אז כאמור היינו באחוזת זאמרין בזכרון יעקב.

סוג של מלון,קטן,מספר קטן של חדרים,מין מלון משפחתי.

רוב הזמן היינו בחדר,במיטה למעשה

ואני אומר את זה לא בשביל שתחשבו שכל היום "התנהגנו" כשפנים,גם כמובן, אלא בגלל שהדבר היחיד שאפשר היה לעשות בחדר הוא להיות במיטה שתפסה פשוט כמעט כל החדר.

רב הזמן נחנו וקראנו.פשוט ככה,בלי לטייל לשום מקום (בערב  של יום רביעי הסתובבנו במדרחוב כדי לחפש מכולת לקנות  משהו לאכול וביום חמישי אחר הצהריים נסענו לקפה ועוגה אצל חברים טובים בבנימינה.

מלבד כל זה,היינו במיטה.

איך להתחיל לספר על הספר הזה אשה בורחת מבשורה?

 איך להעביר את התחושות שהסופר מעביר אותך ?

 אי אפשר לכתוב על הספר בוק ריפורט ואני גם לא רוצה לגלות יותר מידי כדי לא לקלקל את הנאתם של אחרים שעדיין לא קראו.

אספר את סיפור המסגרת בקצרה:

זהו סוג של ספר מסע.הדמויות הראשיות  הם אורה שדרכה מסופר הסיפור ,בעלה בנפרד אילן וחברם המשותף אברם.אלה הדמויות הפעילות.

אורה שבנה  השני עופר משתחרר סוף כל סוף מהשרות הצבאי שלו ויום אחרי זה מתנדב למלחמה שפרצה או עומדת לפרוץ  חוששת להשאר בבית לבדה (כי אילן בעלה בנפרד ואדם בנה הבכור נסעו לדרום אמריקה לטיול) וכדי להתל במבשרים שאמורים לכאורה להגיע לביתה ולהודיע לה שבנה נפגע בצורה זו או אחרת במלחמה,היא מחליטה כאמור לעזוב את הבית  וכך היא דוחה את הבשורה הרעה מלהגיע אליה..

ואם הבשורה לא תגיע,זה אומר שלא קרה לבנה כלום.

זהו בגדול  סיפור המסגרת .

אורה מספרת את הסיפור מילדותה בגיל 14 אז פגשה את אברם ואילן. החיים הוליכו את כל אחד מהם במסלול אחר כשהדרך של שלושתם מצטלבת לעיתים קרובות האחד עם השני ורב הזמן יותר מזה.

הסיפור מסופר לכאורה מסוף שנות ה60.

כשאני מעלעל בספר עכשיו כדי להביא כמה אנקדוטות אני מבין שאין לי בכלל אפשרות להעביר את התחושות שלי לכאן,לדף הזה.

גם כי זה כאמור יקלקל לאחרים את חוויית הקריאה וגם כי זה  יאבד מערכו

איך אפשר לתאר צער עמוק? פחד?חוויה מטלטלת בלי להשמע פטטי או לחילופין לאבד מערך החוויה כשמעבירים אותה הלאה.

זה בלתי אפשרי.

רק על דבר אחד אני רוצה להתעכב:

עופר בנה של אורה מחבק אותה כשהוא משתדל גם אחרי ימים רבים שלא ראה אותה שהחלק העליון של גופו לא יגע חזק מידי בחלק העליון של גופה.

כלומר במילים פשוטות  שהחיבוק לא יגרום לו להרגיש את השדיים שלה.היא אמא שלו וזה לכאורה לא יאה. וגם כדי לא להעביר תחושה מוטעת הוא נוהג לחבק אותה ולתקתק עם אצבעותיו על גבה כמעשה חבר לחבר כרוצה לומר,את לא ממש אשה,את אמא,תתנהגי בהתאם (ברוח הימים האלה).

וזה כל כך תפס אותי כי במעט פעמים שבתי מוכנה שאחבק אותה זה אף פעם לא פרונטלי,גם אני כמובן מוצא את עצמי נזהר  בעיקר כדי לא להביך אותה,גם ככה  יש לה את ה,קומפלקסים' שלה בקשר לחזה שלה (די גדול לגיל שלה ,15,אני חושב,לא ממש זוכר אם יש גודל נכון לאיזה גיל, עד כדי כך  שבנות הכיתה שלה כבר התענינו לדעת אם היא אוכלת משהו מיוחד שככה גדל לה :-)

אגב,בני  האמצעי והצעיר מתמסרים לחיבוקים חופשי ומחבקים כנ"ל,בלי בעיות

לבד מזה יש עוד הרבה דברים שיכולתי להזדהות עם מי מהגיבורים

הסופר  מעביר אותך את כל התחושות האפשריות:  מציניות  עבור בהזדהות  כהורה,כחייל שלחם במלחמת יום כיפור, כילד עם אח(אחות במקרה שלי) צעיר והמאבק למצוא את מקומי במשבצת והיחסים עם אבא ואמא,כהורה,כאבא שכל הזמן יש חששות שלא נותן מעצמו מספיק,שאולי לא עושה מספיק מצד אחד ומצד שני רוצה את החופש הקטן שלו,בלי רגשות אשם.

גרוסמן מעורר גם את הרגשות הפטריוטיזם.לעזזאל עם הפוליטיקלי קורקט,הערבים רעים וצריך להלחם בהם במלוא החורמה ואפשר לומר את זה בראש מורם בלי להחשד בגזענות ,או האלימות בחברה הישראלית,או היחס לדת ולדתיים ולטבע במסע הארוך והמופלא הזה שאתה עושה יחד עם גיבורי הספר

תשמעו,ניסיתי ביומן הקריאה לכאורה הזה לא לגלות יותר מידי מצד אחד ומצד שני לנסות להעביר משהו שאני לא בטוח שהצלחתי.

מי שאוהב את גרוסמן,מאוד יהנה,אני בטוח.

ואולי הנאה היא לא המילה המדוייקת אם כי יש גם דברים משעשעים,מצחיקים שאפשר נורא להזדהות איתם.

הספר לוקח את קוראו למקומות  מאוד קשים כמו גם למקומות חזקים

אי אפשר לעזוב אותו ואני שמח שהיו לי יומיים שלמים,רק לעצמי שיכולתי להתרכז בספר ולסיים אותו.

מנחם פרי עורך הוצאת הקיבוץ המאוחד -הספריה החדשה כותב על גב הספר:

"אין מילים בפי לתאר את השפעתו של הספר עלי,הרומאן המיישיר מבט הזה הוא אחד היותר משמעותיים והמופלאים שנכתבו בשנות המדינה, יש בו אנושיות ומלאות חיים נדירות ובעיקר יכולת להעיר בהתמדה,למלוא אורך 630 עמודיו,את הרגשות הכי אנושיים והכי עזים של הקוראים,אני חש שלאחר הקריאה בו יהיה כל אחד מאיתנו אדם קצת אחר."

ואני אומר

גם אם נוריד את האינטרס הברור שיש לפרי בספר,אני חותם בשתי ידיי על הכתוב.

בלי קשר::

מכבי תל אביב כדורסל.פחחחחחחחחח (לא הצלחתי להתאפק,מודה,אני רק בן אדם)

תקראו את הטור של רענן שקד במוסף של ידיעות

ראיתם מה שיעמום יכול לעשות לבן אדם? שפרה סרגה סוודר לעץ,את גדולה שפרה,הכי גדולה !!

 תיהיו טובים