lost at 30th

http://www.youtube.com/watch?v=U6PGrub3jUc

תמיד כשאת הולכת לראיונות עבודה שואלים אותך את השאלה המעצבנת הזו,

טוב, זה דיי קלישאתי לכתוב על זה עכשיו אבל זו השאלה העיקרית שמעסיקה אותי בימים אלו,

מעט לאחר שמלאו לי 31 שנים, לאחר שהספקתי להתחתן ואוטוטו "לזכות" גם בטייטל של גרושה,

הספקתי להיות אמא לילדה מדהימה בת 4, ללמוד תואר ראשון, להתחיל מיני קריירות מזהירות,

אבל... זה מה שמגדיר אותי? זאת מי שאני?

העבודה? האמהות? הסטאטוס המשפחתי? המצב הכלכלי?

ואם כל זה השתנה עכשיו, למעט האמהות כמובן, אז מה זה אומר עליי?

שגם אני השתנתי? שאני כבר לא מי שהייתי?

ההגיגים הפילוסופיים האלו יכולים לטמטם בן אדם.

קחו למשל דוגמא קלאסית להגיג מהימים האחרונים:

דמיינו רביעי בבוקר (שבוע שעבר- עוד לפני הגשם) הבת שלי ישנה אצל אבא שלה,

מתעוררת לי משנת היופי, מכינה חביתה מושקעת וקפה, יוצאת לי עם הלפטופ לגינה, הצינה הנפלאה של הבוקר, נהנית מהחיים,

מארוחת הבוקר שלי ומטיפול בחיות החווה שלי (בפייסבוק כמובן)

משוויצה בהנאה רבה בכמה טוב לי עכשיו בשורת המצב שלי באתר, ואז חברת ילדות מגיבה לי על הסטאטוס,

כותבת שאצלה היא נאבקה בחצי השעה האחרונה לארגן את הבת לגן, כשחזרה סוף סוף הביתה מצאה את בנה התינוק צורח בידיו של אביו,

כמובן שאין ארוחת בוקר ואין קפה רק הרבה לחץ ועצבים...

מה אנחנו עושים לעצמנו?

זה שווה את זה?

זו שאלה באמת גדולה...

אני חוזרת עכשיו מהסרט ג'ולי וג'וליה, סרט בנות טיפוסי על נשים אלא מה,

רק ש... עשה לי משהו, חייבת להודות, אולי זו מריל סטריפ שתמיד מצליחה לחדור,

אולי זה הדיבורים על כתיבה והוצאה לאור, שזה בערך המקום שלי כרגע,

ואולי סתם עשה לי חשק לכתוב לחלל הריק הזה ולקוות שהוא גם כן יתמלא במשהו,

אולי מישהו שם ימלא אותו ויעזור לי להבין.

בין כך או כך, אני כאן, כותבת לעצמי, לחלל, למישהו...

נראה מה יקרה :)