הבלוג של אבו אלמוג

כמה דברים שהייתי צריך לצלם ולא צילמתי, אז אני כותב כאן, שלא אשכח:

* אישה בדואית בגלביה לבנה עם שולי זהב, מהודרת, הולכת לאט על דרך העפר שמובילה משום מקום לשום מקום בבקעת בית נטופה, מאחוריה נוסע בעלה (?) בטנדר פז'ו חבוטה, שומר על מרחק של עשרה מטרים ממנה, נוסע בקצב הליכתה, מעשן סיגריה.

* עשרות חוגלות חוצות את הדרך, ממהרות. 

* דרך שעוברת בין המוביל לרומאנה, שגרמה לי לחשוב שאני לא ברומאנה אלא בטוסקאנה. משני הצדדים מטעי רימונים. בין השביל לבין הרימונים ערוגה של דלעות (מסוג קרע!) וקישואים. דרך אגב, המרק קרע משהו מהסרטים. זרקנו את המתכון של הגורו של הבישול הערבי לכל הרוחות, ואילתרנו משהו על בסיס מרק כתום עם חלב קוקוס, וכוכבי אניס. מי שרוצה נשאר עוד די הרבה כי הילדים לא נגעו בזה. אפשר להרים טלפון ולבוא היום בערב.

* הירידה מצומת מסלחית לעראבה. כשכל עראבה נפרסת בפניך. עם ההרים מאחוריה. קשה לתאר, הנשימה נעתקת כל פעם מחדש.

* ארבעה כלבים לבנים רודפים זה אחרי זה במהירות מטורפת, נובחים, משרבבים לשון. שמרתי על מרחק סולידי של שני קילומטר ביני לבינם.

* צנחן רחיפה מתכונן לצניחה. פורס את המצנח, מחמם את המנוע. רץ וממריא. הנה מישהו שייהנה מנוף מאמם של בקעת בית נטופה בלי להתעמת עם כלבים ופרות. אבל הוא לא יהיה יפה וצנום כמוני, השומר על כושר גופני באמצעות הרכיבה על האופניים.

* סח'נין מתעוררת ליום עבודה בשבע בבוקר כשאני חוזר מהרכיבה. ילדים קטנים בתלבושת אחידה, סגולה או כחולה, הולכים ברגל לבית הספר. ליד אצטדיון דוחא שורה של אפריקאים יושבים על הגדר, כמו ציפורים על חוט החשמל, וממתינים למישהו שיסכים להעסיק אותם.

* מכונת הקפה שלי כשהיא פולטת קפה מסוג קריאלטו, פרס שהבטחתי לעצמי עם סיום הרכיבה, ומגיע לי היטב. אני לא ממתיק, לא מתבל בחלב. שותה את הנוזל הארומטי והמריר כמו שהוא.

הנה דבר אחד שכן צילמתי, את הזריחה מעל בקעת בית נטופה כשהתחלתי את המסלול (13 קילומטר. שעה בדיוק. מסלול מעגלי לאורך המוביל, חותך לרומאנה, חוזר לנקודת ההתחלה):

אני לא יודע מתי יימאס לי מהנופים האלה. לעת עתה הכל חדש ויפה ומדאים ומאמם. אני עושה את הדרך מאשחר לעפולה כבר עשרים שנה בערך, ועדיין לא נמאס לי מהנופים שאני רואה כל בוקר מחדש כאילו זו הייתה הפעם הראשונה. אני לא יודע כמה זמן אחזיק מעמד עם מסלולי אזור בקעת בית נטופה / צומת המוביל. המבחן האמיתי הוא כמובן מבחן הגשם. אבל זה עוד לא כאן. לעת עתה, בבקעת בית נטופה, בין רומאנה לעוזייר, אני מרגיש כאילו אני בארץ פלאות שנפלתי אליה דרך מחילת הארנב הקרויה אופניים. אני אוהב כל תחושה, וכל מראה, וכל קול (חוץ מנביחות מאוד קרובות). וכמו שאמר קוהלת, שאנחנו קוראים את המגילה שלו בשבת הבאה - "לֹא-תִשְׂבַּע עַיִן לִרְאוֹת, וְלֹא-תִמָּלֵא אֹזֶן מִשְּׁמֹעַ." 

