אשליה

רגע לפני שאלך ארצה להיזכר איך הכל התחיל בגיל כל כך צעיר עם רגשות אשם כל כך עמוקים ודמעות שלא פוסקות.

ימים ולילות של איסורים,מחשבות,התלבטויות חרטות ואלפי חרדות.

רוצה להיזכר ביום שהתחלתי להרגיש,להבין שמשהו שונה קורה אצלי,רגשות שמציפים את כל גופי ונשמתי,מחשבה שאומרת זה לא אפשרי,זה לא הגיוני.

רוצה להיזכר ביום שהתחלתי להבין שזה אני ואולי הפעם זה לא משהו רגעי ,עוד דבר חולף ודמיוני.

חיפשתי תשובות לכל כך הרבה שאלות שמציקות,מטרידות ולא עוזבות.

הלכתי בדרך ללא מוצא כדי להבין,לנסות להרגיש מה היא באמת ההרגשה המוזרה שלא נתנה לי מנוחה,את אותה המשיכה שמכונה בחוץ סטייה.

מסביב הכל מהפכה,זוגות עיניים ששולחים לכיוונך מבטים של מלחמה,אכזבה ולא רוצות לשמוע את ליבך.

כאב עמוק,תסכול,בדידות שלא מרפה צמרמורת שלא נותנת דקה של אהבה.

חיי בתוך מנהרה סלולה מתחת האדמה שכל רגע עלולה להתפורר ולהביא עמה מלחמה.

מחליף פרצופים,משנה מבטים לפעמים שותק ומרגיש איך הכל בוער בפנים.

מנסה לראות את האור,להרגיש את התקווה להיפרד מהחולשה לצאת לתוך דרך חדשה,לעמוד זקוף מעל פני האדמה,לומר בפה מלא זה אני מבחירה.

מתחיל את יומי עם מצוקה ומועקה כל כך כבדה שמביאה עמה ימים של סיוט,עצב ואכזבה.

רציתי ונזכרתי ושוב פעם לרגע נדקרתי,איך גילו,מה חשבו מה אמרו,שמועה שתפסה תאוצה ופשטה בין כולם בלי בעיה.

עמדתי חסר אונים אל מול אותה חברה,בלי הגנה בלי כל עזרה,לבד עם נפש פצועה וייאוש המוליך אותי אל דרך אבודה.

שנים שברחתי,לא עניתי,לא הסכמתי אמרתי זה לא אני ,אתם מדברים על דבר לא הגיוני.

רוצה לגעת,רוצה להרגיש לקבל קצת מנוחה,לצוף בתוך ים של תקווה ושמחה.

להגיע לאותה התחושה זאת של השנים לא הייתה לי ברורה,להבין מדוע היא אצלי ואני לא מודע.

שנים של מלחמה פנימית מלאים בניסיונות חסרי תקווה שמחזירים אותי לחיות קבור מתחת לאדמה.

כשהגעתי לפעם הראשונה הבנתי מה היא באמת הקלה,בחושך רק אני ואתה יד נוגעת,עין בוכה,לב מלא בשמחה.נשימה כל כך כבדה,הרגשה כל כך נעימה.

זכיתי בכמה רגעים של חוויה.

געגועים עזים למגע,רצון לא פוסק לצרחה,כוח עצום לשבירת האדמה,שנה אחרי שנה.מאבד את כל האמונה.

תקוותיי נשרו מעלי ,כוחי ברח ממני,נותרתי חשוף ובודד על גב האדמה.

בובות על החוט שרק מחכות לתגובה,סימן או אמירה שתבוא ותגיד כן ידענו שזה אתה.

במשך השנים גדלתי והאמנתי,חיפשתי תחביבים ועיסוקים שישברו בי כמה חלקים אפלים.

דרכים להוציא לא לשמור בפנים.

אבל את הבור הזה מי ימלא?

מי ימלא את כל החלל?

אני לא רוצה עוד להתערב,לא לחוש יותר צער וכאב,רק מבקש שיהיה לי קצת פחות כואב.

נפלתי וקמתי,גדלתי והתחזקתי,הרגשתי וגם בכיתי.

