ולי דווקא הרבי מלובביץ' אמר - "אל תאמין לאדם עם תסרוקת הלוואה וחיסכון. אנשים כאלו אינם יכולים לומר את האמת אפילו לעצמם") או ועדת טרכטנברג. מה כבר אני יכול לחדש? הספר יוצא לחנויות רק אחרי ראש השנה. אז נותר רק נושא אחד. ניחשתם נכון! הסדר העדות הדתיות. טוב. לא ממש. זה יגיע לשם. אז הולך להיות פוסט פיצוץ עם לא פחות משלושה קטעי וידאו (פחות מדקה כל אחד אבל אחרי שתי שניות רוצים להפסיק), צילום אחד מעורר יראת כבוד, ושתי קריקטורות אירוטיות. מה, לא שווה? יש לי הרגשה שיצא די ארוך, אז תחזיקו מעמד.

אז העניין הוא הקליפים הנחמדים שמשרד הקליטה העלה ליוטיוב ברצון עז להחזיר את ילדינו היורדים ארצה. וכאילו מה יכול להיות טוב וציוני מזה? זה רץ גם בפרסומות בערוץ 2 וערוץ 10, ונראה לי שמשלם המיסים (זה אני.) השקיע בזה די הרבה. אז זה שווה את התמורה? אז אשקרה לא. לפי התגובות באינטרנט (אני מקשר לסרטונים מיוטיוב, תקראו שם את הדיונים) ומה שכתבו על זה בעיתונים אז זה עושה בדיוק את העבודה ההפוכה, ומוציא כל חשק לחזור לארץ, וגם די מעצבן. אבל זו לא הנקודה. מה שמעניין אותי זה מה שיוצרי הסרט חשבו שהוא 'ישראלי' עד כדי כך שהצגתו בפומבי תגרום מייד לכל היורדים לחזור, או לאבא אמא להתקשר בבהלה אל הצאצא העושה פוסט דוקטורט בברקלי ולדרוש ממנו שישלים אותו במכללת נתניה. אז נתחיל בשאלה - מיהם יוצרי הסרט? בהעדר אינדיקציה אחרת בואו נקרא ל"שר הקליטה" יוצר הסרט, ושר הקליטה הוא שרה, סופה לנדבר. כאן התמונה המעוררת יראת כבוד - באדיבות ויקישיתוף:

עד כאן סבבה, וגם חתיכה אמיתית (שימו לב לגלוס הוורוד) לקשט את הפוסט. מה אנחנו יודעים על הגב' לנדבר? הוויקיפדיה העברית - מקור אמין בדרך כלל - מספרת לנו שהגב' עלתה מברית המועצות בשנת 1979, כיהנה כמה כנסות מטעם מפלגת העבודה, ובשנת 2006 עברה לישראל ביתנו. היא אמנם לא לקחה איתה את המנדט, אבל בכל אופן זה לא יפה כי בשנת 2003 הצבעתי עבודה, וכנראה שהכנסתי אותה לכנסת, ואני לא אוהב כאלה שהולכים לישראל ביתנו, כי לדעתי אין שום דבר משותף בין שתי המפלגות, אבל אולי אני טועה. בכל אופן - בייגונס, בייגונס. אנחנו ב-2011. נסלח לה בשל החיוך המתוק. בהקשר שלנו חשוב שהגב' היא מ"יוצאי חבר העמים" וגם משמשת בתפקידה מטעם מפלגה המזוהה עמם ושעיקר המצביעים שלהם מגיעים מהמאגר האנושי האיכותי (באמת, לא בציניות) הזה.
 

אז מה הגב' הזו חושבת על הישראלי? בוא נראה את הסרטונים שהיא מפיצה על חשבוני - נורא כאב לי לכתוב את הצ'ק למס הכנסה מע"מ על אוגוסט כי היה מחזור פיצוץ אבל איכשהו הכל הלך ועד ה-15 בחודש כבר הייתי במינוס היסטרי. לא משנה. אז נתחיל מהסרטון הכי חמוד או יותר נכון הכי פחות מעורר בחילה. אבל הכל יחסי. כדי לקצר אני רק עושה הפניה לסרטונים, מי שרוצה יראה ומי שרוצה יקרא תקציר

אז בסרטון הראשון הילד קורא לאבא "דדי" "דדי" אבל רק כשהוא קורא לו "אבא" האבא מתעורר.

