המקום שבו אמא שלי נחה את מנוחתה בבית הקברות בהר המנוחות בירושלים

הוא אחד המקומות הכי עוצרי נשימה שראיתי.

באמת. חבוי בפינה שמשקיפה על אגם עין כרם,סוג של נוף אירופי.בין שוויצרי לנורבגי.

היה קר אתמול באזכרה שעשינו במלאות 40 שנה ללכתה.

אמל"ש איבדה את אביה היקר לפני כחודשיים ואני זוכר שהיא שאלה אם אי פעם הכאב של האובדן עובר.

הוא לא ממש עובר,הוא ניהיה כהה,לא זוכרים את האובדן כל הזמן,אבל הוא נמצא שם,כל יום,כל הזמן.

40 שנה עברו,חתיכת חיים

לאח שלי מלאו השבוע 40,אמא נפטרה כשהייתה בת  38.

רצינו לעשות אזכרה מיוחדת,הגענו כולנו,אחותי ס.הביאה כמו כל שנה פרחים,אחותי ת.הגיעה לבד בלי בן זוגה שנשאר לשמור על הילדים

אני הקראתי את המכתב שכתבתי כפוסט,"המכתב שלא נשלח" לאמא.

לא שמעת את השקט והאלם? שאלה אחכ זוגתי כשנסענו בחזרה הבייתה,הם היו המומים האחים שלך אחרי שסיימת לקרוא.

אני לא חושבת שהם ידעו בכלל על מה שהתרחש בינך לבין ההורים שלך.

איך הם יכלו לדעת? .ת עוד לא נולדה,גם אחי עוד לא וס. אחותי בכלל עושה אידיאליזציה מאמא.

היה קר ליד הקבר,הקבר היה בצל והשמש הייתה על קבר אחד קדימה .

תאמינו לי ,אחרי 40 שנה מותר לקרוא קדיש על הקבר של השכן(פייבל משהו ) שנמצא בשמש ,לעמוד עם הגב לקברים של אמא סבתא וסבא ולעשות אזכרה שגם 40 שנה אחרי תיהיה מרגשת.

אח שלי קרא את השיר של ביאליק ששורה ממנו חרותה על הקבר

השורה שאומרת "שירת חייה באמצע נקטעה" או משהו כזה

תראו מה זה,השורה חרותה שם 40 שנה ואני לא זוכר אותה במלואה ולא זכרתי בכלל שהיא לקוחה משיר של ביאליק.

שיר כאב שר מאיר אריאל ובכלל שר על משהו אחר.

אחותי ת.סיפרה שהבת שלה הצעירה,ילדה בת 4 ומשהו שנמצאת באותו גיל עכשיו בו ת.אחותי איבדה את אמא שלה לא נותנת לה לזוז מטר בלעדיה,

ולא רק זאת,

היא אומרת לה שזה לא פיר שלה ,לת. אחותי, אין אבא ואין אמא ולה לילדה אין סבא וסבתא,כולה בת 4 וחצי.

אחותי ת. אומרת שהיא כל כך מודעת לאובדן שכשהיא נוסעת לעניני עבודתה לדרום שם היא עובדת ,היא נוהגת במכוניתה במשנה זהירות כי היא יודעת איזה אסון זה להיות ילדה בת 4 וחצי בלי אמא.

אחרי שקראתי את המכתב בו אני מספר לאמא  על הרגשות הקשים שהיו לי בגלל שהייתי לקוי למידה לא מאובחן

אחותי ס. שהיא באמת אשה יקרה מיהרה "להגן" על אמא באוזננו.

זה היה בסדר,זה משהו שהיא לקחה על עצמה,היה קצת פאטטי הנסיון,כי אף אחד,גם לא אני כבר לא כועס על אמא.

לא היה באמת צריך לעשות את זה,להצטדק על הטעויות שאמא שהייתה בת 24-25 עשתה בעניין שלי,

ברור שלא היה לה נסיון,

ברור שהתקופה הייתה אחרת ועדיין אחותי ס. הרגישה צורך לספר כמה אמא הייתה אשה נהדרת וטובה ומסורה לילדיה וכו' וכו'.

אני מניח שהיא באמת הייתה כזו,אני מניח שאחותי ס.באמת זוכרת דברים כאלה

אני לא.

תסלחו לי אם הדברים שאומר עכשיו יהיו דברים לא שגרתיים,לא קלים, ואני מניח שאם אמא מסתכלת מלמעלה היא גם מבינה.

ואני חושב שכתבתי את זה באיזשהו מקום כבר.

אמא ואבא  לחצו עלי מאוד בעניין הלימודים,הם סרבו בכל תוקף לקבל שאני "לא מוצלח"

הציפו אותי במורים פרטיים,שלחו אותי לפסיכולוג שממש שלא הבנתי מה הוא רוצה ממני  וכל הזמן היה כעס בבית.