הבנתי במה כרוכה היא האהבה,האמת הפנימית הכל כך עצומה.

לרגע דמיינתי איך אני נסחף לים בתוך גל של אשליה שיבוא ויגיד לי זה זמני ויש מכאן דרך חזרה.

בתוך שבילים של אכזבה,נפלתי לתוך שביל של תקווה שהחדיר בי את הידיעה שאולי יש עוד סיכוי לחיות את התחושה.

להתחיל הכל מההתחלה זה כמו ללמוד לנשום או לומר את המילה הראשונה,

משמעת עצמית כל כך חזקה,כל מילה לא במקום מחזירה אותי ישר לאותה התקופה.

קיבלתי חבטה וגם לטיפה,למדתי להבין מה קורה כאשר אתה נתקל בחומה.

הבנתי למה אני זקוק כדי להצליח ויצאתי לחפש את האמונה.

הסתכלתי סביבי והתמלאתי שמחה,על אותה ההזדמנות שניתנה לי לחיות חלק מעולם כל כך "מופלא".

הידיעה שבחוץ כל כך הרבה אנשים סדוקים מחכים לעזרה ולי יש את האפשרות להושיט להם את התמיכה.

התחברתי ונמשכתי לתוך כל מצוקה ומיד ראיתי איך היא נותנת לי תקווה .

ככה המשכתי והפכתי לחלק משיגרה של הושטת יד ועזרה לכל אדם הנמצא בסכנה.

קיבלתי כוח,למדתי לתת,הבנתי מה הוא ערך החיים.

שאולי זה לא סוף העולם,יש גם כאלה אנשים.אולי אפילו הם אנשים קצת יותר שמחים ורגישים.

זה לא נעלם לי אמנם רחוק,אבל כואב,כואב ועדיין.פוגע -זה בא והולך,זה כל הזמן נמצא אצלי.

עכשיו אני פותח עיניים ורואה את כל עולמי הפנימי.

מבין שזה אפשרי ואפילו אמיתי,שמה שנכון זה בעצם מה שטוב לי.

התבגרתי ולמדתי איך לחיות ואיך להיאבק במכשולים,החדרתי לעצמי את משמעות וחשיבות של קדושת החיים.

הרגשתי ונהנתי מכל כך הרבה רגעים קסומים ויפים שבזכותם השלמתי עם המצב,סגרתי מעגל,העלתי חיוך על הפנים.

הבנתי שלא כל האנשים דומים ולא כולם תמיד מקבלים וסובלים ואפילו הכרתי בזה שישנם גם כאלה אלימים,תוקפנים ולא יותר מדי רגישים.

וזה לא אשמתי,פה לא חלקי.

אני את חיי רוצה לחיות וכמה שיותר להנות.

תמיד ישאר בתוכי הרצון והחלום לבנות עולם מושלם,עם בני אדם אנושיים,עולם מתוקן בלי מחלות ואנשים רעים.

בלי משחקי כוחות,בלי מלחמות ובלי עוד אנשים מסכנים.

החוזק הפנימי שלי הוא לקום בבוקר ולמנות את כל אותם דברים שלא נותנים לי להפסיק לחייך,החוזק שלי הוא להרים את ראשי מהמקום הכי נמוך אל המקום הכי גבוה. 

אני עוד אצעק,אני עוד אומר ואספר איך הכל יגמר...

פעם איש חכם אמר:" שכל מי שיש לו למה שלמענו יחיה,יצליח לשאת כמעט כל איך"

היום,זהו המשפט המנחה בחיי.

תמיד זוכר שיש טוב שצריך לשמר ורע שצריך לסלק.

עבדתי דרך ארוכה אבל אני יודע שהדרך הזו היא דרך תלולה,אינסופית וקשה.

בקרוב השמש תשקע אך מחר היא תחזור לזרוח במקומה

והאדם מה?הוא נולד רק פעם אחת ויחידה ואינו חוזר על כך בחזרה.

אני שומע איך הכל מתנפץ סביבי,איך הים מזמין אותי אליו,גופי רפוי שוכב על האדמה,נפשי יוצאת ולא חוזרת למקומה.

חכו רק עוד רגע אני הולך ולא חוזר בחזרה.