רבתי עם אחותי,ריב  קשה.

לאחרונה יש מתח ביני ובין אחותי,כל הערה לא במקומה,כל דבר קטן מדליק את שנינו לויכוחים.

העניין שכל הויכוחים או לפחות רובם נסובים על ההתערבות של אחותי בחייהם של אחרים ובעיקר בשלי

 ואני לא מוכן יותר לקבל את ההתערבויות האלה.

היום נזכרתי שביום הולדתה של זוגתי שאחותי הייתה נחמדה למדי לארח, קרה שהערתי משהו למישהו מילדי ואחותי  התערבה ואמרה שאני לא צריך להעיר לילד או משהו כזה,אני לא זוכר

עכשיו שתבינו,אם יש דבר שמדליק אותי(ואני יודע,אני יודע שאני לא צריך להדלק) זה שמתערבים לי בחינוך הילדים,זה קרה עם סבתא נ. ועכשיו עם אחותי ואני אמרתי שודאי שאני יכול להעיר לילד והיא לא תגיד לי מה לעשות.

נו,זה היה פתח להתחלת ויכוח שבאיזשהו שלב חשבתי פשוט לקום וללכת אבל לא עשיתי זאת כי הם  עשו מאמץ, בישלו,ארגנו יום הולדת לזוגתי ולא רציתי לקלקל,אז הבלגתי

אבל היא ידעה שאין מצב שהיא תנהל אותי.

אגב,אני לא יודע למה זה כל כך מדליק אותי,למה זה מצית לי את הפיוזים בשניות שהיא לכאורה מנסה לנהל אותי,הרי היא מנסה לעשות את זה פחות או יותר עם כל המשפחה וכולם שמים לה גבולות

אז למה אני כל כך נדלק,למה היא מוציאה אותי מדעתי (ותיכך נגיע לעיקר הסיפור)

אולי בגלל שכשאמא שלנו נפטרה כשהייתי בן 16 והיא בת 13 וחצי היא "לקחה" פיקוד עלי ועל אחותי הצעירה ו"ניהלה" אותנו.

לי היא עזרה בלימודים בהוראת אבא כשמנהל בית הספר התיכון בו למדתי העיף אותי מבית הספר והתנה את קבלתי בחזרה במעבר בחינות

היא הצטיינה בלימודיה ואבא שלי מאוד העריך אותה בגלל זה ואני  אתם יודעים הייתי עם הפרעת קשב לא מאובחנת,עם דיסקלקוליה שבגללה הרגשתי כשלון גמור,וכמובן שאחותי הייתה קרובה יותר ממני לאבא באותם זמנים.

אני בחרתי להתאייד,להעלם,לא לזכור כמעט כלום מאותם שנים אחרי מות אמא,עד שהלכתי לצבא.

המצב השתפר כשהייתה מלחמת יום כיפור

מצחיק איך ההערכה העצמית שלי עולה  בעקבות השתתפותי במלחמה ההיא וכאמור היא  הייתה  על הקרשים עד שהלכתי לצבא, 

במלחמה אני  נמצא באמצעו של מצב שלא אני בחרתי להיות בו,שאין לי שום שליטה עליו לבד מלנסות לזרום ולהגיע לחוף מבטחים

וכשאני מגיע לחוף מבטחים פתאום כולם מריעים לי (אני מתכוון המשפחה) ואני  הופך לסוג של גיבור ותדמיתי בעיני עצמי משתקמת.

היא הלכה ללמוד באוניברסיטה (פסיכולוגיה כמובן) ,לשם כבר לא התקרבתי,היא עברה לתל אביב,אני נשארתי בירושלים

ב86 או 87 היא התחתנה,גרה בתל אביב וגם אני אבל  לא נפגשנו הרבה היא הייתה עסוקה בגידול בנותיה

ואחכ בהתעסקות עם סבתא שלנו

ב89 נקלעתי למשבר כלכלי בעקבות העובדה שעסק בו הייתי שותף קרס,אחותי הייתה שם לתמוך בי,מלאת חרדות אגב,כאילו כל הדברים האלה תיכף נדבקים בה למרות שכמובן לא היה שום קשר בין עיסוקי  לעיסוקיה.

היא עזרה לי כלכלית במשך תקופה קצרה ואחכ אחרי שמכרתי את דירתי בירושלים,החזרתי לה את כל הכסף שהייתי חייב לה עד הגרוש האחרון.