נכון שחמוד? הילד? בלונדיני כזה. לך תדע עם איזה שיקסע האבא שכב, אבל לזה עוד נגיע. האבא גם חמוד. מזכיר את האגדה על התותחן שישן ולא משנה מה קורה לידו, אבל אך תלחש לידו "מטרת סוללה" מייד יקום ויזנק על רגליו. אל תנסו את זה איתי. זה לא עובד אחרי שמקבלים את הפטור. טוב. אנחנו לומדים שישראלים מדברים עברית. סבבה! אבל מה עם הערבים? נו, הלנדברית הזו היא שרת הקליטה - מה אתה רוצה לקלוט ערבים? דווקא כן, אני חושב בקול, כי חלק מהתפקיד של משרד הקליטה זה לא רק לקלוט 'עליה' שהיא יהודית בהגדרתה, אלא גם לקלוט 'תושבים חוזרים' וכאלה יש גם ערבים, לא? אבל כאילו היא מישראל ביתנו, ומה אפשר לצפות, והבוס יכעס, ויחליפו אותה באסתרינה טרטמן, וכאלה. אז נרד מזה. אבל השקר הוא אחר. סבא שלי, שעלה לארץ ב-1937 סיפר לי שעוד בחו"ל, בקיבוץ של ורבה, נשבע שידבר רק עברית, והוא ידע שמונה שפות, הבחור, כי זה מה שדיברו בכפר שלו. רוסית ופולנית וצ'כית ואוקראינית וכל מיני כאלה. האמת שהוא בדרך כלל עמד בשבועה הזאת, ורק דיבר עם סבתא יידיש כשרצה שלא נבין. אני זוכר אפילו פעם שנורא כעס על סבתא כששרה לי את השיר "סושיום סושיום דוניה". סבתא שלי למדה בבית ספר פולני, ודיברה פולנית ורוסית, והעריצה את התרבות הרוסית, וחוץ מהשיר הזה לא שמעתי אותה אף פעם מדברת רוסית. אבל העלייה של הלנדברית והעליות שלאחריה הן שונות. הם מדברים רוסית בלי לחשוב פעמיים. זה טוב? זה רע? אני לא יודע. אני בעניין של 'רב תרבותיות' וזה מאוד יפה בעיני. אבל לבוא מנקודת המוצא הזאת, לייצג את הציבור הזה, ולהטיף לחזור לארץ כי כאן מדברים עברית?  

טוב, נעבור לסרטון הבא, והקצת יותר מבחיל. אבל זה הדרגתי, וזה לא יכאב. פחות מחצי דקה. מוכנים?

המשפחה בחו"ל מדברת עם סבא וסבתא בארץ. ברקע של הסבא וסבתא חנוכיה. הם שואלים את הילדה - איזה חג היום? והילדה עונה "כריסטמס".

