.

איך הגעתי לזה?

שלוטטתי בפייסבוק בשבת בין הקירות של הגרעין שלי. זאת, אומרת, הגרעין שלי. מישהו העלה את הסרטון של ערב סוף השנה, ובין העמודים הם הסתובבו מחייכים.

פתאום שמתי לב שהם לא היו אף פעם החברים שלי.

מי שאולי כן היה ממש חבר, זה מי שהיום, שנה אחרי, כבר מ-מ-ש לא מזהה אותי בירוק זית, מי שבמקרה הטוב לא חוזר לשיחות שלא נענו ממני אחת לשלושה-ארבעה חודשים. אני מתכוונת לנלסון. לדקל נמאס ממני כשיצאנו לילה אחד להסתובב ולא קרה שום דבר (למרות שכל אחד בדיוק נפרד מבן זוג כזה או אחר), ואייל... טוב, זין עליו, אחד ענק שימחץ אותו למוות אם אפשר.

אז מה זה שהפך את הי"ג לענן מחשבות אפור ועגום? עזיבת כרמיאל? הקשר עם עודד ונגה שנהרס בשלומי? חוסר החיבור הממשי שלי לתכנים, לעשייה החינוכית עצמה? או אולי הפתטיות הגולמית שבה ניגשתי לכתוב פעולה, ולא היה לי מושג איך אנפיץ איזה מסר שומרי להעביר בה, לא כל שכן איך להעביר את המסר הזה באמצעי מתוחכם יותר מ"ווא" שמוסב לנושא? ולשאלת השאלות (יש לה שני תתי-נושאים)-

(א) למה לפאקיג עזאזל לא עזבתי באמצע?!?

(ב) למה, לה-פאקינג-עזאזלין, לא הלכתי מלכתחילה למכינה?

נו, כי זאת היתה ההחלטה הכי נכונה לי באותו הרגע, וכי לא באמת הייתי מוציאה מההורים כאלה סכומים, וכי לא פורשים באמצע. הייתי נשארת זרוקה לבדי בעולם, קטנטנה ומפוחדת ולא שווה כלום ובלי שום נקודת זכות בעולם.

מכאן חשבון הנפש הזה הגתלגל אחורה, לתיכון, לקן. ולשאלה שהדהדה אול-מקלחת-לונג בעורקיי.

אני אפס?

בקניון היום ראיתי את גל פופולר ומור שחר (אומייגאד, איזה יצורי היי-פאשיון י.צ.ו.ר.י.ם). בשיעור תאטרון אחד, לצערנו, הוא ואני ישבנו אחד ליד השני. ולצערנו ההרבה-יותר-גדול, התוצאות היו הרות אסון - בדיוק באותו השיעור, המשימה התיאטרלית היתה זוגית, והצתוותנו ביחד.

הייתי כלום בשיעור תאטרון? הרגשתי שאני שווה פחות? אני ממש לא חושבת. להיפך. אבל הייתי מבודדת, סתם הרגשתי רע כי לא היה מה שיגרום לי להרגיש טוב. בתיכון, הרבה שעות בי"ס היו כאלה. אני ממש זוכרת את הנקודה שבה שיעורי תאטרון, ספרות מוגבר, אנגלית ומתמטיקה דיכאו את המיץ של הייאוש של הנשמה שלי. זה היה באמת נורא, כמעט בכל מקום בבצפר - לדעת שעשיתי את הבחירות המטומטמות והעצלניות שהביאו אותי למקומות שאני פשוט לא קשורה בהם ולא מתאימה בהם; לימודית, חברתית, ברמת העניין שלי במה שקורה בחלל, בכמה שזה מרגיל אותי לא להתאמץ ומנוון אותי במקומות שחייבים להשקיע בהם כדי לא להיכשל וליפול חזק - לימודית, חברתית, ות'כלס, גם בכל תחום הבנייה העצמית וההתבגרות שלי.

מה בקן?

אלוהים שישמור, איך אהבתי את הקן. זה היה כמו לחכות כל החיים שאיזה משהו יגיע, ופתאום - משהו מגיע. גיליתי שיש מי שמבין עניין, שיש אנשים איכותיים, שיש מי שיכול להבין ומי להעריך בעולם הזה וממי ללמוד, והם גם יכולים להיות אנשים אמיתיים, בגיל שלי, ולעשות איתי שטויות ושיחות נפש ולהתנחל בארומה ולהיות גם פתטיים לפעמים כמו שאני פתטית. גיליתי את כל זה, באמת, רגע לפני שהתייאשתי וחשבתי שאין סיכוי שאמצא אנשים כאלה במהלך הילדות שלי.

ולמה אני יכולה להיות גם קצת אפס בתוך זה? ת'כלס, בדיוק כמו בי"ג, כי לא ממש ידעתי מה לעשות עם הכלים שכביכול יש לי בידיים, כי הייתי על הנייר נורא חלק מזה, אבל התחברתי ממשית לאנשים באופן די מוגבל. כי הייתי כזה מין נטע זר, ילד חדש, שמשתלב באמת מאוד יפה בגן, באמת יופי.

כבר 1:20, ומחר יום ראשון. אני מניחה שהיו כמה נקודות שאיבדתי תוך כדי הכתיבה, אבל, כמו הרבה אחרים בחודשים האחרונים, יש לחשבון הנפש הזה רקע די אופטימי לגבי הצבא. גם אם הייתי אפס עד עכשיו, בצבא אני לפחות שתיים. זה בכלל לא מובן מאליו. רגשי הנחיתות הנצחיים נעלמו כמעט כליל, וגם הצורך להמחיז לעצמי אותם ב-לא לאכול. אני עושה הרבה, ואין ספק שיש למה שאני עושה עכשיו אופי -מאוד- שונה, ושבחיים לא הייתי בוחרת בחירה מודעת להתעסק בדברים האלה ולבלות ככה את שעות היום שלי (בחיים, כלומר, עד שהגעתי לכאן). אבל אני יודעת מה אני צריכה לעשות. אני מרגישה שליטה בעשייה היומיומית שלי, אני מבינה אותה. היא לא כרוכה בלהתעסק בשיחות גרעין ובארוחות ערב, שבהן אני מנסה להתמסרא כל כולי למעגל, שבעצם המקום שלי בו בכלל לא מרשים. יש לי בצבא הרבה פחות אשליות, ה-ר-ב-ה פחות חלומות שנמצאים במרחק נגיעה ממני אבל תמיד ארגיש שאני לא מצליחה לכוון אליהם נכון.