סיפורים קטנים

זה היה יום חורפי וקר. רגליה של אנה הקטנה טופפו על המדרכה, שעה שגשם אז התחיל לרדת בחוץ. היא הגיעה לחנות קטנה, ממש כחצי שניה לפני שהמוכר סגר אותה להיום. היא הסתכלה על המוכר בעיניים נוגות וזה, במבט מיואש קל, נתן לה את הדבר היחיד שהמשפחה שלה קונה שם, וגירש אותה מהמקום. לא הייתה לו סבלנות גדולה לאנשים טיפשים.

אנה רצה בחזרה הבייתה, מהר ככל שיכלה, משתדלת שלא להרטיב את החבילה הקטנה שבידייה. הבית, כמו שהיא קראה לו, היה למעשה דירת חדר עלובה ברחוב צדדי קטן, בו הצטופפו ביחד ארבעת הנפשות במשפחה שלה. זה קצת לא אחראי לשלוח ילדה בת 8 ככה לרחובות בגשם, אבל מצד שני לא היה מישהו אחר לשלוח. אמא של אנה הייתה חולה, וזה באמת היה עוד פחות אחראי להשאיר את אנה בת ה-8 עם התינוקת בת החצי שנה.

אנה מושיטה את ידה לפעמון הדלת והנה אביה כבר ממהר להכניס אותה פנימה. רק זה חסר לו, שגם אנה תחלה, או שהחבילה תתרטב.

אנה מתיישבת ליד  התינוקת בזמן שאבא שלה מתעסק עם החבילה במטבח המאולתר, שלמעשה כלל מיקרו וארונית. שלוש דקות וזה מוכן.

כל בני המשפחה הצטופפו יחדיו , שעה שהאבא הוציא מהמיקרו את המקור החימום היחיד שלהם לחורף זה. ריח של פופקורן מילא את הבית, עוטף בחום כל אחת מנפשות המשפחה. היום, רק כאשר כבר לא יפלט חום מהשקית כמובן, אבא של אנה רוצה לתת לתינוקת לטעום בפעם הראשונה את מה שמחזיק אותם בחיים.

אי שם ברחבי ישראל יושבת לה אנה הקטנה, ומקווה שיום אחד יהיה להם מספיק כסף כדי להתחמם מפיצה.