טוב. התמונה עם השלג דווקא עשתה לי חשק להגיע לשם, ולחגוג את כריסטמס. ישראלי או לא ישראלי, היה לי שלג פעמים מעטות מדי בחיים, רובן בהקשרים של צבא כמו לבנון או חורף הזוי אחד במאחז בגוש עציון, אז זה עושה לי את זה ועם סופה הסליחה. לך אולי נמאס משלג, אבל אולי את מתגעגעת. אני לא יודע. אני מוכן מהיום עד הודעה חדשה כל יום שלג. זה נראה לי כיף. אבל שוב. מה אנחנו לומדים? אנחנו לומדים שישראלי אמיתי הוא יהודי. עוד פעם יש את הבעייה עם הערבים, אבל כבר דשנו בזה. אני רק רוצה לשאול כמה מבין מצביעיה של שרת הקליטה הם כאלו שמוגדרים ברישומי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה "נוצרים לא ערבים" או סתם "חסרי דת", איזה קישוט קישט את ביתם של מצביעים אלו בדצמבר האחרון, חנוכיה או עץ חג מולד (או שניהם, אופציה לגיטימית לחלוטין) ומה עשתה כבוד השרה בנוביי גוד האחרון, ובאיזה שעה הלכה לישון באותו הלילה. שוב - אני לא שופט, לא קובע שיפוט ערכי, לא אומר מה צריכה להיות הדמות של הישראלי, והישראלי ממוצא רוסי הרוקד סביב עץ האשוח הוא בעיני ישראלי לגיטימי ככל ישראלי אחר, אלא רק מבקש מהגברת השרה שלא תירק לתוך הבאר שהיא שותה ממנה.

ומגיעים לאחרון, והכי מבחיל, וכאן אני מבקש ממי שבאמת סובל להפסיק לקרוא, כי כמו שאמרה ג'ודי לוץ אהרונוב סממה וגו' - אכן תמונות קשות.

בחור ובחורה חוזרים לדירה. הבחור רואה נרות, ושומע מוזיקה חרישית וחושב שהוא הולך לקבל סקס. אבל הבחורה עצובה. הנרות הם נרות הזיכרון וזה יום הזכרון.

טוב. היה קשה אבל עבר. לכו, תשתו כוס מים ותחזרו. אני מחכה. חזרתם? יופי. אז אפשר לחשוב שהנושא של הסרטון הזה הוא 'ישראלי חוגג את יום הזכרון' ולדבר על ערבים וחרדים וכאלה. אבל לא. אתם שמתם לב לנושא האמיתי של הסרטון הזה? הדפנה הזאת אשכרה עומדת לשכב עם גוי! הזין הלא נימול עומד לחדור לואגינה היהודיה הכשרה! אוי גוועלד! שמישהו יעשה משהו? איפה צה"ל כשצריך אותו? ארגון להב"ה? מישהו! אז רגע, גם בארץ יש גויים, ושרמנטים לא פחות מהגוי הזה (לזה עוד נגיע). מה ימנע מדפנה לשכב עם גוי בארץ? נו, זה ברור? כולם ביחד - הסדר העדות הדתיות! זה ההסדר הנפלא המונע עירוב מין בשאינו מינו, ושומר על טוהר הוואגינה היהודית באשר היא. וגם אמא תשמור עליה. והיא תתפוס דייטים רק בבית הקברות הצבאי בטקס יום הזכרון. היא כבר תלמד לקח. האמת, לא רואים את הסוף של הסרטון. אולי היא זורמת? אותי תמיד התחושה של מישהו אחר מת ולא אני הופכת לחרמן פחד. כאילו לא בהקשר הספציפי של יום הזכרון בדרך כלל, אבל אולי אצלה זה גם כך? הרגשות מציפים אותה, והיא מסתכלת אחורה ורואה שם את הבחור (נקרא לו ג'ון תומס, סתם לשם ההרגל, והאיזכור הספרותי) ונדלקת אש והם נשגלים כל הלילה? לך תדע. אולי יהיה לסרטון הזה סיקוול. נו - וזרקו על זה את הכסף שלי. עדיף כבר להקים עוד התנחלות. לפחות אני לא צריך לראות אותה בפירסומות בערוץ 2.

