זו אחת הפעמים היחידות בתהליך הכתיבה שלי כאן שאני כותב את הפוסט בסוג של טיוטה קודם.

קראתי היום בבוקר את פוסט של חגית ר. והרגשתי הזדהות עמוקה.

ולקחתי את מה שהיא כתבה ופשוט הרחבתי אותו.

אני לגמרי בארון בסוגיה הזאת בעיקר כי כמו כל אחד הייתי רוצה  שימשיכו לאהוב אותי ,שימשיכו לחשוב שאני איש נחמד,חברותי,מסביר פנים לכל אדם ועוד כהנה וכהנה ואני גם מחשיב את עצמי לכזה.

רק שיש אצלי ,כשל' אחד: אני כבר לא בן אדם של חבר'ה, פעם הייתי, היום אני לא. אגב, אני לא ממש בטוח שאפשר או צריך להגדיר את העניין ככשל אולי אומר צורך,כי אני לא חושב באופן אישי שכשלתי במשהו..

ויש עוד משהו,גידי גוב כתב על זה והעולם לא נחרב אז אולי גם אני אצא מהארון והעולם ימשיך לסבוב על צירו (או על מה שהוא מסתובב) מי יודע.

אני לא אוהב לארח אנשים בבית שלי. חגית ר. הגדירה את זה כ"משהו שמפר לה את האיזון",אני  קצת יותר "ארצי" ממנה והרבה פחות רוחני ואני אומר:לא מת על זה שנכנסים לי אנשים הבייתה. אני יודע שיש אנשים שאוהבים את זה (אמאזונה..),אני פחות.

בייחוד כאלה שדופקים בדלת ובאים בלי שתיאמו מראש,בלי לשאול אם זה מתאים ונוח.שנות ה60 עברו ראבק.אז היו דלתות פתוחות,היום לא.

נכון שאין הרבה כאלה שעושים את זה היום, באים בלי להודיע אני מתכוון, זה כבר לא מקובל אבל מסתבר שיש אנשים שלא  מבינים שהזמנים האלה עברו מהעולם.

שחושבים שהם יכולים לבוא בכל שעה בלי קשר  למה שקורה בבית וזה כמו שאומר חבר שלי ,מטריף את ראבי' שהריש של המילה מתגלגלת והכוונה אני חושב שזה מטריף את האלוהים שלי וזה מטריף ללא ספק. 

בשביל לעשות את זה מדוייק יותר אומר אומר שזה לא שאני לא אוהב לארח, זה לא כולל  משפחה קרובה,חברים קרובים של ילדיי שבאים לשעה קלה וכאלה.

המוטו שלי בעניין,העיקר לא להתנחל,לא אצלי ואני לא אצל אחרים. ובטח בלי להודיע השם ירחם.

הדבר היה הרבה יותר פשוט לו זוגתי הייתה דומה לי,אבל היא ממש לו,היא יושבת בקיצוניות השניה.

הכרתי אותה באמצע מלחמת המפרץ הראשונה,גרתי אז בתל אביב,לבד,נוסע להורים בירושלים פעם בשבועיים שלושה

ליום אחד,לעיתים ליומיים,משהו לא דביק בעליל.

וכשבאתי בפעם הראשונה למשפחה של אישתי הדבר הראשון ששמתי לב אליו היו המזרנים על הריצפה.

שאלתי מה זה המזרנים האלה והיא סיפרה שזה החדר האטום ונמצאים בו כ10-12 איש !

לא צריך לומר שהייתי די מזועזע, 12 איש בחדר אחד? לאורך זמן?

אחכ כשהכרתי אותה יותר והייתי מגיע לארוחות ערב שבת תמיד היו שם ,גדודים'

כל האחים והאחיות,דודים ודודות ובמשך השנים נוספו עליהם מי שהתחתן איתם וילדיהם  והכל שישו ושימחו.

וזה היה להם בסדר,ככה הם התרגלו,בית פתוח,האמא מבשלת לכולם,נשמע אחלה למי שאוהב.

הרבה רעש מן הסתם, הרבה צחוקים,שיחות לפעמים זה כייף גדול אני לא יכול להכחיש.

אבל אף פעם לא הצלחתי להתרגל באמת לעניין החמולתי הזה ,למרות שיש בו בעניין החמולתי המון דברים חיוביים,המון חום שלא היה לי בילדותי ונורא מצא חן בעיני בהתחלה וושלא תבינו לא נכון,אני אוהב את כולם,את הגיסים הנפלאים שלי את הגיסות הנהדרות שלי את בני ובנות זוגם על ילדיהם אבל קשה לי ,גם אחרי 17 שנות נישואין קשה לי. ואני לא יכול להעמיד פנים.

