לא רציתי עד היום לכתוב שום דבר על מה שאני הולך לכתוב

כי הדברים לא היו ברורים והיום התבהרו פחות או יותר.

אקדים למה שהיה היום פרטים שכבר ידועים לכם :

אתם ודאי זוכרים שלקח לבית הספר התיכון שבתי נרשמה אליו הרבה זמן עד שמנהלת החליטה לקבל אותה לכיתה י'.

בפעם האחרונה שזוגתי הייתה שם,המנהלת בישרה לה שהיא החליטה לקבל את הילדה,שיבחה את מאמציה ואת מאמצינו שלנו ואמרה שהילדה תלמד בבית הספר.

הנחנו שאוטוטו נקבל מכתב רשמי מהנהלת בית הספר שמבשר על קבלתה ועל הצעדים שאנחנו אמורים לעשות בעקבות קבלתה,

אבל מכתב לא הגיע.

העניין נראה לנו מוזר משהו,אבל חשבנו שבסערת  סיום השנה אולי נשכחנו והחלטנו לחכות.

חיכינו וחיכינו ושום מכתב לא הגיע.

מה שכן הגיע זה טלפון מהיועצת החינוכית של החטיבה שבה בתי סיימה את לימודיה

היועצת ביקשה לדעת מה היה בשיחה האחרונה עם המנהלת,סיפרנו לה וגם היא אמרה שהבינה מתוך שיחה עם המנהלת שהילדה התקבלה,היא ערבה את המפקחת המחוזית של חטיבות הביניים וידעה אותה במה שקורה ואז קיבלנו טלפון ממחלקת החינוך של המועצה שלנו בה שוב התבקשנו לדווח אם הילדה רשומה והאם קיבלנו מכתב.

אמרנו שלא קיבלנו מכתב,גם לגב' שהתקשרה סיפרנו את סיפור המעשה ואת העובדה שאנחנו מודאגים שלא קיבלנו מכתב ואז קיבלנו טלפון מבית הספר בו התבקשנו להגיע עם הילדה לבית הספר.

הקטע הזה קצת הרגיז אותי.הרי היינו,המנהלת אמרה שהתקבלנו,אז למה לגרור אותנו שוב לבית הספר ושוב בזמן העבודה? אבל איזו ברירה יש לנו?

 היום הייתה פגישה, מנהלת בית הספר "שיתפה" אותנו בהתלבטויות שיש לה בקשר ליכולות של הילדה להצליח בבית הספר.

לצערי לא יכולתי להשתתף בפגישה ורק זוגתי הלכה

וממנה הבנתי שמנהלת בית הספר לא הייתה שלמה עם ההחלטה שלה ורצתה שנבוא שוב כדי לומר לנו שהיא חושבת שלילדה יהיה קשה ולכן הקבלה שלה לבית הספר  מותנית בהצלחתה בחציון הראשון של השנה.

אני לא כל כך יודע מה היה  בפגישה לפרטי פרטים

זוגתי עדכנה אותי רק בראשי פרקים כי היא חזרה עבודה והיא לא הייתה יכולה לדבר.

כששמעתי שהילדה התקבלה לכאורה על תנאי אמרתי שאני  מעדיף שהילדה תלמד בבית ספר אחר. (אם זה היה תלוי רק בי כמובן)

אגב כשחזרתי הבייתה ושוחחתי עם הילדה על מה היה בפגישה היא אמרה שהיא הולכת למגמת צילום וכיתת הצילום היא כיתת מב"ר שמקבלת "הרבה חיזוקים"

וזה אני מוכרח לומר קצת הרגיע אותי, כי לומר לכם את האמת חברים יקרים אחרי השיחה עם אישתי הייתי ממש במועקה גדולה.

לא שזה תלוי רק בי איפה היא תלמד

אנחנו משפחה דמוקרטית

הרצון של הילדה הוא חשוב וקודם למחשבות שלנו,והילדה רוצה להיות עם חברים שלה, דבר שיוסיף לה בטחון במקום חדש ואל תזלזלו בעניין הזה.

זוגתי כמובן בעד להתחיל את בית הספר הזה ולראות מה יהיה.

