הבלוג של אבו אלמוג

הבלוג הזה אף פעם לא האשים את ראש ממשלתנו בחכמה יתרה, או בשיקול דעת, אבל הגול העצמי האחרון שביבי תקע דורש התייחסות פרטנית. הכוונה היא לתביעת הדיבה נגד רביב דרוקר. בספין ביביסטי טיפוסי מסתבר שתביעת הדיבה הזאת לא מתעסקת בכל התחקיר הנחמד של דרוקר על הנסיעות והמתנות, אלא באיזה משהו שדרוקר אמר כמה ימים לאחר מכן על תרומות לא חוקיות. אבל זה לא ממש משנה. זה הגול העצמי, היריה ברגל, הסנוקרת העצמית בפרצוף הכי גרועה שראש ממשלתנו אי פעם תקע. וביבי, אני לא מת עליך, אבל תקרא את הפוסט הזה ותחשוב. מה איכפת לך? יש לי רקורד לא רע בניחושים משפטיים, כמו למשל לפני שבוע חזיתי בדיוק את העונש של קצב. וגם ניהלתי משפט אחד או שניים, וגם קצת לשון הרע.

אז מה שביבי חושב זה שהוא יראה שהחזיר את השבעת אלפים חמש מאות דולר למשפחת פאליק, ויזכה בתביעת הדיבה, ואז ההמון המטומטם שלא בקיא בפרטים יבין שגם הנסיעות שלו ושל שרה בסדר, והכל יהיה סבבה. אז זהו שלא. ראש ממשלתנו מגיע מרקע של ניהול, ולא כל כך מבין במשפטים, אבל היסטוריה בסיסית צריך לדעת ואתחיל בשתי דוגמאות מסמרות שיער. ודוגמה שלישית תבוא בהמשך.

ב-18 בפברואר 1895 נתן המרקיז מקווינסברי לאוסקר ויילד כרטיס ביקור שעליו כתב את המילים "אוסקר ויילד סדומאי ומתחזה". הרקע הוא שאותו קווינסברי סבר שמר ויילד נמצא במערכת של חילופי נוזלי גוף עם בנו אלפרד, המכונה "בוזי", ובאנגליה הויקטוריאנית לא היה נהוג הטקס האסי-עזרי של "אבא, אמא, יש לי משהו לספר לכם". גם לאוסקר לא היה נעים לספר לאבא-אמא את מה שכל מי שמביט בתמונה שלו הזאת עם הגרביונים  (המקור - ויקישיתוף) יכול לנחש, והוא נורא נורא נעלב.

בקיצור - ויילד תבע את קווינסברי בתביעת דיבה, ולא כל כך הלך לו חבר המושבעים זיכה את קווינסברי מכל אשמה, וקבע כי ויילד הוא "מופקר". התוצאה הייתה שווילד נעצר, בילה שנתיים בכלא עם עבודות פרך, ומת בגיל צעיר בסמוך לאחר שחרורו. אז מה, שווה? ויילד כתב בכלא את "ממעמקים" ו"הבלדה על כלא רידינג" (כל איש הורג את אשר יאהב וגו'). אני מסופק אם חוויה מסוג זה שיעבור ביבי, חלילה, תפיק יצירות מופת כה נעלות.

דוגמה נוספת, טראגית לא פחות, היא דוגמת ישראל קסטנר. קסטנר, עסקן מפא"י הונגרי, היה מעורב בתקופת השואה בעסקים עם אדון בשם אייכמן. התוצאה הייתה שחלק מיהודי הונגריה שרדו, וחלק לא. אדון אייכמן לא היה בדיוק מישהו שקל לעשות איתו עסקים, ואני בדעה שכל יהודי שנחלץ מציפורניו הוא רווח נקי. יש אחרים שנמצאים בדעה אחרת. אחד מהם, מר מלכיאל גרינוולד, כתב פמפלט ובו האשים את קסטנר בהאשמות שונות. קסטנר לא יצא פרייר, הגיש תלונה, ואף זכה שהיועץ המשפטי ינהל בשם המדינה את תביעת הדיבה שלו כנגד גרינוולד. מה שיצא בסוף הוא שהשופט הלוי במחוזי קבע שקסטנר מכר את נשמתו לשטן, והוא אחראי לשיתוף פעולה עם הנאצים בהשמדת יהודי הונגריה. קסטנר ערער, אבל בינתיים היו כמה חבר'ה שלקחו ללב את פסק הדין ולא המתינו לראות מה שיקרה בערעור, והם ירו בקסטנר למוות. לא חבל? ביבי מסתובב עם אבטחה צמודה, ובכל אופן, אולי כדאי לחשוב קודם ולהגיש תביעות אחרי כן?

