הבלוג של אבו אלמוג

כשהייתי בצבא, היה לי רס"ר שפעם תפס אותי במטבח כשאני קצת מחפף בענייני כשרות. הוא לקח אותי הצידה, ונזף בי, ואז אמר לי, בקול מלא רגש. "ג'ינג'י," - בצבא הייתי 'ג'ינג'י' או 'דוד' לפי העניין, בלי קשר לצבע שערי או שיוכי המשפחתי - "יש שני דברים שאסור להתעסק איתם בצבא. כשרות ובחורות. תאמין לי, מנסיון אישי'. מערכת היחסים שלי עם אותו רס"ר, ואני אך טירון ביזבזי, העומד אל מול רס"ר משמעת של אגד ארטילרי שלם, לא איפשרה לי לרדת לחקרו של אותו ניסיון אישי, ולדעת האם המדובר במספר מקרים נפרדים, או שהיה מקרה אחד שהתייחס הן ל'בחורות' והן ל'כשרות' מה שהיה מעניין ומצית את הדמיון, אבל האמירה הזו נשארה, ובמהלך השנים הוכיחה את חכמתה. נזהרתי הזהר היטב מפני כשרות ובחורות, וראיתי שנפלו אלף משמאלי ורבבה מימיני, בענייני כשרות ובחורות, ואלי לא הגיעו. באופן דומה, נראה לי שהכלל בכתיבת בלוג הוא לא להתעסק עם שני דברים. 'כשרות' ו'טבעונות', והנה אני הולך לשבור את הכלל הזה, וודאי להסתבך, בפוסט העוסק בטבעונות ובכשרות, וינסה להעריך את המוסריות שבשתי הפרקטיקות בעזרת תורתו של פילוסוף הבית של בלוג זה, אחד, עמנואל קאנט. אני נכנס לביצה הטובענית הזו בעיניים פקוחות.

בסך הכל יש לנו כאן שתי פרקטיקות דומות, ורווחות מאוד בחברה הישראלית. האחת נמנעת מלאכול דברים שכתוב בספר דברים שאסור לאכול (טוב, זו הפשטה, יש גם את התלמוד והשולחן ערוך וכל זה, ובמקרה הצורך אפשר להריץ שאילתא ב'אתר כיפה' ואולי איזה רב יענה לך שאסור לאכול את הדבר הזה, או שמותר.), והשנייה נמנעת מאכילת כל מה שמקורו מן החי. 

למרות שדיני הכשרות רווחים מזה אלפי שנים, הטבעונות הגיעה לקדמת הבמה רק לאחרונה. תודו, שאת הסוג הזה של צמחוני מיליטנטי לא הכרתם לפני שבא הפייסבוק לעולם? משהו בשילוב של עלייתו של היורופסקי עם עליית הפייסבוק הצית את הניצוץ ויצר את הטיפוס האנושי הזה, שבגלל שכמה ממכרי ורעי וחברי הטובים הם כאלה, עדיף שלא אכתוב עליו את דעתי. לא די לו, ליורופסקאי, שהוא אינו אוכל מוצרים מן החי לכשעצמו. הוא חייב גם שכל מי שמסביבו ידע זאת, וירגיש עד כמה הוא עליון עליו מבחינה מוסרית. הגיע הזמן לבחון את זה לעומק. וכשאנו רוצים לבחון אם דבר מה הוא מוסרי או לא, לאן נפנה? לקניגסברג הקרת. עוד מעט השעה שלוש, והפילוסוף הזקן יוצא לטיול היומי. הבה נארוב לו בצל עצי התרזה, ונשאל אותו מספר שאלות.