ושנייה. מאיפה הג'ון תומס הזה מוכר? ראיתי אותו כבר באיזה מקום. הזקן הדליל, התספורת המאותגרת, המבט המפתה, ושפת הגוף שאומרת - סקס, סקס, סקס יש לי בראש ודווקא עם מי שאסור לי לטמא אותה? אז הנה, שוב באדיבות ויקישיתוף -

זוהי הקריקטורה "סלומון מענג עצמו עם שתי נערות נוצריות". יצר אותה בחור אנגלי נחמד בשם תומס רונלדסון שחי במאה ה-18 ובמאה ה-19 והתמחה בקריקטורות אירוטיות. אז כבוד השרה ויוצרי הסרט הם לא אנטישמים חלילה, ולא שום דבר מהסוג הזה, ואולי אפילו לא גזענים, אבל הריח שעולה מהסרטון הזה של "תיזהרו! הזרים באים לזיין את הבנות שלנו"! הוא ריח מוכר לי מאוד, ולא ממש נעים. אולי הם לא התכוונו, אבל המסר שאני קולט הוא אחד - שמור על הבת שלך. אם היא תגיע חס וחלילה לחו"ל, הנוצרי יזיין לה את הצורה! לא נאמר במפורש שהוא נוצרי, נכון, אבל ההגיון של הסרטון לוקח אותי בדיוק למקום אחד. ולא למקום טוב. יהודי, למשל, גם אם הוא לא היה יודע לקרוא את המילה "יזכור", היה יודע מהו נר נשמה. ושימו לב - בשני הסרטונים הקודמים הייתה איזה אווירה משפחתית. תא משפחתי המוצג כנורמטיבי. כאן יש איום מפורש - גוי ויהודיה. לא גויה ויהודי (זה דווקא מותר. אתם יודעים, אם לובשים שחורים והולכים לעיר אחרת) או אפילו גוי ויהודי - ואני מכיר כמה זוגות כאלה - או גויה ויהודיה - וגם זה יכול להיות סבבה - אלא גוי ויהודיה. כל הפחדים הקמאים, כל החבילה באה במכה. זאת הבת שלך, דפנה. הגוי הולך לזיין אותה.

טוב. עד כאן. היה קשה אבל החזקתם מעמד. נסיים בממתק של רולנדסון שהיה אולי אנטישמי, ונסלח לו בשל התקופה והתרבות שבה חי, אבל גם עשה קריקטורות אירוטיות מאוד מתוקות, והנה עוד אחת, שוב באדיבות ויקישיתוף. ושיהיה רק טוב.

היה סבבה.

קוראיו הוותיקים של הבלוג יודעים כבר שלא יקבלו פרטים על מה שנעשה ביני ובין ש', ומכיוון שעיקר הנסיעה הייתה למטרות תדלוק הזוגיות עקב חלוף עשרים שנה מהנישואים, וגם אני לא ממש רוצה לשעמם אותכם בתיאורים של כל מיני מקומות בנורמנדי שיישמעו מאוד נדושים וקלישאתיים, לא תקבלו את הפירוט המלא בנוסח "נשבענו שוב זו לזו אל מול קברו סחוף הרוחות של שטובריאן". אבל באמת היה סבבה.

 כרגע ספציפית אני מאוד עייף - טיסה סיוט שהתחילה בהכרזה של הטייס שהטיסה קצת תתעכב כי "המטוס הגיע עם בעייה בסטרטר של המנועים", מה שחשדתי שמהווה כיסוי ל"אנחנו לא יודעים מה קרה שם במנוע השמאלי, אבל ז'אן פרנסוא מנסה לסתום את הדליפה עם בדל משומש של גולואז, וקצת מסקינגטייפ.", ולא יכלתי להירדם, והסרט בטיסה היה די מחורבן. "ארוס בהשאלה" עם הזאתי שמשחקת את האישה השלישית במשפחה המורמונית ב'אהבה גדולה'. אל תתקרבו לזה. אל תעלו על טיסות של אל-על עד שהם יחליפו את זה. היה לי את זה גם בטיסה הלוך וגם בטיסה חזור. זה לא משתפר עם הזמן. אז אני נורא עייף, ואין לי משהו חכם להגיד כרגע. ולכן אני לא מתכוון לכתוב על כל מיני דברים שקורים כמו שלי יחימוביץ' - לא סבבה בכלל, או המצב המדיני וכאלה - גם כן לא סבבה בכלל, או מה קורה עם הספר - כאן סבבה, הספר כנראה בחנויות מייד אחרי ראש השנה, אבל אני מתאפק ולא מרים טלפון לתמר ביאליק, כי אני לא רוצה שהיא תחשוב שאני נג'ס.

