לא יודעת,
אחז בי דחף פתאומי לכתוב את הנקודות האחרונות בחיי כילדה.
פתאום הכל מתאזן, במקום הסלאלומים והזיגזג למעלה למטה.
פתאום הדרך נראית ישרה יותר וברורה יותר.
החיים חולפים על פניי במהירות, גם ימים שאני לא זזה בהם עוברים ביעף.
הכל מתפוגג, מתכסה באיזה מסך והופך לזכרון.
אני כרגע חיה בתקופת ביניים, בין העבר לעתיד שלי.
החיים גדלים מולי כמו עצים שמתקרבים מהאופק.
אני מתגשמת אל תוך עצמי.
היופי שלי, הגוף שלי, הצלילות שלי, היכולת שלי להיות חופשייה.
כל אלה ייגמרו בעוד כמה שנים.
ועכשיו, אני צריכה לנצל אותן עד תום.
להיות אני, להנות, לנסוע לחו"ל, להתגייס, להזדיין, לנהוג, להשתכר, ללמוד, לקרוא, לשחות, להתבטל.
אלוהים,
למה הזמן עובר כל כך מהר?!