מכיון שרק אחרי השיחה עם זוגתי נודע לי שהילדה תיהיה בכיתת מב"ר, (אני אפילו לא יודע מה ראשי התיבות של המב"ר הזה אני רק יודע שזו כיתה לליקויי למידה) ושבכיתה הזאת מקבלים עזרה נשאר לנו עכשיו לברר  איזה סוג עזרה נקבל .

המועקה שלי  באה ממקום של זכרון לא רחוק מבית הספר היסודי אז נאלצנו להוציא הון כסף על  עזרה בלימודים.

אנשים כמונו שמשכורותיהם ממוצעות ואין לנו תמיכה מהמשפחה המורחבת ,אנחנו קצת מתקשים לממן עזרה רצופה לאורך כל השנה.

זה המון כסף,זה נטל כלכלי כבד  ואומנם עשינו את זה בשנה שעברה  אבל זה לא היה קל.

אז נכון לילדה יש רשימת פטורים שאני מקווה שתעמוד לה גם בבית הספר התיכון (היא פטורה למשל מלימודי מדעים,ביולוגיה פיזיקה ומתמטיקה) ואז זו פחות בעיה .

המנהלת  גם הרגיזה אותי כשנתנה לנו  להרגיש שהיא עושה לנו טובה גדולה שהיא מזהירה אותנו מפני הקשיים  ויש לי הרגשה שהיא הייתה שמחה לו היינו מוצאים בית הספר אחר לילדה.

במאמר מוסגר אומר  שאני לא ממש מבין את ההגיון של המנהלת:

יש לה כיתת מב"ר בבית הספר, היא מחוייבת לקבל ילדים בעלי הפרעת קשב ולקויי למידה

לא עדיף לה לקבל ילדה כמו הבת שלי שאחוז לקות הלמידה אצלה עולה על אחוז הפרעת הקשב ?שיש לה  התנהגות ללא רבב שהיא ילדה ממושמעת שלא מפריעה ולא מפטפטת?

הרי אם היא שמה את עניין התנהגות התלמידים ועניני המשמעת בראש מעייניה,אז לא עדיף לה לקבל ילדה שקטה?

נראה לי קצת מעליב להתחיל ללמוד בבית הספר הזה שמעל ראשה מתנופפת חרב של "בואו נראה מה קורה בחציון הראשון ולפי זה נחליט אם היא תמשיך"

נראה לי קצת קמצני,קצת מבאס לתחום אותנו בחצי שנה  בידיעה שנצטרך לעשות מאמץ כלכלי מאוד גדול בחצי שנה הזאת.

ואני תוהה אם זה כדאי.

אני שוב אומר אני לא מחליט לבד בסיפור הזה,לזוגתי דעה שונה לגמרי

אני מביא לכאן את דעתי שאגב יכולה גם להשתנות כשנקבל יותר פרטים על כיתת המב"ר ועל הסיוע.

עכשיו,על פניו ועם התנאים האלה אני מרגיש נעלב ולא מחובק  על ידי בית הספר.

אני לא תמים חברים,לא חשבתי שיש בתי ספר שמחבקים,אבל חוויתי מספיק בתי ספר שלא מחבקים וקיוויתי ועדיין אני מקווה שבתי תחווה את בית הספר בצורה שונה ממה שאני חוויתי ואולי בגלל חוויותי הקשות יש לי מועקה,אני סקפטי ואני מחפש קצת עידוד:-)

אגב בכל הסיפור הזה  עושה רושם שהילדה מרוצה מזה שהתקבלה לבית הספר,מרוצה מהעובדה שהיא תלמד צילום בכיתה הספציפית הזאת ולא  רצתה לדבר על העתיד אף מילה אחת.

חופש,אז למה לדבר בחופש על בית הספר?

תוך כדי כתיבת הפוסט לקראת סיום הכתיבה ,זוגתי התקשרה והתברר שהיא התיעצה עם אחי שהוא מחנך כיתת מב"ר בתיכון בהוד השרון והוא המליץ לה שהילדה תלך ללמוד בכיתת הצילום,מכיון שהוא היה באמצע העבודה הוא לא יכול היה להרחיב על הסיוע שמקבלים תלמידים בכיתה הזאת אבל הנה,עוד אינפורמציה שמעודדת קצת.

דעותיכם והגיגיכם הנבונים יתקבלו בברכה

תיהיו טובים