אז שבת שלום לכל האמיצים המעטים הקוראים את הפוסטים הנוראיים האלה של שבת בבוקר. וחג שמח! 

אתמול חזרתי מעבודתי בשעה 19:30. הייתה תכנית מה זה מבעסת ב-88FM, וחוץ מזה הקליטה לא משהו ליד כפר תבור - בממלכה הדאהריסטית יוצבו מגברים רבי עוצמה ל-88FM בכל עשרה קילומטר, והבנאדם לא יצטרך להתרוצץ בין 88.00 ל-87.60 ולנסות לקלוט משהו בדיוק כשנאמר, לו ריד או מישהו כזה פוצח את פיו בזמר. אבל גם התכנית של בועז כהן תורחב לשש שעות, ובכלל יהיו שינויים, אבל זה עוד לא קרה ולענייננו - ויצא שהעברתי בטעות לגל"צ בדיוק כשהקריין אמר "ועתה נעביר בשידור ישיר את נאומו של ראש הממשלה בעצרת האו"ם".

לרגע שקלתי אם להשאיר את הנאום או לחזור ל-88, אבל נראה היה לי שהנאום יעביר לי את הנסיעה בסבבה יחסית. אז ישבתי ושמעתי. סך הכל היה די מפחיד, כי הוא דיבר על נושא לא ממש נעים, ודי קצב את הזמן של כולנו עד למלחמה האזורית לאביב הקרוב, או לקיץ הקרוב, זאת אומרת אפריל יוני כזה, שזה משהו כמו חצי שנה. פרוגנוזה לא משהו גם במונחים של סרטן סופני. אבל לפעמים יש איזו הנאה אסתטית בלשמוע את הנאום עצמו. אז ככה - נו שוין. את הקטע שבו הוא מותח קו אדום על איזה ציור של פצצה שנראה כאילו יצא מקרטון של הלוני טונס, קשה היה להעביר ברדיו, אבל הממיסטים בפייסבוק, שכל כך התלוננתי עליהם בפוסט הקודם, כבר הבהירו לי כל מה שהיה צריך כשחזרתי והתחברתי למחשב. 

אז נתחיל מזה, באמת. נואם גדול לא צריך גימיקים. נאום רציני מדבר במילים פשוטות, בגובה העיניים, בלי גימיקים, ואומר אמת. "אין לי מה להבטיח לכם פרט לדם, יזע ודמעות." או "נילחם על החופים. נילחם בשדות. נילחם בנקודות הנחיתה". צ'רצ'יל לא לקח מפה של אנגליה וקשקש עליה קו אדום. הוא הסביר, ראשית כל לאנגלי הפשוט, שהמצב בקאנטים, שעכשיו רע והולך להיות רע יותר, אבל כל אחד חייב לתת את חלקו, כי אין ברירה אחרת.

וכאן אנחנו מגיעים לנקודה הנוספת. ראש ממשלתי לא דיבר אלי. הוא דיבר בשפה שאינה שפתי, באנגלית. מורסי, אחמדינז'אד ועבאס, דיברו אל עמיהם בשפתם. יש אחלה מתורגמנים בעולם באו"מ. אפילו היה על זה סרט עם ניקול קידמן ושון פן. באמת - שהיא מתורגמנית, ויש איזה מזימה לרצוח איזה אפריקאים, והיא שומעת את זה בסוואהילית שהיא מדברת מילדות וכזה. וחוץ מזה הוא היה שגריר באו"מ אז הוא יודע. יש בזה איזה פחיתות כבוד, לדעתי, לוותר מראש על צליל השפה העברית באו"מ, אבל זו רק דעתי, והאנגלית של ביבי נורא יפה. זה כי הוא היה חצי מהחיים שלו בארצות הברית, ואני רק מתכנן כבר שנים לנסוע לבקר את הדודה שלי בדטרויט ועוד לא יצא. היא רוכבת על אופניים, ובא לי לרכב איתה ביחד, אבל נראה לי שזה יקרה בבקעת בית נטופה ולא בבלומפילד הייטס, אם אתם כבר שואלים אותי. 

