טעם החיים?

טוב אני יתחיל קצת בלספר על עצמי. בכל זאת פוסט ראשון נחתתי לפה מהירח...

אני בחורה די רגילה אבל תמיד נדמה לי שהחיים שלי לא רגילים והלוואי שהם היו כאלה כי אז הייתי מוצאת את הטעם לחיים.

בגיל 17 בערך עשיתי דיאטה חריפה שירדתי בה 15 קילו , הייתי ילדה מאוהבת מעל הראש בילד והפסקתי לאכול .

אני חושבת שזאת התקופה המאושרת בחיים שלי אבל אז בא הצבא ודי שיבש לי את המסגרת שהייתי רגילה אליה.

הרגשתי לבד, חשופה מול עולם שלא הכרתי, ופיציתי על החוסר שליטה הזה באוכל , תוך שנתיים עליתי קרוב ל 20 קילו שקלתי 86 ,

כשהשתחחרתי מהצבא הרגשתי כמו הקיטבג שהחזרתי לבקום, אמרתי שאין מצב שאני נשארת ככה ושוב פתחתי בדיאטה די מאוזנת

האמת כי ירדתי רק 10  קילו ולקח לי ממש המון זמן.

בכל מקרה שכחתי מהצומות והלעקסדינים עד לפני חצי שנה, כבר בת 24 די מיוצבת בדעה שלה , פתאום זה הגיע שוב האהבה... משום מקום נחתה עליי

אבל הפעם בצורה מסובכת יותר.. התאהבתי בבחור לא יהודי , ככה שאם ההורים שלי היו יודעים מזה היו בועטים אותי מה זה בועטים אותי..

אבל לא יכולתי להתגבר על הרגשות שלי משהו בו סובב לי תבורג במוח לא ראיתי כלום חוץ ממנו פחדתי נורא מלהתחיל בכלל קשר כזה שאין לו

שום סיכוי מלכתחילה אבל לקחתי את הסיכון והמשכתי.

לא צריכה להגיד שבמקביל ירדתי במשקל זה בא ביחד במקרה שלי אהבה וצום קשר מוזר שעדיין לא ברור לי למה זה ככה.

היתה עוד בעיה, הבחור עבר לעיר רחוקה אם אני בצפון הוא בדרום והרגשתי מתוסכלת שכל מה שיש לי זה שיחה בטלפון , זה הפך אותי למצוברחת

בצורה מטורפת דכאון ושמחה זה שני דברים שבשניות מורגשים אצלי וזה משגע כמרגישים אותם כמה פעמים ביום.

לא היה לי מושג איך להתמודד עם המצב לא יכולתי לספר על זה לאף אחד וגם כשכבר הייתי רואה אותו פעם בחודש הייתי מרגישה שכל הרחוב מסתכל עליי ויודע

שמה שאני עושה לא בסדר אני לא צריכה להמשיך קשר כזה.

לפני חודשיים החלטתי לעזוב את הבית  לאן? לעיר של אהבת חיי, סובב לי את כל הראש הבחור הזה, עברתי לעיר חדשה עזבתי הכל והתחלתי מאפס.

עבודה חדשה לימודים חדשים בית חדש - אבל לבד...

לבד כי המזדיין הזה חזר לבית של ההורים שלו, עזב אותי להתמודד לבד , אהבת חיי עאלק, ידעתי שאסור לי לסמוך עליו ובכל זאת הלכתי עם הלב ולא

עם ההגיון, מגיע לי חשבתי שאני חכמה שאני נותנת צאנס לאהבה שכנראה רק אני הייתי מוכנה לתת הכל.

מאז שעברתי כל ערב אני בוכה, מתגעגעת לבית למשפחה אבל מה אני יכולה לעשות הם חושבים שעברתי בשביל ללמוד אני לא יכולה לעזוב עכשיו ולחזור

זה כאילו שנכשלתי וה' רק יודע כמה אני שונאת כשלונות.

עם הלבד הזה שוב פניתי לידידי הטוב- האוכל- כל יום אחרי העבודה והלימודים הייתי חוזרת הביתה שקית מלאה חטיפים שוקולדים פיתות ומאפים , לאכול עד שאני

לא ירגיש יותר מועקה לא רוצה להרגיש כלום בא לי להתאדות מהחיים האלה.

עד שנפתחתי לאהוב שוב מרגישה שחטפתי סטירה כזאת מצלצלת שעד עכשיו יד לי הד בראש מהצלצול.

בקיצור אני פה כבר כמה ימים קוראת בלוגים של בחורות עם הפרעות אכילה כמו שלי ,  ואני מבינה שרגש ואוכל הולכים ביחד איך שלא נסובב את זה כל כשלון

יביא אותו חזרה לאכול כמו משוגעת כאילו אין מחר.

אני חייבת לרדת את המשקל הזה שעליתי בחזרה, הוא לא שווה את זה , את מה שאני מרגישה.

כל כך מאוכזבת מעצמי, ומרגישה לבד, לא מכירה פה אף אחד, אין חברות שישכיחו ממני את כל הרע הזה, אין ספק שנחתתי נחיתת אונס אני מקווה

שאני ימצא את כל השברים כדי להתחיל בכלל לאסוף אותם....

אז תגידו לי אתם... איזה טעם יש לחיים האלה..?

בתקווה שלא שיעממתי אותכם..אני ישמח לקצת מוטיבציה

רוצה להיות חופשיה...מאהבה...