אז ככה - ביבי נכנס למערכת שהוא לא מכיר, של המשפט האזרחי. יושב שם שופט, שהוא בדרך כלל די אובייקטיבי, ואי אפשר לעבוד עליו בספינים ובסיבובים נוסח "מה שבאמת כואב וחמור הוא שמנסים לפגוע בי אבל מטווחים ישירות את רעייתי." זה פשוט לא עובד בהקשרים האלה. שופט רגיל לשמוע עובדות וראיות ולהחליט. גם ברגע שנכנסת לתביעה אתה לא יכול לגדר את ההיקף של מה שמדברים עליו. את ביבי נורא מעניין למשל הקטע של רשימת התורמים כי הוא בטח סגור על זה שכל אחד שם תרם כמה שצריך וקל לו להוכיח. אבל את דרוקר מעניינים בטח דברים אחרים, ואין שום בעייה לשים אותם על השולחן, ולהפוך אותם לחלק מהעניין. זה הקטע בתביעת לשון הרע. אתה יודע איפה אתה מתחיל. אתה לא יודע איפה תגמור.

ועוד משהו. במשפט האזרחי יש תקנות. כשהייתי באוניברסיטה ולמדתי דיון אזרחי עם פרופ' סטיבן גולדשטיין ז"ל, זה נראה לי הדבר הכי משעמם בעולם. זה בגלל נטייתו של גולדשטיין להתרכז בתקנה המשעממת ביותר מבין 529 התקנות, והיא תקנה 500 העוסקת בנושא המרתק של המצאת כתבי בי דין לחו"ל (בי דין, לא בית דין. ככה כותבים עורכי דין. וזה רק אחד מהדברים המעניינים על דיון אזרחי שהציבור לא מכיר), דבר שנראה לי אז ועכשיו אידיוטי ולא רלוונטי לשום דבר בחיים שלי, ובתשע עשרה שנים שלי כמתמחה ועורך דין עשיתי בדיוק פעמיים. אבל מסתבר שהפרקטיקה הזאת היא די מרתקת, ויש בה דברים נורא מעניינים. זה לא "משחק קלפים" שמישהו מחזיק את הקלפים בצמוד לחזה ופורש אותם בהפתעה. חייבים להגיע לשלב ההוכחות כשכל הקלפים גלויים, מה שמשתמע ממנו חובה די רחבה לפרוש את כל הראיות והמידע שיש לך, ועוד משהו - אין על זה שום חיסיון. מה שהעברת לצד השני הוא יכול לעשות איתו בערך כל מה שהוא רוצה, ונחשו מה רביב דרוקר ירצה? כך, למשל, אפשר לבקש במשפט האזרחי את כל הדברים הבאים -

1. גילוי מסמכים - צד חייב לגלות לצד השני את כל המסמכים שברשותו ו/או בחזקתו והנוגעים לעניין שבנדון. כמו שכתבתי קודם "הנוגעים לעניין שבנדון" יכול להיות מאוד, אבל מאוד רחב. הייתי רוצה להציץ בתצהיר גילוי המסמכים במשפט הזה. יש לי הרגשה שגם אציץ. מה זה אציץ, בכותרות של מהדורת החדשות של ערוץ 10 ובכל העיתונים. עם פרשנות.

2. גילוי ספציפי - אם ביבי חושב להתחכם, ולשמור אצלו כמה דברים שהוא לא רוצה להעביר, אפשר פשוט לבקש ממנו מסמכים מסויימים. למה ללכת לכל מיני עובדים ממורמרים לשעבר בשביל לקבל את חשבון הכביסה של שרה? ביבי הגיש תביעת דיבה, הוא צד למשפט אזרחי, אפשר פשוט לבקש את זה ממנו.

3. שאלונים - זה הקטע הממש סבבי. אפשר לשאול כמעט כל שאלה, וביבי חייב לענות. בעצמו. בתצהיר. לזה עוד נחזור כי לזה יש השלכות ממש ממש נחמדות.

4. דרישה להודות בעובדות - כשמה כן היא. לא נעים.

5. דרישה לפרטים נוספים לאמור בכתב התביעה - קצת טכני, אבל גם כן יכול להתיז קצת מים בשלולית.