טוב, צריך עוד כל מיני בירורים עובדתיים לפני. הבסיס של היורופסקאות הוא שלא רק שאכילת מוצרים מן החי אינה מוסרית בשל הסבל הנגרם לחיות במהלך ייצור המזון והמוצרים הללו, אלא שהיא גם אינה בריאה, שכן, אליבא דיורופסקי, האדם הוא אוכל צמחים מטיבו, שרק קונספירציה איומה (שטיבה אינו ברור, שכן בכל חברות אנוש, ולו הפרימיטיביות ביותר, אוכלים בשר), הפכה אותו לאוכל בשר בניגוד לטיבו האמיתי, וזו פרקטיקה המנוגדת לטבעו, וגורמת לו לנזקים בריאותיים אמיתיים. טוב. בואו נסתכל מסביב. כולנו מכירים אוכלי בשר, נכון? הם נראים בריאים? בדרך כלל. מאריכים חיים? בישראל בממוצע עד גיל 80 ומשהו לנשים ולגברים פחות. כי הן עושות לנו את המוות. אז הטיעון האווילי הזה נפל. נכון? מעתה אמור - אין נזק בריאותי באכילת בשר לכשעצמה (במידה ובמשורה, תוך שים לב לאחוזי השומן והכולסטרול, כחלק מתפריט מאוזן הכולל גם ירקות ופירות). לא נבחן לעומק את הטענה ההפוכה - שהטבעוני שולל מעצמו אבות מזון החיוניים לגופו ולבריאותו, שכן ראשית, בהיעדר השכלה פורמלית בתזונאות, או ברפואה, אין לנו את הכלים לבחון זאת, ושנית, אם נתחיל ללכת לכאן לא נגיע לעיקר, ועוד מעט והפילוסוף מגיע אלינו בטיולו, וקול פסיעותיו המתקרבות כבר נשמע.

טוב. הנה, הוא הגיע. עכשיו נסביר משהו קטן על התורה הקנטיאנית. אני אנסה להיות פשוט ככל האפשר, ואם בדרך קצת הפשטתי מדי, או מעט עיוותתי את תורתו של קאנט, הרי שעם הקוראים הסליחה. אז נתחיל - לפי קאנט, מעשה הוא מוסרי לא לפי תוצאותיו אלא לפי הכוונה שלו. זה ויכוח שימיו כימי האנושות בין 'דאונטולוגיה' שמעשה הוא טוב אם כוונתו טובה, ו'טלאולוגיה' שמעשה הוא טוב אם תוצאתו טובה. לא ניכנס לזה כאן. אני לא סגור על זה שקאנט צדק בנקודה הזו, אבל בסך הכל זה קאנט, ואני אך נוטריון כפרי שטרם התעורר לחלוטין מתרדמתו הדוגמטית.

אז מזה הוא מתחיל - ממש מזה - מהמשפט המפורסם 'אי אפשר להעלות על הדעת דבר כלשהו בעולם, ואף לא מחוצה לו, שיכול להיחשב לטוב ללא כל סייג, חוץ מרצון טוב'. והוא ממשיך ומקשקש אי אלו מאות עמודים. אז חסכתי לכם - בזמנכם הפנוי קחו את תרגומו החדש, המרתק, של יובל ל'ביקורת התבונה הטהורה', או את תרגומו החדש, המרתק, של אלשטיין ל'הנחת יסוד', וקראו אותם להנאתכם - כמה מאות עמודים של התפלפלות ובואו נגיע לביזנס.

אם עשיתם משהו טוב, לא מתוך רצון טוב לכשעצמו, לא עשיתם משהו מוסרי. רות עד כאן? בואו נאמר שעשיתם משהו נורא נורא טוב, כמו להציל אדם שראיתם טובע בנהר. אבל לא עשיתם את זה כי לדעתכם זה מעשה מוסרי, אלא בגלל שידעתם שיש חוק לא תעמוד על דם רעך, התשנ"ח - 1998, ולא רציתם לשלם את הקנס שכתוב בחוק אם הבנאדם חלילה יטבע. אז זה לא מעשה מוסרי. זה מעשה שנעשה לא מתוך אוטונומיה, אלא מתוך ציווי חיצוני כופה, הטרונומיה. מה שיהיה מוסרי זה אם תראו את הבנאדם טובע, ותשאלו את עצמכם אם אתם צריכים להציל אותו, ובמילותיו של קאנט אם תוכל לרצות שכלל הפעולה לפיו אתה פועל יהיה לחוק אוניברסלי. ואז אם התשובה היא כן, והחלטת להציל אותו (בהנחה שבינתיים הוא לא טבע. פעולה קנטיאנית מוסרית כרוכה בשיהוי מסויים בדרך כלל, וזו בעייה שיש לפתור, אבל לא כאן), רק אז תהיה פעולתך מוסרית.