אז הנאום היה באנגלית. יש משהו מוזר ומצחיק בישראלי שאומר את השמות של הנביאים באנגלית. גם כאן הוא היה יכול להגיד "עמוס" ולא "איימוס", וגם לצאת בסדר, אבל יצאו לו איימוס, וג'רמייה ואייזיאה. לי זה נשמע מגוחך. כשאומרים באנגלית מין אזקיאל כזה, אז לוקח לי כמה שניות לדעת על מי מדובר. ואייזיאה בכלל יש רק אחד והוא לא בתנ"ך אלא בדטרויט, והגיע לשיא גדולתו בעונה ההיסטורית של 1989, שבדיוק השתחררתי מהצבא וגרתי בדירה שכורה בירושלים וזו הייתה עונת ה-NBA הראשונה שממש עקבתי עם הפיסטונס הענקיים של איזיאה והבאד בויס - אגוייר, ודומארס, ורודמן וביל ליימביר וכאלה. אז כבר מההתחלה, כשהוא נתן סקירה למפגרים של ההיסטוריה שלנו עם קינג דייויד ואייזיאה הרגשתי שהוא לא מדבר אלי.

למי הוא מדבר בעצם? כנראה לאמריקאים. הוא הרי שם את כל מדיניות החוץ שלנו בהימור מטורף על הקלף של מיט רומני, ואיך להגיד, בניגוד לישראל היום שכבר הזמין מקומות במסיבת הניצחון, ושלדון אדלסון יעמוד שם עם חצוצרה ויחצרץ את ה"HAIL TO THE CHIEF", אני דווקא חושב שהכושי המוסלמי בבית הלבן הולך לקחת את הבחירות בהליכה, ואני אפילו לא מושקע בו דולר אחד. 

איזה אמריקאים? יש סוג מסויים של אמריקאים, שהם במקרה גם התומכים הכי גדולים של ביבי מבחינה כספית ומבחינה פוליטית, שכל האייזיאה הזה נורא מדבר אליהם, וזה אוונגליסטים כאלה, קיצוניים. אחד החברים הטובים של ביבי הוא ג'ון הייגי, שהוא מין רוורנד כזה אוונגליסטי נורא חשוב שממש תופס ממנו, ונורא אוהב אותו.

אז מה אנחנו יודעים על האוונגליסטים האלה? לא הרבה. יש להם קטע כזה שהם אוהבים להופיע בטלוויזיה, ובשנות השמונים המוקדמות, כשכולנו ראינו את ערוץ המזרח התיכון, כי היה שם האבקות במוצאי שבת ואינספקטור גאדג'ט כל יום בארבע, אז די נחשפנו אליהם. אחת לכמה זמן הם נתפסים בשערוריית מין עסיסית, או שזה שהכי מטיף שהומואים זה נורא ואיום ונגד רצון האל נתפס עם המכנסיים למטה בגלורי הול בשירותים ציבוריים בפרבר נידח של אטלנטה או משהו כזה, ואז הם קצת עולים לכותרות. אבל מה שאני עוד יודע זה שיש להם אמונה כזאתי שאנחנו חיים בקץ הדורות.