המזל שהמשפחה המופלאה הזאת של זוגתי תמיד קיבלה אותי כמו שאני וזה דבר שתמיד יעמוד לזכותם.

לא שפטו אותי גם אם הרגישו שזה מוזר להם,לא אמרו לא ריכלו ולא ביקרו מאחורי גבי,כלום ותמיד תמכו ועזרו ועל זה אני איהיה לעולם אסיר תודה.

 ואני גם מחזיר אהבה,שלא תחשבו ,מחזיר משקיע ביחסים עם הגיסים והגיסות,עושה בכייף דברים למענם שבהם אני טוב ויכול לעזור.החוסר רצון להיות כל הזמן ביחד מגיע ממקום אחר אצלי,לא ממקום של רוע והתנזרות,אלא ממקום שאני צריך ספייס ושקט לעיתים וזוגתי מבינה את זה,לא כולם נולדו להיות יצורים חברתיים מסוגה.

אז יש ביננו הסכם בלתי כתוב: שכשאנחנו מוזמנים למשל לארוחת ערב ביום שישי אצל דודה ש. ואני יודע שיגיעו לשם עוד כ5-6 משפחות על טפם,אני מגיע,מקדש עם כולם,אוכל יושב עוד קצת ואחכ הולך הבייתה.

נפרד מכולם כחוק,אף אחד לא מרים גבה או נעלב מהליכתי המוקדמת,זוגתי יושבת עד מתי שמתחשק לה ואני הולך הבייתה להיות קצת לבד.

אנחנו מארחים פחות ופחות,זוגתי אומרת שהדירה שלנו נראית קצת כמו דירת סטודנטים והיא קצת מתביישת להזמין אנשים הבייתה.

כי יש בסלון כביסה לא מקופלת  באופן קבוע,( חוץ מהימים האחרונים בו העברנו את הכביסה לחדר שלנו  ואני מקווה שבגלל שזה בחדר שלנו עכשיו ולא בסלון מול העיניים מי שתפקידו לקפל, שלא ישכח את מטלתו..).הבית נקי אבל לא ממש מסודר ובעיניה הבית צריך להראות טיפ טופ רק שאין לה זמן ולי ולה אין כוחות להשקיע בנקיון וסידור יסודיים).

בעיני הבית בסדר,נכון צריך לאסוף את העיתונים מפינת העיתונים ולא לצבור אותם,נכון בסלון של בית נורמלי לא צריכים לעמוד 2 מחשבים,ומילא עומדים, למה פינות 2 המחשבים לא נקיות וחוץ מזה אין לי חשק ללבוש חולצה שבאים אורחים,חם לי,גם כשהמזגן פועל ובקיצור כשיש אורחים  שמתנחלים אני יוצא מאיזון:-) (שחגית תסביר לכם מה זה אומר...)

כשהייתי צעיר יותר היו לי חבר'ה,שמחתי להפגש עם כולם,לצאת איתם בערבים ללכת לסרטים,מסיבות פאבים וכו'

לאט לאט כולם הכירו בני ובנות זוג בהתחלה כולנו עשינו דברים ביחד ולאט לאט החבילה התפרקה והתרחקה.

אני עדיין מחשיב אותם כחברים שלי,אפילו אחים

רק שאני לא רואה אותם לעיתים קרובות וזה בסדר בשבילי. אני מניח שזה בסדר גם בשבילם באיזושהיא צורה

נכון שתמיד מישהו מרים טלפון אחת  לאיזה זמן ואומר: איפה אתם? איך זה שלא שומעים אתכם? חייבים להפגש ואז במקום ממש לקבוע יום ושעה אתם וגם הם אומרים : אוקיי,נדבר ונקבע משהו,

אבל בפועל לא קורה כלום וזה "בסדר" ל2 הצדדים.

אני לא מגדיר את הקטע הזה כצביעות,אני מגדיר אותו  כסוג של מפגש טלפוני שלכאורה חשוב לעשות אותו מידי פעם כדי לרצות את עצמנו על רגשות האשם שיש לנו  שאנחנו לא נמצאים בקשר עם מישהו שהיה באמת חבר טוב.

בפועל אנחנו כמעט ולא נפגשים עם החבר'ה מפעם.

