אני מנסה לחשוב איפה הכי אהבתי לגור

גרתי בירושלים בארבעה בתים בשלושה מהם עברה עלי ילדותי ונעורי

אבל האם אהבתי את המקומות שגרתי בהם?

כנראה שצריך לחלק את התשובה לכמה חלקים

היום במרחק הזמן אני יכול לומר שהילדות מחוץ לבית הייתה עשירה בחברים ובמעשים

אבל בתוך הבית לא הייתה מי יודע מה

כבר סיפרתי חזור וספר על העובדה שהורי לא ידעו מה יש לי ובגלל שלא ידעו לחצו עלי להגיע להשגים בלימודים

ובגלל שלא סיפקתי את הסחורה,צעקו עלי,חטפתי מכות והשהייה בבית לא הייתה משהו

הייתה מצד ההורים העדפה ברורה של אחותי אחרי כי היא "הביאה ציונים טובים" והורי ,בייחוד אבי היה איש שהשגים היו חשובים לו ומכיון שהפרעת הקשב לא הייתה ידועה אז ברור שבעיניו הייתי כשלון.

אגב מעניין ממי אני ירשתי את הפרעת הקשב.

אני זוכר שסבתא שלי אמרה על אמא שלי שהיא לא אהבה ללמוד,שהייתה בורחת מבית הספר וכאלה אבל מצד שני אחרי שנישאה לאבא שלי ואולי בעידודו עשתה בגרות,הלכה ולמדה באוניברסיטה,אז אולי לא הייתה לה הפרעת קשב וסתם בתקופת נעוריה לא היה לה חשק ללמוד

אני צריך לשאול את העובדה הזאת את אחותי,אולי היא יודעת יותר.

אז בבתים שגרתי בהם בירושלים לא היה לי נחמד.

ואחרי שחזרתי מהצבא גרתי ביחידה נפרדת שצמודה לבית שבו גרה אשתו של אבא שלי עד היום.

אלה היו 2 חדרים קטנים,עם  שרותים ומקלחת ופינת בישול ויכולתי לבלות שם ימים שלמים בלי לראות את המשפחה שלי שגרה למעלה

אבל מכיון שהייתי אחרי צבא  ולא עבדתי בהתחלה בצורה מסודרת

אבא שלי לחץ עלי להתחיל להיות "בן אדם" ולמצוא עבודה

ואחרי שהוא התחתן אשתו "עודדה" יציאה של כל הילדים הגדולים מהבית..

ואז אבא שלי קנה לי דירה  בגבעת בית הכרם.

זו הייתה היציאה שלי לחיים עצמאיים הרחק מעינו הפקוחה והקפדנית :-)

גרתי בגבעת בית הכרם 4 שנים,רב הזמן עבדתי,היו תקופות שלא אבל מכיון שהכנסתי שותף לדירה יכולתי לחיות מדמי השכירות שהוא שילם לי וככה לא להיות סמוך על שולחנו של אבי מבחינה כלכלית

כי להיות כזה היה לזה מחיר.

למרות שאחרי שהייתי במרום גולן ובצבא,עברתי מלחמה וכאלה,קרני עלתה בעיני אבא שלי

אבל זה לא החזיק לכל החיים:-)

ב82 הייתי במלחמת לבנון,מלחמות  אגב עשו טוב ליחסים שלי עם אבא שלי

אני כמעט מתפתה לומר,שחבל שלא היו יותר :-)

ב81 אגב עשיתי את הEST שעליו גם סיפרתי רבות כאן ובכח שקיבלתי בסדנא התעמתתי בפעם הראשונה עם אבא שלי.

כשאני אומר התעמתתי הכוונה לקחתי אותו בפעם הראשונה לשיחה פנים אל פנים,משהו שאני יזמתי ואל  תחשבו שזה היה דבר של מה בכך

כי פחדתי ממנו

בילדות פחדתי מהצעקות האיומות שהיה צועק עלי ואלה היו צעקות  תאמינו לי והוא היה מחמם את עצמו ובסוף היה גם מרביץ,לא תמיד אבל מספיק פעמים.

וכילד אתה לא מרגיש אהוב בסיטואציה הזאת

שלא לדבר שלא היו חיבוקים כמעט בכלל ולא היה עידוד

אבל מצד שני לא החסירו מאיתנו כלום,היו לנו המון צעצועים,המון ספרים

קיבלנו  כמעט כל מה שביקשנו.היום אני יודע שזה פיצוי קטנטן מאוד

אין כמו חיבוק חם ואוהב,אין כמו מילת עידוד ולא צריך לומר שזה שווה את כל הגולות האג'ואים הפורפרות חמש האבנים והאופניים שקיבלתי מהם.

ואני כל כך שמח שנעשיתי אבא אחר

יש כמובן תמיד מקום לשיפורים אבל  המרחק,הו המרחק מהם הוא גדול מאוד.

אז ב81 הלכתי לשוחח איתו

ממרחק הזמן אני כמובן לא זוכר על מה דיברנו ואיך זה השפיע על יחסינו העתידיים אבל כאמור אחרי מלחמת לבנון הראשונה עברתי לתל אביב.

נו טוב זה מתחיל להיות פוסט ארוך

לא תכננתי שיצא כזה

ולכן אעשה עוד פוסט בנושא בתים

מחר נמשיך

תיהיו טובים