עכשיו, באופן עקרוני אני יכול לשאול מה איכפת לי לעזאזל ממה שמאמינים האוונגליסטים. לי יש בעיות משלי עם פונדמנטליסטים יהודים ומוסלמים בסביבה הקרובה שלי, שהאמונות שלהם לא פחות מגוחכות, לא פחות מרושעות, והשערוריות שלהם לא פחות עסיסיות, ותנסו את מוטי אלון. אבל בכל אופן, כאילו הקטע הוא שלי, כיהודי וישראלי יש חלק מאוד רציני בראיית העולם האסכטולוגית אפוקליפטית הזאת. הרעיון המאמם הוא שכל היהודים צריכים להתרכז בארץ ישראל, ואז יקרה איזה משהו נוראי, ותהיה מלחמת עולם שלישית, כנראה גם אטומית, ואז מתוך החורבות יבוא ישו, ויקים את ממלכת האל, והכל יהיה סבבה. אני לא סגור על זה שבממלכה הזו יהיה מקום ליהודים, שסך הכל די דוחים את ישו ומסרבים לקבל את התורה שלו, אז כנראה שהתפקיד שלהם זה להיות החמורו של משיח, ואז ממש לפני הסוף להתפוצץ לחלקים נורא קטנים. לא סבבה. לא בא לי.

ספציפית ההייגי הזה שהוא חבר של נתניהו חושב שזה יקרה לנו ברעידת אדמה. אבל הוא חושב גם שאחמדינג'אד יכרות ברית בת שבע שנים עם מנהיג ישראלי ממוצא של כוהנים וכל מיני שטויות כאלה. 

טוב. חלק מהנאום של נתניהו היה שאין מה לדבר עם האיראנים, כי בניגוד למשטר המרקסיסטי הרציונלי שהיה בברית המועצות, שאפשר היה ליצור איתו איזה הרתעה הדדית, האיראנים מונעים על ידי אמונה דתית לא רציונלית, שאומרת שהם ממש צריכים לפתוח במלחמה אטומית. אז זה כבר גול עצמי, כי אם הם לא רציונלים, מה יעזור הקו האדום על הציור של הלוני טיונס? אבל נעזוב את זה. הענייין הוא, שהאנשים שנתניהו מתייחס אליהם, וזה לא אני, כאמור, אלא החבר'ה האלה של ג'ון הייגי, גם הם לא מי יודע מה רציונלים, ומושקעים עד הסוף בקטע של סוף העולם במלחמה גרעינית בירושלים וכאלה. אז מה עשינו בזה? 

אז אם מישהו ממש מודאג שהאוונגליסטים האלה משפיעים על ראש הממשלה שלנו ובגלל זה תהיה מלחמה אטומית, וגם אחמדינג'אד לא שיא השפיות והרציונליות, ולא יהיה סבבה בכלל, אני יכול לנחם אותו בדברי הנחמה של הנביא איזקיאל, בפרק כה פסוק יז, שאשקרה חבל שביבי לא חשב על הציטוט הזה שהוא מה זה מתאים לנאום שלו:

The path of the righteous man is beset on all sides by the inequities of the selfish and the tyranny of evil men. Blessed is he who in the name of charity and good will shepherds the weak through the valley of darkness, for he is truly his brother's keeper and the finder of lost children. And I will strike down upon thee with great vengeance and furious anger those who attempt to poison and destroy my brothers. And you will know my name is the Lord when I lay my vengeance upon thee.

ואם מישהו לא מאמין לי, אז תשאלו את סמואל ל. ג'קסון:

מנהג הסליחות הוא מנהג נאה ביותר ביהדות. בלי שום קשר לאמונה - בואו נרגיע, אני עדיין אותו אתיאיסט הולל שהייתי - יש משהו נאה ביום של חשבון נפש, יום בו החיים עוצרים ממסלולם, וכל אחד מאיתנו שוקע במחשבות עמוקות על הדרך בה התנהג עם הסובבים אותו (או במרתון צפייה בסרטים שהוקלטו מראש ב-VOD, ופתרון תשבצי שחור ופתור, לפי העניין).

את הסליחות האישיות שלי - ויש לי הרבה כאלו. אני אדם בלתי נסבל - אנהל אם ביני לבין עצמי, או ביני ובין אלו שאני מייחל לסליחתם. כאן אני רוצה לדבר על הסליחה הציבורית, ובמיוחד לכל מה שקשור להתנהלות שלי כאן בבלוג הזה, וברשתות חברתיות.

