שבת,6 באוקטובר 1973  פורצת מלחמת יום הכיפורים.

הילדים והנשים מפונים מקיבוץ מרום גולן לקיבוץ בית השיטה.

בקיבוץ נשארים הגברים וכמה נשים:

מ' שהיא חובשת,מ 2 שהיא אקונומית וס.שהיא אחות.

הסורים נלחמים בצפון רמת הגולן בעמק הבכא בואכה קיבוץ אלרום.

" תבכי לי עכשיו

תבכי אני אומר

זה כואב,זה יכאב

אבל בסוף זה ישתחרר

תבכי במקומי

אני כבר לא יכול לבכות

אני,תפקידי

לנגב לך את הדמעות"

הפזמון מתוך השיר של ש.ארצי,"מנגב לך את הדמעות"

למ ולמ'2 נאמר שאוטוטו יגיעו אוטובוסים לפנות אותם.

אחכ,יותר מאוחר ,הרבה יותר מאוחר אומרים להם ששיירת האוטובוסים הופצצה ומי שנשאר בקיבוץ צריך להסתדר לבד.

פחד שתופס את הגרון.

35 שנים עוברות.מ' חייה את חייה,המלחמה האחרונה על הצפירות והאזעקות מעירות בה משהו רדום

 מתעורר חוסר שקט ופחדים ישנים חוזרים.

היא מתחילה לכתוב אבל  משהו בפאזל חסר לה

היא מחפשת אנשים שהיו איתה באותו בוקר שבת של ה6 באוקטובר 73

 הקיבוץ תחת הפגזות,יש שמועה שטנק סורי תקוע על הגדר של הקיבוץ השכן ,אלרום.

אחראי הבטחון של הקיבוץ אוסף את כל האנשים מהמקלטים מחלק אותם לכמה מכוניות שעומדות ליד חדר האוכל של הקיבוץ,

ומורה להם להגיע לקיבוץ הגושרים בכל דרך

הנסיעה ההיא בחושך,10 אנשים באוטו בלי אורות היא נסיעת חייה של מ'.

היום היא התקשרה לספר לי שהיא לוקחת סדנת כתיבה והיא חוזרת לטפל דרך הכתיבה בטראומה שהיא חוותה בירידה ממרום גולן לגושרים.

חיפשנו את מ 2 ה"אקונומית" לשעבר שתבהיר נקודות בפאזל החשוך של מ.

מסתבר שמ2 זוכרת יותר ,רק שהיא  לא הייתה במקלט עם מ' ולא באותה מכונית בנסיעה ההיא מהגולן

מ2 זוכרת 36 שנים אחכ בעיקר את הפחד. את החרדה העצומה מהעובדה שהסורים "מעבר לפינה"

מ' תצטרך מן הסתם למצוא מישהו אחר שהיה שם באותו יום כדי שיסגור עבורה את המעגל.

עברו 36 שנה, אתה אף פעם לא יודע מאיפה יצוץ סיפור קטן שיתגלגל לתוך חייך...

תיהיו טובים