אתם עדיין איתי? מסופקני. אבל כאן מגיעים לעניין הכשרות. כל העניין ההטרונומי הזה מוציא את השמירה על דיני הכשרות מטווח מה שקאנט היה רואה כמעשה מוסרי. כי השומר על דיני הכשרות אינו שומר עליהם מכיוון שהוא מסיק מדי פעם מחדש (או בלשונו של קאנט - מחוקק אוטונומי בממלכת התכליות) שאכילת יצור ימי שאין לו סנפיר וקשקשת היא מעשה מוסרי, אלא בשל כך שאלוהים אמר לו את זה בספר דברים. טוב, זה לא ששמירה על מצוות וכשרות זה לא משהו מוסרי. זה פשוט מוסר יהודי ששונה ממוסר קנטיאני. אם כי יש נקודות השקה. לא ניכנס לפינה הזו גם. בקיצור, קאנט היה רואה בשמירה על דיני הכשרות הליכה אחר ציווי חיצוני כופה, ולא אחר הסקה מוסרית, ולכן לא היה רואה בשמירה או באי שמירה עליהם עניין של מוסר. והטבעונות? אם נוציא מכלל פעולה את אלו שמוחם נשטף ביורופסקאות, הפועלים מתוך ציווי הטרונומי של מה שציווה עליהם המשיח הממושקף בהרצאה הכי טובה שראו מעולם, הרי שהטבעוני פועל בדרך כלל מתוך ציווי פנימי, שיכול להתאים או שלא להתאים לסכימה הקנטיאנית. ולכן עם הטבעונות ניתן לעבור שלב. 

אז ככה. קאנט מנתח ומנתח ומגיע למסקנה שיש בדיוק ציווי מוסרי אחד שאם נלך אחריו מעשינו יהיו מוסריים, והוא 'הצו הקטגורי'. זה נורא מסובך והוא גם כתב שלושה ארבעה נוסחים של הצו הזה. מי שקורא הרבה בבלוג הזה נפגש כבר בצו הזה כמה וכמה פעמים. מתישהו באפריל ניסיתי לחיות שבוע לפי הצו הזה ונפלתי אחרי יומיים. זה קשה יותר מלשמור על כשרות, או על טבעונות, או על טבעונות וכשרות ביחד. אבל בסך הכל לא מבטיחים לי עונש מידי שמים אם לא אשמור על הצו, או במקביל לטבעונות היורופסקאית שאפגום בבריאותי פגימה של ממש, ולכן שברתי אותו בסבבה ושבתי לעיסוקי, תוך תחושה פנימית מעומעמת שלהיות פילוסוף קנטיאני זה נורא נורא קשה.