נתחיל בעניין איילה בן נפתלי. הגברת הזו, שכפי הנראה אינה שמאלנית (בעבר פרסמה בפייסבוק טקסט המתייחס ליגאל עמיר כ'צדיק'), פירסמה ביום שישי האחרון תמונה בדף שלה בפייסבוק, ובה היא מופיעה לצד עובדים זרים בתל אביב, כאשר הטקסט משווה אותם לחיות בספארי. הטקסט מתועב מכדי שאחזור עליו כאן בבלוג שלי. אבל מתועב לא פחות מה שנעשה לה. במשך עשרים וארבע שעות, בהן הגב' בן נפתלי, שהיא שומרת שבת, אינה יכולה להגיב, השתוללה בפייסבוק ובשאר הרשתות החברתיות מערכה כנגדה. היא נקראה בשמות, התמונה שלה שונתה במגוון אופנים, שרובם רומזים על כך שדעותיה נאציות. נעשה לה קמפיין של דה הומניזציה. ראיתי את הכל. לא שיתפתי, לא קישרתי, די הזדעזעתי. 

האם היא נאצית? שאלה מקדמית היא האם יכול להיות יהודי נאצי, והתשובה מורכבת. יש בימין הקיצוני אנשים המפנטזים על פתרונות סופיים רדיקליים לבעיות המטרידות את החברה הישראלית, בין אם לבעיית הפליטים הסודאנים, ובין אם לבעיית המיעוט הערבי, שבינם לבין הפתרון הסופי לבעייה היהודית כבר לא מפרידה אפילו סמנטיקה (כבר מדברים בפירוש על 'מחנות השמדה לעמלקים'). ועם זאת 'נאציזם' הוא ראיית עולם מורכבת וטוטאלית, ההולכת אל מעבר ליחס ליהודים. ספק אם נמצא בימין שלנו אנשים בעלי ראיית עולם כזו, שמעבר לכל היא חילונית לחלוטין, כאשר הימין ההשמדתי שלנו הוא דתי ברובו. כל הנאמר כאן הוא כמובן באופן כללי, ללא קשר לגב' בן נפתלי, שאיני יודע את דעותיה המדוייקות.

האם איילה בן נפתלי היא נאצית? חזקה עליה שלא. נכון, היחס שלה למהגרים שעמם הצטלמה הוא מזעזע. דבריה הם גזענות שלא תמצא את עצמה בכל חברה מתוקנת. לו הייתה הגב' בן נפתלי לומדת את הלקח הראוי מהשואה, ודאי שהיה יחסה שונה - וכאן אני בא בטענה להוריה, מוריה ומחנכיה של הגב' בן נפתלי. האיזכור לשואה הוא ראוי, באמירה שיחס מסוג זה שהפגינה הגב' בן נפתלי למהגרים יכול להוביל למקומות רעים, שחזקה על הגב' בן נפתלי שאינה רוצה בהם. אבל לצלם אותה על רקע מחנות ההשמדה, או כאשר דמותה המשוכפלת יוצרת צלב קרס, זה לקחת את הדברים למקום אחר, ורע.