מה שאני כן יכול לכתוב עליו הוא הנושא הארס-פואטי. כשאני כותב את הבלוג הזה יש לי אל מול העיניים קורא בלתי מוגדר. יש כאן כמה קוראים שאני איתם בקשר רצוף ויום יומי. יש כאלה שבעיקר נפגשים איתי ברשת - בבלוגוספירה, בפייסבוק וכאלה. זו גם צורה של קשר, למרות שהרבה פחות אינטימי. יש כאלה שאין לי מושג מיהם ומהם. אבל אני חושב עליכם הרבה, על כל הסוגים. אלו שאני מכיר באופן אישי, ואלו שאני מכיר דרך הרשת הם אנשים מעניינים, שיש להם מה לומר, והם לא מתביישים להגיד אותו. רובם יודעים להעריך כתיבה טובה, וכותבים טוב גם בעצמם. קהל הקוראים שלי הוא קהל רהוט ואנין, ולזה אני מתכוון ברצינות. אני מניח שגם הקוראים שאיני מכיר נמשכים לכאן בשל הסיבות שנמשכים אחרים. אז אני רוצה לעניין אתכם. אני לא רוצה לחזור על עצמי. לא רוצה להיות נדוש. לא רוצה להעליב, או לפעמים מאוד רוצה להעליב, ואלה דווקא הפוסטים היותר יפים כך נרמז לי. אני חושב שאני מקדיש די הרבה זמן למחשבה על קהל הקוראים - הלא מי יודע מה מבחינה מספרית, אבל משהו משהו מבחינה איכותית, וכן, הכוונה במיוחד אליך. זה יכול להיות אפילו חלק נכבד מהיממה ביום שנכתב פוסט. איתור הנושא, קצת מחקר, אולי למצוא קטע של גרפיקה או מוזיקה שיתאים, ניסוח. שיפוץ, כתיבה. זה די הרבה זמן. וגם די איכפת לי מהתגובות שאני מקבל לאחר מכן. ואני גם מתעניין בחיים שלכם, אלו מכם שחולקים אותם ברשת. לפעמים אני מגיב, לרוב איני מגיב. אבל אני קורא. האינטראקציה שלי עם האנשים שקוראים כאן היא בדי הרבה רמות. אני עוקב בטוויטר. אני קורא את הבלוגים, ומשתדל לעשות את זה באופן רציף, אני מקיים קשר בפייסבוק, אני די חי ברשת.

אבל לצרפת נסעתי בלי קישור לאינטרנט. בהחלטה די מודעת. חלק מטעמי קמצנות, חלק מטעמי פרנויה - אני מנהל עכשיו משפט נגד רשת סלולרית גדולה שטוענת כלפי לקוח שלי שהוא נסע עם נטסטיק כזה לאנגליה וגלש שם בכמה עשרות אלפי ש"ח, והלקוח טוען שלא היו דברים מעולם, אבל גם בשביל להתנתק. בשביל שאוכל להקדיש לש' את כל מאה אחוז תשומת הלב שהיא ראויה להם, ועם היד על הלב היא לא ממש מקבלת.

אז ביום חמישי בצהריים עוד עניתי כאן לטוקבקים, וקצת פייסבוק וטוויטר, אבל אחרי כן פשוט עזבתי את המחשב. והייתי בצרפת שבוע ולא היה לי מושג. וזה לא ממש היה חסר לי. והאמת שנראה לי שגם אני לא הייתי חסר לאף אחד. קיבלתם ממני הפסקה לא רעה (היו כמה שבועות שזה כמעט הגיע לפוסט מדי יום), וגם אני קיבלתי מכם. לא חשבתי עליכם אפילו לשנייה. טוב, על בודדים מכם חשבתי. דיברתי עם אורית כמה פעמים, וחשבתי על כל מיני עניינים שיש לי עם אורי מ. (תרים טלפון, צריך להתחיל להזיז את הפרויקט... יהודה, הבן של, שלח לי איזה עשרים מיילים) וכאלה, ברמה הזאת. אבל ברמה של "האם קהל הקוראים חסר השם והפרצוף - המונה כמה עשרות אנשים בלבד - אבל המשכיל ואנין הטעם - מרגיש בחסרוני אם לאו" לא עברה במוחי ולו מחשבה אחת. שקעתי בחולותיה הבוציים של נורמנדי, ונהניתי מכל רגע.

