הבלוג של אבו אלמוג

השמש שוקעת עכשיו על השדות הרדיואקטיביים של מערב אוקראינה. הדי המלחמה הרחוקה בה נלחמים הרוסים באוקראינים אינם מגיעים לשם עדין. קולות הנפץ אינם נשמעים. השמש שוקעת באור אדום, סמיך, על שדות הדגן הרחבים, על הנהרות השוצפים, על בתי העץ, החוות הקטנות, החזירים המתרוצצים בחצרות, על קבר ההמונים המוזנח, בו עלו עשבים. ערב יורד על שומסק העיירה ועל ורבה העיר. ריקות מיהודים. משפחתי נחה לה בקבר ההמוני כשם שהיא נחה לצד כל בני עירה מזה שבעים ושלוש שנים. איש אינו מפריע את מנוחתם בקבר ההמונים, זקן לצד נער, מאות קילומטרים מזרחה להמולה של נתיב 'מסע החיים' לטקסי הזכרון, לנגינות התזמורת ותיפוף התופים. איש אינו זוכר אותם, אומר קדיש על קברם, קורא בשמם. היחיד שזוכר אותם ומונה את שמותיהם אחד לאחד נמצא אלפי קילומטרים מזרחה משם, בצפונה של ארץ ישראל, שם השמש תשקע עוד מעט על הים התיכון. מנקודת מבטי, מאשחר, תשקע בנקודה בה דהר ד'אהר אל עומר על סוסו, כשהוא נמלט מעכו מאימת פרשי הסולטאן, ושב על עקבותיו כדי להציל את אשתו הצעירה. 

נסעתי היום לעכו, ובדרך שמעתי רדיו. א מחייע - היידיש שולטת בשירים. כינור 'יהודי' מנגן שוב ושוב את אותן מנגינות כלייזמר נושנות. והכי חשוב - איש אינו מטיח בי את ההאשמות הנוראות המוטחות בי מזה כחודשיים. איש אינו מטיח בי את אשמת מוצאי ה'אשכנזי', אינו מטיח בי את האשמה הנוראית כי סבי עלה לארץ בשנת 1937, ממזרח אירופה, מתוך רצון לבנות כאן חברה חדשה וצודקת, ובנה את ביתו במו ידיו, כי סבתי שימשה כעובדת סוציאלית במעברות, וקלטה באהבה את כל מי שהגיע ממערב או ממזרח. (הסבא השני דווקא בסדר. ניתן לשימוש מיידי. איש 'חרות' לובש כיפה סרוגה, מאלו שאינם מתנצלים. אני מקווה כי בהגיע יום פקודה תעמוד לי זכות אבות אם לא מצד הסב החוטא 'המערכניק' והסוציאליסט, כי אז מצד סבי השני, איש ירושלים הדתית לאומית) כי רצוני להבין את העולם שמסביבי ולהרחיב את אופקי הביא אותי ללימוד ולקריאה, ובקיצור את אשמת היותי איש האליטה האשכנזית הישנה, האשמה בכל תחלוא מתחלואי החברה.

ולהיפך - קיבלתי פתאום גל של סימפטיה. גל של אהדה שודר כלפי מהרדיו. הרי לזכר משפחתי הטבוחה עמדנו כולנו דום. על אף שברור לנו מה היה קורה לו היו מגשימים את חלומם ועולים לארץ ישראל, איזה עוולות היו מעוולים, איזה ניצול היו מנצלים. יום אחד שכחו להם - ולי - את ההאשמות האלה, ונתנו להן, להאשמות, לנוח. לצבור כוח ליום המחר. יום אחד אהבו אותי ברדיו. ריחמו עלי. הביעו כלפי אמפתיה. היא שנאמר - א מחייע.

אבל מחר הכל יחזור לתקנו. היידיש תרד מעל גלי האתר, וכולם, מראש הממשלה ומטה ימשיכו לחבוט באותן אליטות אשכנזיות ישנות, האשמות בכל.