בקיצור - עוד לפני שנשמע עד אחד, עוד לפני שהמשפט נפתח בכלל, יש לנו כאן כלים נפלאים לעשות לביבי את המוות במשך כל הזמן שהליכי קדם משפט נמשכים, ואם מישהו יציץ בתקנה 149 לתקנות סדרי הדין (בכלל כדאי שתקרא אותן, ביבי) אז הוא יגלה שני דברים - שיש שם המון המון דברים נוספים שבטח לא חשבתי עליהם, ושאפשר למשוך את זה המון המון זמן ולעשות עם זה המון המון בלגן.

אז אסיים בדוגמה היסטורית נוספת. ביל קלינטון התעסק קצת לפני שהיה נשיא עם איזה אחת ג'ניפר פלאוארס. היא תבעה אותו וההליכים נמשכו ככה די הרבה זמן. עד עמוק לאמצע הקדנציה הראשונה שלו כנשיא. בין היתר הוא היה צריך למלא שם שאלון, ששאל בצורה די מפורשת האם קיים יחסי מין עם רשימה של כל מיני נשים, וביניהן מוניקה לווינסקי. בטח הילארי עמדה לו מאחורי הגב והציצה, או שסתם לא היה נעים לו לזיין ולרוץ לספר לחבר'ה, אז הוא כתב שם שלא היה שום דבר, והשאר זה היסטוריה. התצהיר השיקרי שימש כבסיס להליכים בקונגרס להדחתו. תצהיר שיקרי זה בדרך כלל משהו די בעייתי עם האנשים הנחמדים בפרקליטות ובמשטרה, ותשאלו את יעקב נאמן איזה בעיות היו לו עם זה, שנאלץ לפרוש מתפקיד השר ולעבור משפט לא נעים. הוא זוכה בסוף, אבל הנזק כבר נגרם. ועוד משהו נחמד - גם אם לא ממש שיקרת בתצהיר, לעורכי דין יש מין דרך כזאת מעוותת לטעון ששיקרת. זו דרך המחשבה שלנו, שאנחנו לומדים בפקולטה למשפטים. אתה מבין עם מה הסתבכת?

אז שמע, עורכי דין עולים המון כסף. גם אגרת בית משפט זה משהו כמו אחוז ורבע מסכום התביעה, ככה על ההתחלה, ואם תבעת מיליון ש"ח אז זה יוצא שתים עשרה אלף חמש מאות ש"ח. לא חראם? ואחרי כן יש הרבה הוצאות נוספות. תחסוך לעצמך את הכסף הזה, קח את שרה והילדים לאיזה נסיעה טובה (על חשבונכם הפעם. חסכתם כסף, לא?) ותרגע. שום דבר טוב לא יכול לצאת לך מהמשפט הזה. אגב, אם הוא ינוהל מאיזה סיבה בעפולה, אני מוכן לייצג אותך. באמת! רק קח אותי לכמה נסיעות. עם רעייתי. והילדים. אני מסתפק במרתף של הטירה ובחלל המזוודות באווירון. כאילו רק תן לי מספיק זמן בדיוטי פרי. בסדר?

באירועים קודמים ביום זה היו חסימות צירים וזריקת בק"תבים (בקבוקי תבערה) וצמיגים בוערים... התושבים נדרשים להגביר ערנות בימים אלו ומומלץ להימנע מכניסה לכפרים ביום זה" כפרים... נו, שוין. הרי סח'נין היא עיר, אבל זו סמנטיקה. אולי רומנטיקה. אבל אנו סוטים מהעיקר.

אין לי שום כוונה להימנע מכניסה ל"כפרים", ואילמלא היה עתיד לעבור עלי מחר יום קשה שתחילתו בהופעה בפני כב' הרשם ריאד קודסי בבית משפט השלום בעפולה וסופו לימודים באוניברסיטה הפתוחה בתל אביב, הייתי צועד ביחד עם ידידי באירוע המרכזי באזור אל-בטוף בין סח'נין ועראבה. את התגובה הראויה לפמפלט של משטרת משגב נתנו אנשי דוגרי נט בתגובה יפה ומדוייקת של חסיה חומסקי פורת, שאין לי ממש מה להוסיף עליה - שוב, למתעצלים, אחזור על עיקרי הדברים - לא היו בקת"בים וחסימות צירים. הציר בו עוברת התהלוכה נחסם לכמה שעות בשל מעבר התהלוכה, המתבצע בתיאום ותוך הודעה מראש. אין ליצור פחד ואיום במקום בו אינם, ובכל אירועי יום האדמה משתתפים אף יהודים.