וחזרתי לכאן, ועולם כמנהגו נוהג. לא קרה לאף אחד שום דבר מרעיש, כנראה. אתם ממשיכים לכתוב. חלקכם ביקר פה בשבוע האחרון, כי היו כמה עשרות כניסות ואפילו שניים שלושה טוקבקים. אחד מאבו קרן, שאני תמיד שמח לראות כאן, ואחד ממישהו שאני לא מכיר שכתב על הפוסט של הואגינה היהודית, ואחרי כן הסתבר לי שהיה לפוסט הזה איזכור באתר של יוצאים בשאלה, שכנראה יש שם מישהו שעוקב אחרי הבלוג הזה, ואם כן, אז זה סבבה, כי זה בדיוק קהל הקוראים שמעניין אותי. אבל לא קרה שום דבר דרמטי, והעולם לא קרס בהיעדרי.

אז היה לי נורא טוב בלעדיכם, ולכם כנראה היה לא רע בלעדי, וטוב שכך.

אבל אני עדיין אוהב אתכם. לקחתי רק חופשה קצרה. מתבשלים אצלי פוסטים שחבל על הזמן. או שלא. נראה.

אני יכול להרחיב את האמירה הזאת למה שקורה בעולם. כל כך התנתקתי, עד שעד שחזרתי לארץ ושמעתי חדשות בדרך הבייתה לא זכרתי שהיה את הפריימריז בעבודה. רוב המלונות בצרפת מחוברים לאיזה לוויין שאין לו ערוצים באנגלית. לא היה CNN באף מקום, ורק במקום אחד היה BBC. אז ראיתי חדשות בצרפתית. המגישה של תכנית הבוקר בקנל+ די נחמדה. זאת הבלונדינית בת הארבעים בערך שלא מפסיקה לצחוק. יש נושא אחד שנורא מעניין אותם וזה איזה ראיון ש-DSK נתן לפני שבוע והם לא מפסיקים לדבר עליו. כן, והם מודאגים מאוד מהתמוטטות הכלכלה היוונית וירידת דירוג האשראי של איטליה, וייתכן שפתאום כל האיחוד האירופי הזה נראה קצת בעייתי משהו, כי קצת קשה להיות קשור בטבור למישהו כמו ברלוסקוני ולקבל ריקושטים מכל הבונגה בונגה, ואם הכלכלה שלו נופלת אז קשה מאוד לא ליפול ביחד איתו. כל ענייני אבו מאזן ושות' זכו שם לדקה בערך בכל מהדורה של שעה. וגם זה היה סבבה, כי DSK עם כל הסליזיות וכזה זה יותר נעים לראות מנתניהו ונוער הגבעות. אז הכל כאן הסתדר יופי בלעדי, ואני הסתדרתי בלעדיו. אבל פטור בלא כלום אי אפשר. כל פריז מלאה בפוסטרים הקטנים האלה שחוגגים, באופן מוקדם משהו, את קבלת פלסטין כחברה מלאה באו"ם. הכיתוב אומר "פלסטין באו"מ 2011" והדגל הפלסטיני באמצע מורכב משמות המדינות החברות באו"מ ותאריך הקבלה שלהן (כולל ישראל, 1949, בדקתי) אז הצטלמתי ליד אחד מהפוסטרים האלה, שהודבק, נדמה לי, על קיוסק כזה של עיתונים ב-Rue Monge. שיהיה בסימן טוב ובמזל טוב. קולולולולו.