ישבתי אתמול עם שלושה חברים. בדואי ושני דרוזים. משהתארכה השעה אמרתי להם שערב יום השואה היום, ועלי לציין אותו עם משפחתי. קיבלתי כמובן את אותות הסימפטיה והכבוד הניתנים על ידי מי שבאמת מצר על מה שקרה, וחש צער של אמת על האירוע ההיסטורי, גם אם אירע רחוק מהם במקום ובזמן, ולאנשים שאין להם כל קשר עמם, ולו רק בשל היותם קרובי משפחתם של שכנם, או אף בשל היותם בני אדם. "שמעתי היום ברדיו שהתווכחו אם השואה הייתה רק ל'אשכנזים'. זה נשמע לי שטויות" אמר אחד מהם. ואני הצטערתי צער של אמת, שכך נחשפה ערוותנו, כעם, בפני העמים האחרים החיים עמנו. שהפלגנות והשינאה נחשפו כך, על אף שההגיון הבריא של אותו ידיד סיווג באופן מיידי את העניין כ'שטויות'.

וגם אני מצר צער של אמת. צער על כך שערימות הגוויות שנערמו בשואה הפריעו לצפות במשחק רבע הגמר של ברצלונה או שלא זללתי מספיק מופלטות כקדימון ליום השואה, על מנת שאוכל להתחזק ולהתגאות בכך שהנאצים הנאורים ולא הערבים הפרימיטיביים הם שרצחו את משפחתי. בעוונותי אודה כי לא זללתי ולו מופלטה אחת. שומרי משקל, אתם מבינים. את אורי דהן, חובב הכדורגל, איני מכיר. על מואיז בן הראש שמעתי, והרי הוא משורר ידוע וחתן פרס ראש הממשלה. לא לזה ולא לזה איני בא בטענות. הם רק משקפים את הדיון הציבורי הער העוסק באינטנסיביות מזה זמן מה בהוקעתי על אשמת היוולדי 'אשכנזי'. הם אינם יחידים, אם כי הם עד עתה בין הבוטים ביותר. אבל בדרך הזו עוד ילכו רבים. הם החלוץ ההולך בפני המחנה.

ועכשיו, סילחו לי. יום השואה תם, ועלי לרוץ ולדרוש עוד מיליארד ממשלם המיסים המזרחי.

לא כתבתי כאן מזמן וזאת משתי סיבות -

כל הפסח וחול המועד הקדשתי מאה אחוז מהזמן שלי - שלא הוקדשו לעניין האחר שתיכף אכתוב עליו - לשינויים ושיפוצים בדוקטורט. מה שאני מנסה לעשות זה כמו לסובב סמיטריילר בסיבוב פרסה על כביש גשום. אם נוסיף לזה את העובדה שאני אך תלמיד נהיגה ומורת הנהיגה שלי נמצאת בסבב הרצאות באירופה, תבינו עד כמה גדולה המשימה העומדת בפני. מה שכן הספקתי בערך חצי ממה שרציתי, אבל אני נורא מבסוט מעצמי כי יש לי כל מיני תובנות שלא היו קודם, וגם - לו אנד ביהולד - שהצלחתי להכניס את השם ד'אהר אל עומר ממש ממש בגוף הדוקטורט וזה בשיא הטבעיות ובצורה מתבקשת. טוב, מי שמאוד סקרן הנה הפיסקה:

"ניתן לראות את המבנה שהתפתח באותה התקופה במזרח המוסלמי, ובמיוחד באימפריה העות'מאנית כהעתק ראי של החברה המערבית. המשטר הפיאודלי המבוזר והסוזרני מצא הד באימפריה העות'מאנית בשיטה מקבילה המבססת זכויות של וסאלים על אחזקת קרקע ושירות צבאי שנקראה שיטת התימאר. היחסים בין הוסאלים והשלטון המרכזי במשך שנות קיום האימפריה העות'מאנית ידעו שינויים רבים, והשיטה הייתה שונה בסוף ימי האימפריה מבתחילתה; שונה בבלקן מיישומה במזרח התיכון, או באסיה הקטנה עצמה. עם זאת די אם ניזכר בכמה אפיזודות חשובות מתקופת השלטון העות'מאני בארץ ישראל, כתקופת שלטונו של ד'אהר אל עומר בגליל באמצע המאה השמונה עשרה, שנשען על תואר 'גובה המיסים' מטעם הממשל המרכזי, ובה בעת ניהל מספר מאבקים חמושים כנגד ממשל זה עצמו, כדי להיווכח כי האימפריה מעולם לא הגיעה לרמת שליטה של השלטון המרכזי אליה הגיעה האימפריה הבריטית, למשל."

שווה לכתוב דוקטורט שלם רק בשביל הפיסקה הזאת, נכון? 