או קיי. אז אדם טבעוני, המחליט לפי עקרונות הטבעונות פעם אחר פעם שלא לצרוך מוצרים מן החי הוא מוסרי או לא לפי קאנט? כמה הנוסחים הראשונים של הציווי הקטגורי, שבסך הכל אומרים שצריך לפעול באופן שתוכל לרצות שיהיה לחוק כללי, לא ממש נותנים לי אפשרות להכריע. הוויכוח הוא וויכוח שקאנט אינו מביע בו עמדה - ככל הידוע לי - או אף מביע עמדה הנוגדת את הטבעונות שיש הבדל ערכי של ממש בין היחס שצריך להינתן ליצור תבוני (בני אדם בדרך כלל, אבל גם אלוהים, מלאכים, רובוטים תבוניים וכיוצא בזה) לבין יצור שאינו תבוני (כל החיות שאינן אדם, בלי יוצא מן הכלל). זאת אומרת, אם אני אדם שלא כל כך איכפת לו שהרגו כבש בשביל השישליק הטעים הזה, אוכל לרצות שזה יהיה לחוק כללי, ושמעתה יהרגו כל הזמן כבשים ויעשו מהם שישליק טעים. אם אני אדם שאיכפת לו, אז לא אוכל לרצות את זה ואז לא אוכל לאכול את השישליק. קאנט לא מכריע בנקודה הזו.

אבל מה, הוא כותב המון, קאנט, וכך אחרי שלושה או ארבעה נוסחים הוא מגיע לנוסח נוסף - "פעל באופן כזה, שלעולם לא תתייחס אל האנושות, הן זו שבך הן זו שבכל אדם אחר, כאל אמצעי בלבד, אלא תמיד ובאותו הזמן כאל תכלית" - זה מהתרגום של אלשטיין ל'הנחת יסוד' בעמ' 98, אם מישהו לא מאמין לי. אבל נפגשנו בזה כבר בבלוג הזה, ובכמה פסקי דין של בית המשפט העליון (משום מה זה נעדר מפסק הדין האחרון על המסתננים וטוב שכך) ובכלל זה אחד מעמודי התווך של השכלת כל אדם חושב בימינו. 

כאן נופלת הטבעונות.

טבעוני הרואה בפניו צלחת עם, נאמר, לזניה שיש בה גבינה ובשר, לא יאכל אותה. השאלה שהוא שואל את עצמו זה לא 'האם זה טוב לגוף שלי' או לא, אלא 'האם זה יקדם את מטרתי למנוע מעתה ואילך שימוש בחיות כמקור לתזונה ומוצרים נוספים'. אופס. בעייה. כי הוא מתייחס לעצמו כאמצעי ולא כתכלית. אז כאן נפלנו.

כמובן שגם הכשרות נופלת כאן. הפוסט הזה נולד כשחשבתי על זה שמרבית המזון המזיק הוא כשר. בסך הכל אפשר להרעיל את עצמך בשומנים וסוכרים וכל הבררה הזאת, ולשמור על כשרות בסבבה. שומר הכשרות שואל את עצמו דבר ראשון - "זה טוב לאלוהים?" ואם התשובה היא כן, לפעמים הוא לא טורח לשאול את עצמו "זה טוב לי?". כך גם הטבעוני. השאלה היא לא "זה טעים? זה בריא? זה טוב לי?" אלא "האם זה מן החי?" אז כאן נפלתם במין הטרונומיה כזו, טבעונים יקרים, ולעולם לא תהיו מחוקקים בממלכת התכליות.

טוב - שורה תחתונה. אם מישהו מנסה לשכנע אתכם שלהיות טבעוני זה נורא מוסרי, מנסה לגרום לכם רגשי אשם, ובכלל מתנשא עליכם, כמו שהם יודעים לעשות - או מנסים לעשות בכל אופן ורק מצליחים להמאיס עליכם את הטבעונות לחלוטין - אז תפנו אותם לבלוג הזה. אין שום דבר מוסרי בטבעונות. זו תורה המתייחסת לאדם כאמצעי ולא כתכלית, וזה לא מוסרי בכלל. כך לפי קאנט.

שרדתם עד כאן? מגיע לכם ממתק אמיתי. אבל לא חטיף חרובים בסויה שמתחפשת לשוקולד או משהו כזה. שוקולד חלב אורגינל מן החי. ומה פחות טבעוני מאדם הקורא לעצמו קציץ בשר?