דרך אגב, היא אינה תמימה כלל ועיקר. היא מדברת את הלינגו, ובקיאה בשיחדש שוטף. בתגובותיה בעיתונים החילונים דיברה על העצמה נשית ומיזוגניות וכתבה כי "בחברה הישראלית בכלל ובחברה המכנה עצמה ליברלית בפרט, קיים פחד קמאי מאשה חזקה שמביעה דעה נחרצת שאינה תואמת ל'סט הדעות הנכון'". תגובה שנועדה (והצליחה) לעורר רגשי אשם אצל מי שבאמת אמון על ליברליזם ופמיניזם. לי נראה שהדברים הם בגדר אמירה חיצונית מהפה לחוץ, ללא כל מהות מאחוריהם. את היחס האמיתי לליברליזם ולשוויון הנשים ניתן ללמוד מהתבטאויותיה של בן נפתלי ל"חדרי חרדים" - "אין בי חרטה על פרסום הדברים, יש בי חרטה על כך שישראלים כותבים דברים כה מזעזעים וגסים ליהודיה שהביעה את צערה על שמד החברה היהודית ב"עיר העברית הראשונה", ועוד בשבת קודש. מצידי, אין בי קפידא עליהם - מתפללת שיחזרו בתשובה". תגובה שיש בה זלזול כלפי המגיבים בדיוק בשל הליברליזם שלהם ורצונם בשוויון שהם כפי הנראה מה שמכנה הגב' בן נפתלי 'שמד החברה היהודית'. אבל זה כבר לא מענייננו.

בין הגב' בן נפתלי לבין הפיד השמאלני בפייסבוק, בטוויטר וביתר הרשתות פעורה, אם כן, תהום. המגיבים, בשבת, ודאי לא חשבו שיזכו לתגובה כלשהי ממנה. ניתן היה לנחש (ובמהלך השבת אכן היו תגובות שניחשו) מה יקרה במוצאי השבת כשתפתח הגברת את הפייסבוק שלה ותראה את שנעשה לה. אני חושב שהדבר האחרון שעלה בדעתם של אותם מגיבים וממיסטים (מלשון מם), הוא איזו אינטראקציה שהיא עם הגב' בן נפתלי, איזו החלפה של דעות, איזה שיח סוקרטי. אז מדוע נעשה מה שנעשה? התשובה היא שנעשה לה בדיוק מה שעושים האלי ישיים שלנו לסודאנים - סימון, הוקעה, הוצאה אל מחוץ לגדר ורדיפה, על מנת לחזק את הלכידות הפנימית של המחנה. בזה איני משתתף.

בדקתי ומצאתי כי הפייסבוק שלי והבלוג שלי מלאים בתגובות פבלוביות שמאליות שלי מסוג זה. אני מנוי על יותר מדי ממיסטים שמאלנים עוקצנים ושנונים מ'ג'ון בראון' דרך 'דן קופר' ועד 'עמיר שיבי'. אל תטעו. אני נהנה נורא לקרוא את הטקסטים ולראות את התמונות. במינון של פעם פעמיים בשבוע זה מעניין, זה מאתגר את המחשבה, זה שנון ומשעשע, וזה נותן דגשים לאירועים חדשותיים שייתכן שהיו חומקים ממני לולא הייתי מנוי על הדפים האלה. אבל האפקט המצטבר של עשרות הודעות כאלו ביום, הוא אפקט רע. הוא יוצר אצלי אנטגוניזם. הוא הופך אותי לאדם רע יותר לסביבתי. אני לא קשוב יותר לסבל האמיתי - של הפליטים, של הפלסטינים, של המקופחים - העומד מאחורי ההודעות, אלא שאני מתמלא ביותר מדי טינה וכעס כתוצאה מקריאתן. אני חייב להפחית את המינון. לקרוא פחות, לשתף פחות, לראות קצת יותר את הטוב. כן, להמשיך ולדעת איפה הרע, ולהלחם בו, אבל לא להקדיש לזה אחוזים כל כך ניכרים מהפעילות שלי ברשת (שביני ובינכם תופסת גם היא, לכשעצמה, מקום רב מדי בחיים שלי על חשבון דברים אחרים, וגם זה לקח לא קטן וסליחה גדולה מאוד כלפי בני משפחה, חברים אמיתיים, עבודה ופרויקטים יצירתיים מוזנחים).