ובכל אופן, במה שונה יום אדמה זה מהקודמים לו? כתושב משגב סברתי תמיד שהייתה זו זכותה של מדינת ישראל להפקיע קרקעות על מנת לעודד מדיניות של פיזור אוכלוסין. לא הבנתי מדוע הקומוניסטים דווקא, מקפידים על זכות הקניין של האפנדים בעלי האדמות, ומעדיפים אותה על פני זכותם של זוגות צעירים לדיור ראוי במחיר סביר במקום בו ההתיישבות היא מעשה חלוצי של פיתוח באזור בו היו עד עתה רק גבעות טרשים. ככל שיום האדמה נועד למחות על כל העוולות שנעשות לערביי ישראל, אני איתם בלב ונפש. ככל שהמדובר במאבקי הקרקעות, אני תמיד מעדיף יישוב פורח בו האדמות מנוצלות לטובת הכלל, מאשר הר טרשים, או אפילו מטע זיתים, השייכים לאפנדי אחד.

יש בראיית העולם הזו הרבה נאיביות, ואני מכה על חטא. מדיניות הקרקעות של מדינת ישראל, מתבססת על אפלייה מובנית כנגד הערבים, והדבר כה ברור וידוע שאין אפילו צורך לכתוב אותו. הקרן הקיימת, המינהל, הסוכנות, הם גופים הממסדים את האפלייה מזה שישים שנה, והדברים ידועים. ובכל אופן, בג"צ קעדאן עורר איזו תקווה שיהיה איזה פרץ בחומה, איזה סדק, שאותם יישובים "ליהודים בלבד" יהפכו למקומות של שיתוף, אחווה ודו קיום. שהקרקעות שהופקעו מרשותם של פרטים, יהפכו למקום בו הציבור יוכל ליצור דו קיום באופן שוויוני.

נו... באמת. כשבוע וחצי לפני יום האדמה חוקקה כנסת ישראל את חוק ועדות הקבלה, והכריזה באופן סופי ומוחלט כי הקרקעות המופקעות בגליל ובנגב נלקחות מערבים על מנת ליצור יישובים יהודיים שלערבי אין זכות לגור בהם. - נו, טוב, ערבי וכל אחד אחר המפריע למרקם החברתי הרגיש. כן, גם אתה זה המעדיף את בני מינו על בני עמו! נראה אותך מתקבל ליישוב קהילתי בגליל ובנגב. הרי כל הצורה שלך אומרת "הפרעה למרקם החברתי." אז אין יותר מסיכות. הקרקע נגזלת לצרכי מדיניות שבהעדר שם אחר אכנה אותה "פרוטו-אפרטהייד", ואין שום הצדקה, ולו תיאורטית, ולו נאיבית, לגזל.

אז לו הייתי יכול הייתי צועד ביום זה עם אחי בני עראבה וסח'נין (הכפרים...). בבוקר אעשה את המסלול הרגיל שלי דרך סח'נין, עראבה, דיר חנא ועיילבון, ואני סבור שאשרוד אותו מבלי שאתקל בציר חסום או בקת"ב. ותודה למשטרת משגב על ההתראה. ב-11:30 אעצור לרגע את ענייני, ואדמיין שאני צועד שלוב זרועות עם אחי, ומדמיין שכנסת ישראל לא חוקקה באותו השבוע חוקים המאפשרים למנוע ממנו לגור ביישוב בו אני גר, להביע באופן לגיטימי את רגשותיו באשר לאסון שאירע לעמו ב-48' ולשלול את אזרחותו אם לא יהיה ילד טוב.

אם כן, לא לגזענות, לא לאפלייה, לשכנות טובה!

נדירות הפעמים שאני מתרגש ממאמר. מהמאמר הזה התרגשתי. עבד אל לטיף אל מולחים, קצין בכיר בדימוס בצי הסעודי, מכה על חטא, ורואה באי ההכרה במדינת ישראל ב-1948, את החטא הקדמון, שהוביל את המזרח התיכון הערבי לשנים של רודנות, פיגור אחר העולם המערבי, וקפיאה על השמרים. אל מולחים, אמנם לא מונה את המשטר תחתיו הוא חי ברשימת הרודנויות המפגרות, אבל אני מוכן להתערב שעל כוס ויסקי, הרחק ממימיה הטריטוריאליים של סעודיה, יסכים שגם ארצו נכללת ברשימה זו.