במשך כמה וכמה שנים, מעת ששב בנימין נתניהו לעמדת כוח, היה מרכז המדיניות הישראלית, הן בענייני פנים והן בענייני חוץ, האיום בתקיפה צבאית באיראן. כאן יש לדקדק. 'האיום בתקיפה צבאית' ולא 'תקיפה צבאית' או 'מניעת הגרעין האיראני'. 'תקיפה צבאית' כנראה אינה אפשרית, ונצטרך לשם כך שירותי קבלן משנה, כצבאה של ארצות הברית. 'מניעת הגרעין האיראני' אפשרית גם אפשרית, אך לשם כך יש ליצור קואליציה בין לאומית רחבה, המגובה הן בקונסנזוס בינלאומי בדבר הדרך שיש לנקוט בה, והן בגיבוי צבאי של ארצות הברית ובעלות בריתה בעולם ובמזרח התיכון. זה אפשרי, זה בוצע בעבר, אבל לשם כך על מדינת ישראל לשלם מחיר של התנהלות ראויה כלפי הפלסטינים, הפסקת התנחלויות וכיוצא בזה, אותו נתניהו לא היה מוכן לשלם. ולהיפך, במשך שנים עשתה ממשלת נתניהו את כל שביכולתה כדי למנוע את התממשות האפשרות הזו - מונה שר חוץ שעצם הזכרת שמו מעוררת גלי סלידה בבירות העולם הנאור, הכיבוש אך החריף והעמיק, הפרת זכויות האדם בשטחים לוותה בהידרדרות במצב זכויות האדם בישראל גופא, ומדיניות החוץ של ישראל הייתה תערובת משולחת רסן של HASBARA שמעולם לא שיכנעה איש מחוץ למדינת ישראל, אך פעלה על מנת להעצים את הניכור שחשים תושבי ישראל לעולם שמחוץ להם, התגרות בכל בעלת ברית פוטנציאלית במרחב המזרח התיכון, ממצרים ועד תורכיה, והתערבות ילדותית ומסוכנת במערכת הבחירות בתוך ארצות הברית עצמה.

במה התבטאה 'מדיניות האיום בתקיפה צבאית באיראן'? למדיניות הזו היה פן חיצוני ופן פנימי. כלפי חוץ הייתה זו מדיניות מאוד פשוטה. שיש לזכור, שכפי שניתחתי קודם, מטרתה אינה חיסול הגרעין האיראני. מכיוון שידוע לכל, וודאי לנשיא האמריקני הנעזר ביועצים צבאיים מביני דבר, שצה"ל אינו יכול לקוות להשמיד את תשתית הגרעין האיראנית בכוחותיו הוא, וכל מה שיכולה תקיפה כזו לעשות היא להבעיר את האזור למלחמה אזורית שסופה לא ישורנו, ולמוטט את מה שנותר משרידי המדיניות האמריקאית באזור בשנים האחרונות, אם נאיים מספיק חזק, ונעשה רושם מספיק משוגע, נקבל כל מה שאנחנו רוצים! זה כנראה עבד, עד גבול מסויים. 

