במקרה הזה,סוף הבלוג הזה הוא גם התחלה של שנה חדשה.
שנה שהיא גם סוף וגם התחלה.
סוף בית הספר,סוף הילדות,סוף לתמימות ,התחלה של חיי הבוגרים ,התחלה של צבא ושל שינוי.
התחלה של הסוף.
הבלוג הזה ליווה אותי במשך שנתיים וראה אותי בתקופות קשות וטובות (בעיקר קשות).
כשהיה לי צורך לכתוב השתפכתי פה.
אבל הגיע הסוף-די לגסיסה הממושכת.
אני מנתקת ומסיימת את האני של השנתיים האחרונות.האני הרב,הנלחם,הבודד,המחפש,והזקוק.
ואני מתחילה אני חדש-אני מודע לעצמו,ליתרונות ולחסרונות,לשינויים,למראה,לחוכמה.
אני בתהליך.
תהליך להפוך לאדם טוב יותר,שקט יותר ובטוח יותר.
ואני זקוקה לעבור את התהליך הזה עם עצמי ועם עצמי בלבד,בלי שכל העולם ואמא שלו יעקבו אחריי בעילום שם (כן,אני יודעת שאתם קוראים פה).
אני צריכה לתת ללב שלי להתרפא ולרפא פצעים שגרמתי לאחרים ,אני צריכה להוכיח את הסליחה שלי-במעשים,לא במילים.
הבלוג הזה הוא מילים-וזה לא השלב שבו אני נמצאת.
אני מבקשת סליחה מעצמי על העוול שעשיתי לעצמי כל השנים כשלא ידעתי מי אני ומה אני שווה,אני מבקשת סליחה שבגלל חוסר המודעות הזה פצעתי את מערכות היחסים שלי,את החיים שלי ,את חברים שלי.
אני מבקשת סליחה שלקחתי כמובן מאליו את עצמי ,שלקחתי כמובן מאליו את חברות שלי,את אביב.
אני מבקשת סליחה מההורים שלי על הייסורים שהעברתי אותם בגיל ההתבגרות שלי-שאוטוטו מסתיים.
כבר כמעט אין פצעונים,או התפרצויות,או בכי חסר הסבר.
כבר אין התנגדות חריפה לוורוד,או הליכה דווקא בשחור.
עכשיו זה כבר חום,או ירוק,או אדום.
אני חיה את החיים שלי בצבעים יותר חמים עכשיו,צבעים של אדמה והתחברות.
אני מגבשת את הדעות שלי סופית.
אני לא הולכת להזניח את עצמי,ואני מקווה שאוכל לתקן את כל מה שגרמתי.
ומעל הכל-אני אהיה אני.
בלי פשרות,
בלי היסטריה,
בלי לחץ.
רק אני ,שקופה.כמו באמת.
שתהיה לך שנה טובה,
שאנשים יקבלו מה שמגיע להם.
בהצלחה,
הכל לטובה-
יהיה טוב!
תודה שליוויתם אותי לאורך כל המסע הזה.
בפעם האחרונה,
ניצן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