מקום נפלא שאפשר ליישם את זה זה היחס שלי ליאיר לפיד, אחד האנשים המושמצים ביותר בבלוג שלי, והאדם היחיד שיצרתי לגביו מם (הוא הלפידומט המפורסם) שממש תפס והופץ באלפי עותקים בצורה ויראלית. כל מה שכתבתי עליו נכון, עד המילה האחרונה, ואיני חוזר בי ולו במילה אחת. אבל האם הוא תופס חלק כל כך חשוב בחיים שלי עד כדי כך שהיה מקום להקדיש לו כאן כמות נכבדה של פוסטים מלגלגים? האם זה מוצדק מבחינתי, עוד בטרם העמיד עצמו לבחירה, עוד בטרם נבחר, עוד בטרם עשה ולו מעשה - חיובי או שלילי - אחד, להיות מנוי על הדף המוקדש לו בפייסבוק, שמדי יום או יומיים מוציא פוסטים מושקעים המוקדשים ללגלוג על דברים הקשורים בו? אז אני אומר שלא. מבחינתי זו הגזמה פראית. 17 המנדטים של מטומטמים שהצביעו לכל דבר הבל מד"ש עד צומת דרך שינוי ומשם לגימלאים ועד קדימה, יגיעו כנראה ברובם אליו. גם אם אצליח לשכנע אותם שהוא התגלמות השטן עלי אדמות, אף אחד מהם לא יצביע באופן שאני הייתי רוצה שיצביעו, הצבעה מושכלת למפלגת שמאל אידיאולוגית. אז מה יוצא לי מהלגלוג האין סופי? אני מרגיש יותר טוב עם עצמי. יותר חכם. עליון עליהם ועל מנהיגם ששערו מרוח בבריליאנטין. או קיי. זו התנהגות בוגרת? לא ממש. זו התנהגות שהייתי מייחס עוד ליאיר לפיד עצמו. אם כן, לא עוד. את יחסי ליאיר לפיד אשמור לביקורת עניינית אם וכאשר הוא יעשה דבר מה ממשי הראוי לביקורת. הנה, כבר אני מרגיש יותר טוב עם עצמי.

חריג אחד לכלל הזה - אלי ישי. כל יום בחמש וחצי, כשאני יוצא לצעידה בשעון החורף שנפל עלינו באמצע הקיץ, אני מקפיד לקלל אותו ואת אבי אבות אבותיו בקללות נמרצות. השעה הזו, שבה ישנים רוב התושבים, פרט לאלו האמיצים והשומרים על הכושר הגופני היוצאים לזחילה היומית שלהם, היא כבר שעת אור מוחלטת. צהרי היום באמצע הלילה. שמש חצות. איסלנד. שעה מבוזבזת לחלוטין על שינה באור, כאשר השמש שוקעת בחמש, ומוסיפה לשעות העירות עוד כמה שעות חושך. נעזוב את ההנאה הגדולה שנשללה ממני לראות את זריחת החמה בנקודה המדוייקת במזרח אשחר ממנה היא היפה ביותר, ולשמוע בה בעת את 'שמע ישראל' ברדיו. הבעייה היא עם הבזבוז האכזרי של שעת יום אחת, שנשללה מכולנו ביד גסה ואכזרית של פוליטיקאי תאב כוח. אז אני שומר את הזכות להיות רע כלפי אלי ישי כשם שהוא רע אלי.

רציתי לסיים בשיר "סליחות" של יהודית רביץ, שהוא השיר הכי יפה על סליחות שיש, אבל בטח יטחנו אותו כמו שצריך היום ברדיו, ועד כניסת החג הוא כבר יצא מכל החורים. אם כך, אביא כאן שוב (מה לעשות. אני אוהב את זה) את שירו של שנטל, המתאר את נחיתתו של חייזר מהכוכב פפריקה, שמביא לאנושות שלום ואחווה, לאחר שאיתר, כמו כותב הבלוג הזה, את בעייתה של האנושות - There's too much hate and too little sex. אנ' לא סגור על זה שזה מה שהרב היה ממליץ, אבל זה גם פתרון לא רע לשעות המתות הרבות בלי טלוויזיה ביום כיפור. 

גמר חתימה טובה.