כלפי פנים, שידר נתניהו את הפנים הצ'רצ'יליות, המודאגות, של מי שעניין זה (כפי שטרחו כתבלבי התדמית מטעמו להדגיש שוב ושוב במאמרי מערכת בעלי חזות רצינית ומודאגת) הוא עיקר עיסוקו. נתניהו, על פי גירסה זו, הוא המבוגר האחראי שיצליח בשילוב של יכולות העל המדהימות שלו במדיניות בין לאומית - והוא ממש מדבר אנגלית, עם מבטא, מהבית! של יורדים! - ותבונתו העמוקה מיני חקר, להציל אותנו מהשואה החדשה המתרגשת עלינו. זה עבד אפילו יותר טוב מהפן החיצוני, זה ניצח לו שתי מערכות בחירות. בשתיהן היריב המרכזי שלו הייתה אישה, ואלו, כידוע, אינן יודעות כיצד להתמודד עם איראנים. אל מול ציפי ליבני הוטחה השאלה - מי היית רוצה שיענה לטלפון בשתיים בלילה. או במילים אחרות - את יודעת לתכנן תקיפה באיראן, את? מול שלי יחימוביץ' כבר לא היה צריך אפילו להעלות את העניין הזה, כי זו, ברוב חוכמתה, בחרה להתמודד מול נתניהו אך ב'שאלות חברתיות'. זה היה בעצם הקלף המנצח. המדיניות הכלכלית והחברתית של נתניהו שקרסה מתי שהוא בשנת 2011 והסתבר כי מרבית העם מאסה בה, הייתה צריכה להביא לתבוסה סוחפת בבחירות. אבל כל אזרח ישראלי תחת האיום האיראני הבין, כי מה יהיה איכפת לו ממחיר הקוטג' כשארצו תהפוך לאידי חורבות רדיואקטיביים עשנים, דבר שרק נתניהו יודע כיצד למנוע.

היופי הוא שהדברים לא נאמרו מעולם במפורש. איש מבין המתמודדים, מנתניהו עד לפיד, לא הציג תכנית ברורה בעניין זה. הנושא לא עלה במערכת הבחירות, וכמעט שלא עלה בדיון הציבורי, ויחד עם זאת, באורח פלא, היה ברור וידוע לכל. הובלנו, מסוממים, דרך הקורידה, אל הזירה. והינה הזירה ריקה.

החל מאתמול, מנאומיהם של אובמה ושל רוחאני, אין אופציה ריאלית לפעולה צבאית. אפילו ישראל המשוגעת לא תעז לתקוף באווירה זו של משא ומתן מול גורם מתון שעלה לשלטון. הסיפור הזה נגמר, ומתחיל סיפור חדש.

מדיניות החוץ שלנו הוצגה בקלונה. במשך שנים אנחנו צועקים שדרושות סנקציות כדי לגרום למשטר האיראני לוותר על תכנית הגרעין, וכשזה סוף סוף קורה, שום דבר - פרט להתגיירותו הפומבית של רוחאני, עלייתו על דוכן העצרת הכללית כשהוא מנופף בדגל ישראל ושר התקווה, והצהרתו שלא רק שהייתה שואה, אלא שזו אשמת הפלסטינים, וכגמול ראוי יש לאכלס מחדש את בית המריבה בחברון - לא מספיק. הכל שקרים והסוואות, והאיראנים השקרנים האלה רק מרגיעים אותנו כדי שלא נתקוף. מחיאות הכפיים הגורפות בסיום נאומו של רוחאני, אל מול היעדרותה המביכה של משלחת ישראל מהאולם מראים מי תיוותר משותקת ומבודדת לאחר סיום העצרת, ומי תקדם את ענייניה בתנופה דיפלומטית של ממש.

אז המדיניות הזו קרסה. השקרים נחשפו. הנחות הבסיס כולן קרסו. זה נגמר. אין לנתניהו יותר מדיניות חוץ, ואין לו גם מדיניות פנים. כל הצדקה שהייתה לו כלפי בוחריו להמשך שלטונו תמה בקול דממה דקה.

אז מה? יש עוד שלוש ומשהו שנים לקדנציה הזו. במה נעביר את הזמן? 

"אבל למה מתעוררת לפתע בהלה
וקמה מהומה (כל הפנים הִרְצִינוּ)
למה מתרוקנים פתאום רחובותינו, כיכרותינו
הכל שבים לבתיהם נבוכים עד מאד?
 
כי ירד הלילה ולא באו הברברים
וכמה אנשים שבאו מאזור הגבול אומרים
שאין בכלל ברברים בסביבה.
 
מה יהיה עכשו עלינו בלי הברברים?
האנשים האלה היו איזה פתרון."