בעצם לא שווה כי זה יגון ומר ואכזר. קראתי פוסט מלפני שנה בדיוק, כשהתחלתי לכתוב את הדוקטורט עצמו, וכתבתי שם על כל מיני נושאים שעלו במהלך הכתיבה, ואחרי כן את הפיסקה הבאה - "למה אני כותב את השורות האלה, שאינן אומרות דבר לאיש מלבדי? כשאתקל באותו קיר אטום של יגון ואכזבה בו נתקלים כל כותבי הדוקטורט באשר הם, אוכל לדפדף לכאן ולהיזכר באיזו התלהבות התחלתי את מלאכת הכתיבה. באיזו שמחה. באיזו חדוות יצירה, ואנסה לשאוב נחמה ועידוד."

נחמה ועידוד מיי פוט! כל מה שכתבתי אז נראה כמו קיר אטום מתודולוגי, הכל כבר עף החוצה ובמקומו הוכנס טקסט חדש. זה נראה כמו משהו מפגר. כמו העיתון של שלשום, כמו כרזת בחירות של בוז'י הרצוג. לא רלוונטי לכלום ורק מראה באיזה מקום אידיוטי הייתי אז, ובטח באיזה מקום אידיוטי ייראה לי עוד שנה שאני היום. מה שמזכיר לי שבכתיבה אקדמית זה תמיד צעד קדימה שני צעדים אחורה, ואופס נתקלתי באבן ועפתי ושברתי את הראש.

טוב, נעבור לדבר השני שמנע ממני לכתוב כאן וזה שהתמכרתי למשהו אידיוטי. במשך שנים נמנעתי מלקרוא סדרות מאוד ארוכות של מדע בדיוני ופנטזיה כי זה נראה לי בזבוז זמן וכסף. אני אוהב - לכתוב ולקרוא - סיפור מהודק היטב עם התחלה וסוף, ולא משהו שנגמר בקליף הנגר כזה ולך תחכה שנתיים עד שיואיל בטובו לכתוב את הספר הבא בסידרה, או מה שיותר מעצבן, שנופל לך ליד משהו מהאמצע והכל מלא רפרנסים לכל מיני גיבורים ואירועים שאתה אמור להכיר אבל בעצם לא.

אז למשל לא קראתי את כל הטרי פראצ'טים, עד לאחרונה כשהוא מת ולקחתי אחד ליד בשביל להבין איך זה. לקחתי משהו שאמרו לי עליו שהוא פחות או יותר עומד בפני עצמו ושחברה שלי ורד טוכטרמן תרגמה, והיה דווקא סבבה אבל לא נפלתי מהכיסא ולא בא לי לחפש את יתר ספרי 'עולם הדיסק'. 

אבל בחול המועד הזה אירע אסון ונפל לי בטעות ליד הספר הראשון ב'שיר של אש ושל קרח'. החלטתי לקרוא אותו ביחד עם פ' בשביל לעודד את הקריאה אצלו. אז אמרתי שהוא יקרא פרק ואני פרק ונדבר על זה ויהיה סבבה. מה שקרה זה שבתוך יומיים קראתי איזה חמש מאות עמוד ועכשיו אני מתכנן כבר על הספר השני. איכשהו זה בלע את כל הזמן הפנוי שלי שלא הוקדש למילט, ואי אפשר לדבר איתי בכלל, אז הבלוג הזה נורא סובל. מה גם שהכל מתערבב לי בראש, ואני חושב להריץ חיפוש בכל הדוקטורט אחר איזכורים ל'לאניסטר' או 'סטארק' ואני בטוח אמצא, וזה כבר בעייה. 

כל הסיפור הזה זה בטוטל משהו כמו חמשת'לפים עמודים במצטבר (וזה רק מה שכבר נכתב וכבר תורגם לעברית) שזה מטלה כבדה מאוד מבחינת זמן, וגם מבחינה פיננסית וכאלה כי האופוס החמדנים האלה חילקו כל ספר לשני חלקים. באמת לא חשבתי שזה יקרה לי אבל יש משהו נורא סוחף בכתיבה של מרטין.

את הסידרה אני כבר לא אראה, כי להשקיע עוד חמישים שישים שעות במצטבר על הדבר הזה זה כבר מוגזם. חוץ מזה הספרים כל כך טובים שאני מפחד לקלקל.