ומה בכך? האם ישנו יקום אלטרנטיבי בו התקבלה משפחת סבי יחיאל, שעלה ב-1937 מפולין, והגיע לעפולה, על ידי השכנים הערבים בג'נין, בקבלת פנים חמה, בברכה, ברצון לבנות ביחד את העמק? יקום בו לא נאלץ סבי השני, יעקב נפתלי, לצאת ולהילחם על חייו ועל חיי משפחתו בירושלים הנצורה, במסע מדמם, שהותיר בו את רשמיו למשך שנים, בלחימה אורבנית קשה וכואבת, בה השטחים שהצליח צד מהצדדים הלוחמים להשתלט עליהם, אם זה בעיר העתיקה או בשכונת עין כרם, נותרו ריקים מאזרחים של הצד השני? יקום בו קיבלו מדינות ערב את הרך הנולד בתש"ח בברכה ולא בפלישה מזויינת? ומה בכך? מה שהיה היה, ואת הנעשה אין להשיב. הדם נשפך, דם רב במשך זמן רב, ותש"ח לא תחזור.

נזכרתי גם בכתבה שקראתי לפני זמן מה בידיעות אחרונות, על תנועה שאליה קשורה אמנית בשם יעל ברתנא, הקוראת לחזרת היהודים לפולין. ברתנא צילמה פעיל פוליטי בשם סלאבומיר שירקובסקי הנואם במרכז איצטדיון, וקורא לחזרתם של יהודי פולין - "כשעזבתם, שמחנו בסתר לבנו. אמרנו לעצמנו: סוף סוף נחיה בביתנו לבדנו, פולין לפולנים, בלי שאף אחד יטריד אותנו, ומאחר שעדיין לא היינו מאושרים, מדי פעם בפעם מצאנו יהודי וגירשנו אותו מפולין. אפילו כשהיה ברור שאיש מכם לא נותר, היו כאלה שעדיין מצאו וגירשו אתכם... כיום אנו מסתכלים בשעמום בפנינו הדומים אלה לאלה. ברחובות ובערים הגדולות אנחנו מחפשים זרים ומקשיבים בעניין לדיבורם. כן, כיום אנו יודעים שאיננו יכולים לחיות לבד. אנחנו זקוקים לאחרים ואין יקרים לנו מכם! חזרו!".

אין לי כוונה לשוב לפולין, שכן אני נהנה מהטוב שבכל העולמות. חי כאן בגליל הירוק ונהנה מהשמש הישראלית, ונשוי לפולניה. אבל בכל אופן, קריאתו של שירקובסקי נגעה לליבי.

האם יימצא הפוליטיקאי הישראלי שירהיב עוז לעמוד במרכז איצטדיון ולקרוא כך לצאצאי הפליטים שגורשו ב-1948? כנראה שלא. אלו היו עסוקים השבוע בחקיקת "חוק הנכבה" הדמוקרטי, המפעיל סנקציה כלפי אזרחים שירצו לבטא את האמת הפשוטה הנאמרת בפוסט הזה - תקומתו ותשועתו של היישוב היהודי בארץ ישראל בתש"ח הייתה חורבנו ואסונו של העם הפלסטיני. נורא פשוט. ובאשר ל"זקוקים לאחרים ואין יקרים לנו מכם" אנו איננו זקוקים גם לאלו שהותרנו בקרבנו בתש"ח. אם אלו ירצו לבוא ולגור ביישובינו המשגשגים, הרי שנוכל לומר להם בפשטות שנוכחותם מפריעה למרקם החברתי שלנו, ולסלקם לטובת ראויים מהם, כך על פי חוק נוסף שחוקקו פוליטיקאינו השבוע. ומה ייעשה בעיר כצפת שאין בה ועדת קבלה? ויש בה מכללה המקבלת - מה לעשות שחוק הנומרוס קלאוזוס טרם נחקק, אבל אני בטוח שחכמי 'ישראל ביתנו' עובדים עליו -  גם ערבים? נשרוף את מכוניותיהם. שלא כשירקובסקי לנו טוב מאוד לראות בשעמום את פנינו הדומים אלה לאלה. שלא כעבד אל לטיף אל מולחים, איננו יכולים להכיר בכך שחלק ממה שנעשה ב-1948 היה שגוי. שנעשה גם עוול בתוך מעשה הבנייה האדיר. שניתן היה לעשות את הדברים אחרת.