זה עתה חזרתי משעתיים רכיבה בבקעת בית נטופה. הגשם הראשון תפס אותי על האופניים. עדיין היה די חם, והמדובר בטפטוף מטריד ודוחה. אבל עדיין - הגשם הראשון. הבקעה היא עכשיו בתקופה הגרועה ביותר שלה, מבחינת נופים. החיטה נקצרה זה עתה, והשדות הם פשוט מרחבים גדולים וריקים של שלף, וזה לא מראה יפה. רועות שם הפרות הבדואיות האיומות האלה, עם הכלבים המעצבנים. רק מטעי הרימונים הפזורים פה ושם נותנים איזה טעם לרכיבה.

בדרך עברתי דרך עראבה וסח'נין. הבחירות לרשויות המקומיות ניכרות היטב. בעראבה הריב הוא בין הדגלים האדומים והדגלים הירוקים, וכל בית נושא דגל זה או דגל אחר. לפעמים דגלים גדולים מאוד. מעט מאוד דגלים כתומים של בל"ד, וראיתי מכונית הנוסעת עם הדגל הירוק והדגל הכתום. ייתכן שאיחדו שם כוחות. ייתכן וזה בחור שסובל מפיצול אישיות. ייתכן שהוא מחליף דגלים לפי השכונה שהוא עובר בה, ופשוט לא הספיק והמשיך לנסוע עם שני הדגלים. הכל אפשרי בפוליטיקה המקומית.

סח'נין היא סיפור אחר. מאזן גנאים הוותיק מתמודד נגד מועמד של חד"ש בשם ד"ר ספואת אבו ריא. את ד"ר ספואת איני מכיר אישית, אבל אחיו הוא חבר טוב מאוד שלי. העיר גם היא תוססת מדגלים, אבל יש כרזות ענק בגובה של מטרים רבים המציגות את תמונות המתמודדים. כמובן שכל בית וכל מכונית נושאים דגל. ההתרשמות שלי היא שיש קצת יותר אדומים, וראיתי גם אסיפות בחירות שבהן כל הרחוב קושט בכרזות ובלונים אדומים. מ' ידידי מבטיח לי שהמצב מעולה ושאחיו הוא ראש העיר הבא. אני ראיתי יותר מדי מערכות בחירות מכדי להיות אופטימי. שיהיה בהצלחה, בכל אופן.

בחודשיים האחרונים, ככה לקראת הבחירות נראה לי, התמלאה סח'נין בשמות רחובות, מקום בו היו בעבר שלטים רק ברחוב הראשי שנקרא רחוב הגליל, ובכיכר הראשית הקרויה כמובן כיכר שוהדא אל אקצה. ממה שהתרשמתי יש הרבה שמות הנוגעים לאישים מקומיים, קצת מרטירולוגיה פלסטינית נוסח רח' השאהיד כך וכך. הרחוב שליד האיצטדיון נקרא רחוב דוחא, וכמובן - איך אפשר בלי -

לפני כשנתיים קראו בשמות לרחובות באשחר. הצעתי לקרוא לרחובות על שם דאהר ושבעת בניו הגיבורים - אני רציתי לגור ברח' צ'ולייבי כי זה השם שאני הכי אוהב והוא בנה גם את החומה בטבריה - נדחתה משום מה. הוחלט לקרוא על שמות של הרים, ואני גר ברחוב גלבוע. זה סביר, כי זה הר סבבי ונמצא בצפון, וגם נמצא בגבולותיה של מדינת ישראל המוכרים על ידי אומות העולם ולא בשטחים. 

רח' דאהר בסח'נין הוא אחד הרחובות הקיצוניים לכיוון הדרך המובילה לבית הספר גליל ולאשחר, אז בסך הכל זה טוב שלא קראו לרחוב שלנו על שם דאהר כי אפשר היה להתבלבל. מצד שני אפשר היה לקרוא לכל הדרך הזו דרך דאהר אל עומר, וכך לאחד כוחות בין שני היישובים. אבל שמות של רחובות זה דבר שאפשר לשנות. כשהמהפיכה הדאהריסטית תסחוף את הגליל, יהיה בכל עיר ובכל יישוב רח' דאהר, וכך גם אצלנו. 