לי לא מתחשק

ולדעתי הם  הפסיקו להזמין אותנו לארועים שהם עושים כי כשהם הזמינו,לא באנו,או ביטלנו אחרי שהסכמנו לבוא

כי הבטחנו לשמור על קשר ולא ממש קיימנו וכשאני חושב על זה,אולי גם אצל החבר'ה הצרכים השתנו ולא ממש מתחשק להם

מה שפעם התחשק יותר.

כשאני מדבר ברבים זה בעיקר אני כי זוגתי כאמור הייתה רוצה שזה יהיה אחרת והיא שומרת בדרכה על קשריה עם חברים שלה.

אז מה,בגלל זה אחשב לא נחמד?,לא מסביר פנים? בגלל שאני  רוצה את השקט שלי את הספייס שלי?

לבחור מתי ועם מי אפגש?

ברור שהצרכים שלי כחיה חברתית השתנו,ברור  שפעם שכולנו גרנו בסביבה אחת הענינים היו הרבה יותר קלים ופשוטים.

כנראה שבאופן אישי רוויתי מהצורך  שלי  לחבר'ה,לצורך שיהיו סביבי הרבה יותר אנשים

והקשרים מן הסתם הלכו והתרופפו

הנטיה הטבעית היא להאשים את עצמנו ואם לדבר על עצמי,הרבה זמן הרגשתי רגשות אשם: מה,פעם הייתי מרכז חברתי,ארגנתי,הפקתי טיולים,ארועים כאלה ואחרים,מה פתאום זה עבר לי?

אצל אחותי זה עדיין קיים אגב,היא מארגנת סדרתית ,בלתי נלאית, ואני מכבד אותה על היכולת הזאת ואני משתף פעולה כשאני מתבקש

אבל הפסקתי ליזום וזה  בסדר גמור בשבילי.

לסיכום אומר שאני מרגיש שבכתיבת הפוסט הזה שתחילתו בקריאה כאמור של הפוסט של חגית ר. שעליו אני מודה לה אני מנקה עוד משהו שעמד לכאורה ביני ובין קוראי הנבונים שחלק מהם הפך לחברים ולא אזכיר אף שם כדי לא להשמיט אף אחד חס וחלילה.

אני אומר שחבר לא נמדד בכמות הביקורים שהוא מבקר בביתם של חבריו אלא יותר בתשומת הלב ובאיכפתיות שהוא מפגין כלפיהם.

אני יכול היום לומר בפה מלא שלחלק גדול מהאנשים כאן אני מרגיש קרוב יותר  מהחבר'ה שהיו לי ואיתם יש לי עבר משותף נפלא,שלא אוותר עליו בשום אופן.

רק שהיום צרכי השתנו ואני מעדיף להיות בקשר עם האנשים שהכרתי כאן. ואם מישהו יבוא ויאמר לי שזה לא חכמה גדולה להיות בקשר עם אנשים וירטואלים אומר 2 דברים:

ראשית עם חלק קטן מהאנשים כאן  נפגשתי ויותר מפעם אחת,אז הם ודאי לא וירטואלים.

עם חלק אחר עדיין לא נפגשתי אבל זה לא עושה אותי פחות מחוייב אליהם, כי  גם הם מכירים אותי וחשוב לי מה הם חושבים עלי.

ומי שחושב  שאחרי 6 שנים וחצי שאני נמצא כאן אני יכול למרוח בדיבורי מרגרינה מישהו מחברי הקרובים כאן בגלל שהוא לכאורה וירטואלי אין לו מושג על מה שהוא מדבר.

יש לי כאן חברים שחשובים לי יותר ממה שמישהו מסוגל לעלות על הדעת ,הם החבר'ה שלי

החבר'ה שבחרתי להיות איתם בצורה הכי אמיתית שיש .שמקבלים אותי,שתומכים בי שמראים לי דרך,שלא שופטים אותי אוטומטית

וזה לא משהו שהוא מובן מאליו בעולמנו. אז שאני אבגוד בתחושות האלה? שאתכחש למה שאני מרגיש.

בחיים לא.

אני לא בטוח שהתכוונתי לכתוב את כל מה שכתבתי

רציתי להבהיר נקודה  שחוט ממנה מצאתי בפוסט של חגית ר. והגעתי הלום.

כבר אמרתי,מי ששם את היד על המקלדת ונותן לה ללכת,לאיודע לאן יגיע.

תיהיו טובים,אני משתדל