אז ב82 עברתי לתל אביב

אחרי כשנה של מגורים בדירות מעפניות עם שותפים לא פחות מעפנים

עברתי לגור במרכז תל אביב,לבד

עבדתי  בחברה להפקות סרטים,נסעתי מעט מאוד לירושלים

והקשר עם המשפחה  הפך בעיקר לקשר טלפוני.

את הזמן של אחרי שעות העבודה" השקעתי" בשופטים שהיה הפאב הכי IN בעיר.

לא היו עדין מועדונים או דאנס בארים כמו שיש היום

וסצינת ה"לראות ולהראות" הייתה בפאבים.

גרתי מאוד קרוב,צ'ארלי ופנינה הברמנים היו חברים שלי

הייתי מיחידי הסגולה שאיציק האלמותי הסכים "לרשום" לי באופן קבוע והיה די סבבה.

בפעם הראשונה הרגשתי שאני פורח,ששופטים אותי על  מי אני ומה אני כאן ועכשיו

שהעבר מאחורי. שיש לי מעמד .בטחוני העצמי עלה,הרגשתי טוב מאוד עם עצמי עם מי שאני

גרתי בתל אביב 10 שנים והלכתי בפעם הראשונה מרצוני לטיפול.

כבר סיפרתי איך הכרתי את זוגתי וכמה היא לא הייתה מהמילייה שלי

היא לא אהבה את סצינת השופטים ולומר את האמת היה לי קל מאוד לוותר על זה אחרי 6 שנים גם אם אז זה היה נראה לי ויתור ענקי.

זה ממש לא היה

זה היה טוב לזמן שהייתי,מילא איזשהו חסר וצורך וברגע שהבנתי שהחסר התמלא,עברתי הלאה.

במאמר מוסגר לפני סיום אני מוכרח לספר על שיחת טלפון שהייתה לי אתמול עם אחותי.

מתוך איחולי חג שמח השיחה התגלגלה מהר מאוד אל העבר

היא סיפרה לי שמכיון שבשנות ה50-60 לא ידעו שום דבר על ליקויי למידה והפרעת קשב

מי שנראה חריג בהתנהגות שלו ובמהירות שהבין את חומר הלימוד הופנה לאיבחון.

ובמקום האיבחון המקובל היום של ADHD או ADD שלא היו ידועים כאמור

הילדים האלה ואני בתוכם אובחנו "כמינימל בריין דאמג'" אני כותב את זה בעברית אגב כדי לא לטעות באיות הלועזי.

אבל בשורה התחתונה ההגדרה אמרה להורים המבוהלים שילדם סובל מ"פגיעה מוחית קלה"

אחכ אגב הסתכלנו בספר שיש לנו על ADHD ואכן בהגדרה הזאת הגדירו הרופאים ילדים שהבעיה שלהם לא הייתה ברורה.אז בשנות ה50-60.

עכשיו שוו בנפשכם את ההורים כשאומרים להם שלילדם המתקשה בלימודים או בעל ההתפתחות איטית שלא לדבר על היפר אקטיביות יש  ,נזק מוחי מזערי'.זה יכול למוטט משפחות

לפי אחותי ההורים שלחו אותי לפסיכולוגית,הכי טובה בירושלים כהגדרתה והיא המליצה כל מיני דברים שלא אני ולא אחותי זוכרים

אבל מאוחר יותר כשהגעתי לכיתה ד' ההורים בהסתמך על המחשבה שאני לייט בלומר(התפתחותי,איטית) ובמחשבה שיהיה לי יותר קל אם ישאירו אותי כיתה,אכן עשו כך.

הסכמנו אחותי ואני שכוונתם הייתה טובה מן הסתם

אבל הם לא חשבו קדימה,על ההשלכות או שחשבו ולא תארו לעצמם שכך יהיה כמאמר השיר.

אחותי אגב הדהימה אותי באומרה שהיא לא מאמינה שיש ילדים עם לקויות למידה !

נו,אם אחותי הייתה למשל עינב בובליל הטענה הייתה יכולה להשמע הגיונית משהו:-)

אבל אחותי פסיכולוגית ראבק !

אז נכון,היא לא פסיכולוגית של ילדים והיא רחוקה מהנושא של איבחון וטיפול בליקויי למידה אבל  בחייאת דינאק

מכאן עד אמירה כזאת?

לא התווכחתי איתה

אין לי בעיה שתחזיק בדעותיה,אני יודע מה עברתי ומה בתי הייתה יכולה לעבור לולא היינו מודעים כל כך היום.

2 הפוסטים שנכתבו על מה זה בית בשבילי מובילים אותי לפרק הזה של חיי.

חלק אחד הוא החלק שבו ישרא הוא חלק מחיי ב5 וחצי שנים האחרונות,אני בטוח שחיי היו אחרים ללא המקום הזה.

החלק השני והחשוב יותר הוא חלק  בו אני בן זוג לאישתי ואבא לשלושת ילדי המקסימים

 בו אני בעל משפחה אחראי,משתדל להיות קשוב לצרכי כולם ולנהל את חיי וחיי משפחתי בצורה הכי טובה שאפשר

ואני מקווה שאני מצליח גם אם יש נפילות כאלה ואחרות,גם אם אני טועה לעיתים.

הבית שלי הוא היום המשפחה שלי,משפחה שאני בא אליה מאהבה ואיתה אני מרגיש בית על כל המשתמע מכך.

תיהיו טובים