אפרופו המהפיכה הדאהריסטית, הביסוס האקדמי שלה מקרטע משהו. כזכור, סיימתי את 'המחקר המקדים' אך עדיין איני יכול להתחיל בכתיבת הדוקטורט עצמו, כי הוועדה עוד לא התכנסה, ופ' בחו"ל. אני דווקא תוסס מרעיונות, וביליתי את השבועיים האחרונים בלתרגם מאמר של סקינר, שהכניס לי מיליון שטויות לראש, וכל מה שרציתי לכתוב עד עכשיו נהפך על ראשו. בקיצור, סקינר גילה לי את עובדת קיומו של בחור שנקרא מרסיליוס איש פדואה שב-1342 כתב איזה מאמר בלטינית שנקרא DEFENSOR PACIS, שומר האמונה, שבו הוא משרטט 42 עקרונות לשמירת הריבונות והפרדת הדת מהמדינה. 1342! ההסתכלות שלו על המדינה היא מדהימה, וזה עוד לפני שבכלל מישהו המציא את המושג הזה. ולחשוב שכשחיפשתי את ההגדרות האלה בתזה הלכתי למקס וובר. הרי הטענה ששיטת המילט שלנו המערבת מין שבאינו מינו לא מתאימה להגדרה של מקס ובר את הריבונות היא טענה כל כך חלשה לעומת הטענה שאינה מתאימה אף לשיטתו של מרסיליוס איש פדואה, וזאת לאור פער 650 השנה בין השניים. לאמשנה. אני גם מאוד שמח מההיכרות עם הוגה זה, איש פדואה, שלא שמעתי עליו עד עכשיו, כי אבותי גרו בימי הביניים בפדואה ואולי הוא היה שכן שלהם ודפק על הדלת רק לבקש כפית סוכר, או שצהל בהמון כששרפו אותם על המוקד, כי הפרדת הדת והמדינה וכל זה, אבל אחרי הכל מדובר ביהודים, כן? אבל אחרי שסיימתי עם זה לקחתי הפסקה, כי אני לא רוצה לעבוד פול גז בניוטרל, ואני די בטוח שפ' תוציא לי את כל השטויות מהראש כשתחזור מחו"ל, ולא רוצה להשקיע יותר מדי עבודה לפני שהיא נותנת לי כיוון.

אז כאילו זה נורא חבל כי יש את כל החגים וחול המועד וזו התקופה הקלאסית לתת זינוק קדימה, ובחול המועדים כתבתי פחות או יותר את מרבית התזה בסיבוב הקודם. אז עכשיו זה לא יכול לקרות, וזה די מעצבן. אבל אני לא מתבטל, חלילה. עכשיו אני סתם קורא ומתרגם להנאתי מאמר של הברמס על החשיבה הפוסט-מטאפיזית, שנותן לי פחות או יותר בסיס פילוסופי מוצק להגיע לבית הכנסת כל שבוע, ולהרגיש שאני אותו רדיקל תוסס שהייתי תמיד. הנה טעימה, לכל המעוניין, ובכך נסיים - 

"בקצרה, המחשבה הפוסט-מטאפיזית מוכנה ללמוד מן הדת, אך נותרת אגנוסטית במהלך התהליך הזה. היא מתעקשת על ההבדל בין הוודאויות של האמונה מחד, וטענות התקפות שניתן לבקר אותן בפומבי, מאידך, אך נמנעת מהנחת הבסיס הרציונליסטית שהיא בעצמה יכולה להכריע איזה חלק מהדוקטרינות הדתיות הוא רציונלי ואיזה חלק אינו רציונלי."

מה, לא סבבה? סבבה אגוזים.

שבוע טוב לכולם.