יש להבדיל כאן בין שני דברים. בין רגש ובין מעשה. איני קורא ל"זכות השיבה" ואיני תומך בה. אני מבחין בין הסנטימנט ובין המעשה הפוליטי. אני סבור שמתן "זכות השיבה" כיום, אחרי שישים שנה, יהיה בו משום תיקון עוול בעוול. משזה נאמר, עלינו לפתוח את ליבנו לרחשי ליבם של שכנינו, להקשיב להם, ולהכיר באמת שלהם. לשמוע את קולם, להבין את תחושותיהם, ולהתחבר אליהם. זה יהיה צעד משמעותי לביסוס היחסים בין העמים על חילופי דברים ולא חילופי טילים. על שחיטת תינוקות ומטעני חבלה בתחנות אוטובוס מחד, וירי תלול מסלול לעבר מקורות הירי (נו, בקיצור, הרגנו השבוע שני ילדים בפצצת מרגמה, אבל באמת שזה לא היה בכוונה וביבי התנצל, וגם גנץ) מאידך.

אבל יש גם מעשה פוליטי שניתן לעשות - לנצל את ההזדמנות. מזה שבועות שאנחנו עומדים נפעמים (אני לפחות...) אל מול התנועה הדמוקרטית במדינות ערב. אל מול הרודנויות המושחתות המוחלפות, לאט אבל בטוח, בתנועות דמוקרטיות, עממיות. זו ההזדמנות להשיב לכאן את רוח תש"ח. להחזיר את 1948, לפחות בכל הנוגע לשכנינו במצרים, בלוב, בבחריין, בסעודיה, ועכשיו גם, לשמחתי הגדולה, בסוריה. אפשר לומר להם שהעויינות לישראל נוצלה על ידי שליטים מושחתים כדי לשמר את שלטונם. שהמצוקה הפלסטינית נוצלה כדי להכשיר כל עוול שנעשה לעמים הערבים בכל המרחב שבין טריפולי וטהרן. להראות לאנשים כעבד אל לטיף אל מולחים, שאכן ניתן להחזיר את הגלגל לאחור. שמשטר דמוקרטי בסעודיה ובסוריה יכול להכיר ולדבר עם משטר דמוקרטי בישראל. לדבר - על הכל. שהעולם הערבי יכול להיות בזכות זה, כפי שכתב אל מולחם, יציב יותר, דמוקרטי יותר ומתקדם יותר. שכשם שבמשך שנים ניצלו מנהיגיהם את פחדם ושנאתם לישראל, ואת האהדה שלהם לעניין הפלסטיני, לבניית שלטון דיקטטורי וצבירת הון אישי, כך במשך שנים שימש הסכסוך הישראלי ערבי אצלנו כעלה תאנה לבניית חברה לא צודקת, בעלת פערים מהגדולים בעולם, מנצלת ומדכאת, הבנויה על עושק וכיבוש. אנחנו יכולים להחזיר את הכל לאחור, לפתוח בדיאלוג, לנסות ולתקן את הטעות ששגו בתש"ח המלך עבדאללה, המלך פרוק, המלך פייסל, ונשיא סוריה, ולבנות ביחד מרחב דמוקרטי, צודק, של שלום ושיתוף פעולה. לבוא אל התנועה העממית הדמוקרטית במצרים ובסוריה ביד מושטת לשלום. לתנועה הדמוקרטית בסוריה תהיה לנו גם מתנה נאה, פיקדון המוחזק אצלנו מזה כארבעים וארבע שנים. נדוניה לכלה הדמוקרטית והנאה.

אבל בשביל זה צריך דמוקרטיה אצלנו. וככל ששכנינו מתקדמים לשם כך אנו מתרחקים. "חוק הנכבה" ו"חוק ועדות הקבלה" קירבו אותנו למקום לא טוב, אבל הם רק הסנונית הראשונה. חשיפת אורח החיים הברלוסקוני משהו (טוב, לא ברלוסקוני. אני מבין שעל הבונגה בונגה הוא היה משלם בעצמו) של ראש ממשלתנו גם כן הראתה עד כמה אנו רחוקים מסטנדרטים של דמוקרטיה ושוויון, ומתקרבים למצרים הפארוקית. כתב האישום הצפוי כנגד העיתונאי האמיץ אורי בלאו גם הוא סטנדרט חדש בנוגע לחופש הדיבור וחופש העיתונות. כשיגיע היום ובו נראה לצידנו, מצפון, סוריה דמוקרטית, חופשית, נהיה שקועים בעצמנו במי האפסיים של שנאת האחר, הכיבוש, והנהנתנות מכדי לנצל את ההזדמנות ההיסטורית.