זה לא היה יכול להמשך עוד הרבה זמן בצורה הזאת

אני לא יכול לומר היום מה היה קורה אילו אמא הייתה ממשיכה לחיות  והריטואל שתארתי היה ממשיך.

אבל כנראה שלכל אדם יש  תוכנית שתוכננה מראש גם אם היא לא מובנת. באותו רגע גם אם היא לכאורה מאוד אכזרית,גם אם לוקח 30 ו40 שנה להבין אותה אבל בדיעבד המוות של אמא שלי היה ההצלה שלי.

קשה לומר את זה ,אני יודע.

ורק אחרי שאבחנו את הילדה שלי כלקויית למידה ועברתי את התהליך שאני עובר היום אני מבין את זה.

תבינו,כנראה שלא הייתה דרך אחרת ואין לי לשמחתי רגשות אשמה על מה שאני מרגיש.

יכול להיות שאם הייתי מבין את מה שאני מבין היום כשהייתי בגיל 20 או אפילו בגיל 30, הייתי מרגיש רע ונורא שאני מרגיש ככה.

אבל היום 40 שנה ותיקון ענק שעברתי,אני מבין שלא הייתה דרך אחרת.

אמא שלי הלכה לעולמה כדי לתת לי ספייס.מקום,חיים.

ספייס שלא היה לי עד אז.הייתי חנוק,אבוד,הרגשתי קטן וטיפש ללא עתיד.וזה נורא לחיות ככה ואז לא הבנתי את זה.

לא שהבנתי ישר שלכתה מהעולם הוא סוג של קרש הצלה,לא,לא.כמובן שלא.

אבל לאט לאט הבנתי שאחרי שהיא הלכה לעולמה אני לא נמצא במרכז הענינים ויש ענינים חשובים הרבה יותר ממני

אז זזתי הצידה ונתתי לענינים להתנהל בלעדי.

לכן אין פלא ש"ספר הזכרונות" שלי קצת נמחק,פרקים שלמים של אינטרקציה טובה ופחות טובה עם אמא שלי נמחקו מהזכרון

לפני שהיא הלכה לעולמה ואחרי

כמובן שזה מודחק איפשהו.

תהליך הכתיבה שבו התחלתי כאן לפני כ6 שנים מוציא החוצה דברים,מעבד  תוך כדי כתיבה את העבר ,מאיר דרך,אחורה וקדימה.

תהליך מדהים אגב שלולא הכתיבה כאן,ספק בכלל אם הייתי מגיע לתובנות האלה.

אגב הגיל שלי בתהליך הזה בכלל לא משנה,כבר אמרתי פעם ואני רואה את זה על הבת שלי,שנינו "לייט בלומרס".

או בעברית: תהליכי הפריחה,ההבנה,הגדילה איטיים יותר  משל אחרים ,לכן אני לא מתפלא שהתחתנתי מתי שהתחתנתי,שהולדתי ילדים מתי שהולדתי ושהגעתי לתובנות האלה 40 שנה אחרי שאמא שלי  הלכה לעולמה ופינתה לי דרך.

זה פשוט לא היה יכול לקרות קודם. נקודה

אחכ,אח שלי ואשתו התנצלו שהם צריכים ללכת יותר מוקדם ממה שתכננו והם עזבו ראשונים.

אחותי. ס. פתחה צידנית קטנה שהביאה מהבית,הוציאה תפוחי עץ עם מתקן שחותך אותם לכמה חלקים שנקנה באיקאה,

לי נתנה כריך גבינה צהובה כמו  באותו בוקר שהבת הגדולה שלי נולדה והיא באה לבית חולים הקרייה וידעה מה הכי ישמח אותי(נו.סנדוויץ עם גבינה צהובה ! )

ניקינו את הקבר של פייבל,השארנו את הצלופן על הפרחים שקנינו לאמא,שלא יתפזרו בגלל הרוח והלכנו למכוניות.

השעה הזאת 3 אחרי הצהריים ביום שישי היא שעת געגוע.כבר מריחים את השבת שיורדת,הכביש  לא מלא

וברדיו היו שירים של נחום היימן.

אמא שלי אהבה לשמוע שירים של חוה אלברשטיין ששרה הרבה מהשירים המוקדמים של נחום היימן.

היא אהבה שיר אחד שלה מאוד ואני לא זכרתי אם זה השיר "כמו צמח בר" או "שיר המרדף" וששכחתי לשאול את ס. אחותי.

אין דבר,נשאל בהזדמנות..

אחרי מחלף לטרון עלינו שוב על כביש 431 ולמרות שנסענו באור יום עם השילוט שעדיין מחורבן ,יצאנו בטעות מחלף אחד לפני ונכנסנו לראשון העיר. וככה החמצנו מלשבור שיא בהגעה מירושלים הבייתה :-)

 לאמשנה גם להגיע ב45 דקות זה בסדר.

שיר כאב.פוסט שבת,זה מה שיש.

תיהיו טובים