ברייס יורסלווס, ווינטר איז קאמינג!

אף מילה על פוליטיקה? ככה יצא. למה קורה משהו שאפשר להתייחס אליו?  האמת היא שאני ממתין לראות מי שר החינוך. כי יש לי הרגשה שבנוסף ל'הצהרת נאמנות לדוקטורנט' שאצטרך לחתום עליה, כל מיני אנשים יעשו כל מיני חיפושים ובירורים, כך שפרט לאמירה כללית שביבי ראש הממשלה הטוב ביותר אי פעם, ושהציונות זה סבבה, ואיראן זה החיים עצמם, אין לי הרבה מה לומר. מחכה שירכיבו קואליציה. 

ממתק? זה תמיד אקטואלי. אני זוכר שהבאתי את זה פעם, אבל סך הכל אתמול זה היה ברדיו בתכנית של בועז כהן בבוקר ומאז זה מתנגן לי בראש. גוד סייב ד'ה קווין! ד'ה פאשיסט רז'ים! לא שהולך להיות לנו אחד כזה כאן. אנגליה. 1978. לא כאן!

נו פיוצ'ר, נו פיוצ'ר נו פיוצ'ר פור יו! נו פיוצ'ר נו פיוצ'ר נו פיוצ'ר פור מי!

מעשהו של ניב אסרף ראוי לכל גנאי. הבחור עצמו ראוי לעונש משמעותי, ויש להניח שיקבל אותו. ועדיין...

חזרו ארבעים ושמונה שעות לרגע ששמעתם לראשונה על כך שישראלי נעדר באזור קריית ארבע. חשבו על הדאגה. לא רק לגורלו של אותו בחור (שאז כל מה שידענו עליו הוא שרכבו התפנצ'ר באזור מסוכן והדבר הביא לכך שנאלץ לפנות לעזרה ונעלם), אלא גם על מה שצפוי לנו, לכולנו, בימים ובשבועות הקרובים. על החיפושים. על חיילי צה"ל המצויים בסכנה. על אלפי החיילים שייאלצו לעשות את החג הרחק מביתם. על ההפרעה לשגרת החיים של הפלסטינים תושבי השטחים, על החיפושים מבית לבית, הסגרים, המעצרים. ואולי זו תחילתה של הסלמה נוסח קיץ 2014?

האם לא התפללנו, כולנו, שהכל יסתדר? שהבחור יימצא בחיים. שהחיילים ישובו הביתה. שפלסטינים חפים מפשע לא יסבלו. שלא יפרוץ, חלילה, פרץ נוסף של אלימות.

והנה קמנו בבוקר והכל נעלם. מעשה קונדס. החיילים התפזרו ליחידותיהם. הסגר מעל הכפר הוסר. הבחור נמצא בחיים. ישוב (אם וכאשר...) למשפחתו.

האם זו לא היענות לתפילה? האם אין זה נס? לא ברמה של קריעת ים סוף, אבל בסך הכל - מבין כל התסריטים הגרועים שיכולים היו לקרות בליל הסדר הזה, התממש הטוב ביותר. נכון, אנחנו מאוד כועסים על ניב אסרף. נכון, מתבשל נגדו כתב אישום שכל שורה בו נכונה, הכולל גם כמה שנות מאסר כעונש מקסימלי, ואולי תביעה אזרחית על כמה מיליונים. אבל - תראו איזה ליל סדר שמח (כולל מגוון של בדיחות ניב אסרף) היה לנו, ואיזה ליל סדר נוראי היה יכול לקרות לו היה מתממש כל תסריט אחר.

השנה, כבכל שנה, אני חוזר לליל הסדר האיום של 2002, שבעקבותיו יצאתי לכמה שבועות של לחימה בגזרת בית לחם בחומת מגן. זה היה חג הפסח הנורא ביותר שעבר עלי ועל משפחתי. חשבו מכמה משפחות נמנע הגורל הזה בדיוק.

אלוהים קרץ לנו כאן. אמר לנו שלא צריך לקחת הכל ברצינות. שיכול להיות אחרת. שיכול להיות בסדר. 

ועל כך תודה לך ניב אסרף. אני מאחל לך שאותה אחת, שלמענה עשית כל זה, רומנטיקן שכמותך, תחכה לך כשתסיים לרצות את עונשך, ופרח בידה.