השקט של שבת אחר הצהריים מזכיר לי את התנועה.נו התנועה המאוחדת.

הקן של התנועה המאוחדת היה במרכז ירושלים,בבית אנה טיכו המפורסם,משם היינו יוצאים לא"ש לילה במקום הכי מפחיד שהיה אפשר לעלות על הדעת באותה תקופה,עמק המצלבה.

בית אנה טיכו נקרא על שמה של אנה טיכו כמובן  שהייתה ציירת ,בעלה דר' טיכו מהמערכון המפורסם של שייקה אופיר ציונה והעין המקונקלת(השגיאה במקור) היה רופא עיניים מפורסם בירושלים בחצי הראשון של המאה הקודמת.

ובכן הבית עמד ברח' מקביל לרח' יפו באזור כיכר ציון והיה רח מאוד שקט למרות קרבתו לרח' יפו.

היינו בני 12,13 והיינו עולים על אוטובוס קו 6 בבית הכרם ונוסעים לבד העירה. לרדת העירה קוראים לזה בירושלים .

אני כבר לא זוכר למה הלכנו לתנועה המאוחדת ולא למשל לצופים, שדווקא היה להם שבט בבית הכרם ובעיקרון הפעילות הייתה דומה,זה לא שאנחנו המצאנו משהו שהם לא ידעו או לא היה להם.

הייתה תחרות עזה בין התנועה לצופים וכל קבוצה התגאתה ברכש חדש כשהצליחו לשכנע מישהו לעבור צד וזה ידידיי לא קרה הרבה.

היתרון הגדול שהיה לחברי התנועה על חברי הצופים שבבית הכרם שום דבר לא היה פתוח במוצ"ש,כך שבסיום הפעולה הם התפזרו  הבייתה. ולו אנחנו,אנחנו הלכנו למקדש של הפלאפל,פלאפל דליה בחצי התחתון של קינג ג'ורג. המהדרין היו רצים לרח' אגריפס למלך הפלאפל, ואז ממהרים להגיע לתחנה של קו 6 ליד הבית של שרי רז ודן בירון שהיו אז אושיות ירושלמיות ידועות.

כשהיה לנו אש לילה,לא היה טעם לחזור מעמק המצלבה לקן של התנועה ברח' אנה טיכו.

היינו חוצים את הואדי של מנזר המצלבה בחושל מוחלט ,הולכים לאורך הרכס בואכה מוזיאון ישראל ואחכ חוצים את  הואדי  שהיום עומד בו התיכון ליד האוניברסיטה לתוך השכונה.

 מימין לואדי הייתה חורשה בה  היו מתכנסים הצועדים  של צעדת ירושלים שפעם נקראה צעדת שלושת הימים,אהבנו להסתובב בחורשה לראות מאיזו קבוצה הצועדים ,כמובן שהיינו עם חולצות כחולות ושרוך לבן..

בסוף כיתה ז' החל מהפך,הפעילות בתנועה  הפסיקה להיות מושכת כבעבר.

התחילו התארגנויות חשאיות להקמתה של "חברה סלונית" וכשאני אומר התארגנות חשאית תאמינו לי ,המבדקים לשב"כ  היו פחות חשאיים .

אתם צריכים להבין,הזמן  החצי השני שנות ה60,למעשה 1967

ולמרות  מה שהעולם שידר, אצלנו השמרנות חגגה.

תבינו  אם הלכת עם חולצה עם שרוול ארוך שקופל עד חציו הייתה מסתכן בזה שיקראו לך צ'חצ'ח :-)

אז לעזוב את התנועה  ולעבור לחברה סלונית ירחם השם???

אבל זה היה חזק מאיתנו,היינו בני 13-14 נערים שלא הבינו הרבה במין  אבל הבינו שמהתנועה לא יצא חיר..

רצינו התרגשויות,רצינו אקשן והחברה הסלונית הבטיחה את כל זה.

 המסיבות נערכו בחשאיות גמורה בבתים שהורים פונו מהם בעוד מועד.

היינו זקוקים לפטיפון ותקליטים שהיה רצוי שחצי מהם ינגנו שירים שקטים כדי שנוכל לרקוד סלואו.

אתם בטח יודעים שהיו כמה סוגים של בנות:

אלה שרקדו את ריקוד הטרקטור ואלה שנתנו להצמיד.

ואלה שנתנו להצמיד חברים היו מלכות,אשכרה מלכות.

גם אם באור יום הם לא היו מי יודע מה, כשהיו מכבים את האורות והתקליט המתאים היה מתנגן,חבל לכם על הזמן.

עם הזמן רוב החב'רה עזבו את התנועה,המסיבות הפכו לשגרה ההתרגשות פחתה

בקיץ של אותה שנה פרצה מלחמת ששת הימים ואחריה עולמנו השתנה.

איך אומר יוסי בנאי אללה ירחמו בשירו המפורסם:

"היינו ילדים וזה יהיה מזמן".

תיהו טובים