 כמובן שהיה עלי כעס מצד אבא שלי ומצידה,איך נתתי לעצמי להיות תמים כזה,איך לא בדקתי בציציות השותף ועוד כהנה וכהנה שאלות ,שהביאו אותי כמובן לעמדה  נחותה מול הוד קדושתה שאגב  לא ניהלה שום דבר בימי חייה אלא פשוט התחתנה טוב

ומכח הנדוניה שהביא גיסי+היכולת לנהל את כספי המשפחה בצורה נבונה הביא אותה למעמד שהיא הייתה בו.

אבל בשורה התחתונה היא שוב הייתה המצילה,המושיעה ואילו אני ,הלא יוצלח' נאלצתי להעזר ביכולותיה.

עברו עוד כמה שנים,ב 91 הכרתי את זוגתי,ב92 נישאנו ,הולדנו 3 ילדים וחיינו את חיינו בזמן שאחותי ומשפחתה בנו  את בית חלומותיהם ועברו ליישוב בשרון

באיזשהו שלב,אני כבר לא זוכר למה, נזקקנו להלוואה ולצערי הרב פנינו אליה ואל גיסי

זו הייתה טעות,טעות  שהעמיקה את ההרגשה שלי ואולי גם שלה שהיא שוב במקום של התומכת ואני במקום של הנתמך שזו אף פעם לא סיטואציה  נוחה, והיא די דאגה לתת הרגשה כזאת,שהיא סוג של לבייב ואני  נסמך על שולחנה

אחרי כמה שנים החזרתי לה  את רב הסכום כשנפתחה לי קרן השתלמות והסכמנו שאת שאר הכסף נחזיר כשקרן ההשתלמות הבאה תיפתח,אבל הסכום שנשאר הוא לא גדול ולא לקחנו יותר כסף ואני לא מניח שניפול שוב לבור הזה.

יש לה נטיה לאחותי לנסות לנהל את כל המשפחה אבל היחסים שלי איתה כפי שפרסתי לפניכם ולפני  כאן ,הם קצת יותר מסובכים מיחסיה עם אחרים

לדעתי למרות שאני נשוי כ17 שנה ,למרות שאני אבא  ל3 ילדים ב16 השנים האחרונות ופחות ופחות נעזר בה

זה מציק לה

יש לה נטיה להיות כל הזמן בשליטה,ולהחלץ לעזרת כל מי שהיא חושבת שזקוק  לכזאת גם אם הוא  לא חושב שהוא צריך

ואני מניח  למרות גילי ,למרות נסיוני,למרות שאני הורה לילדים שיש כמה נקודות שכשנוגעים בהם או כשלוחצים עליהם, הר הגעש מתפרץ,בלי שליטה. ועל זה צריך להמשיך ולעבוד.

למשל היא חשבה שאני זקוק לרופא  בתחום מסויים,היא לא ביקשה רשות ממני להתייעץ איתו,היא לא שאלה אותי אם בכלל אני רוצה ללכת לרופא,היא לקחה חרות לקבוע לי תור אליו.

נדהמתי מהמהלך כמובן ומעזות המצח וביטלתי את התור,מה גם שלא חשבתי שאני זקוק לטיפול (משהו בקשר לעור אגב )

מה שקרה זה שביום שישי האחרון אחותי גיסי ובתם הגיעו אלינו לארוחת ערב.

רגע לפני שישבנו לשולחן אחרי שזוגתי עמלה כל אותו היום מהבוקר על הכנת הארוחה התחיל שוב ויכוח ביני לבינה.

אני הערתי לבתי שתעזוב את המחשב ותשב לשולחן,היא אמרה לי לא להעיר לילדה שלי ! ואיך שהיא אמרה לי את זה ,עפתי עליה כמו טיל שיהאב 3אירני משופר.... (לא פיזית חס וחלילה,מילולית).

במבט לאחור אני יכול לומר שהרגיז אותי שהיא מעירה לי ליד ילדיי,מעשה שהיא כפסיכולוגית צריכה לדעת יותר טוב מכולנו,מקטין אותי מול ילדיי ופוגע בסמכותי ההורית

וחוץ מזה  באיזו חוצפה בכלל את אומרת לי,לא להעיר לבת שלי? בבית שלי !

אוקצור התחיל ויכוח חברים שחבל לכם על הזמן,הטונים עלו ,צעקות נצעקו,לדעתי כל השכונה שמעה ובאמצעו של הויכוח  קמה אחותי והכריזה שהם הולכים הבייתה,גיסי רק שמע הולכים הבייתה,נתן יד לבתו ובחסות ערפל הצעקות הם התאיידו מהבית תוך שניות.

האמת שכולנו נדהמנו כשהיא הכריזה שהם עוזבים,זוגתי  יותר מכולם

היא נכנסה לחדר השינה,פרצה בבכי שלמחרת בשיחה עם אחותה היא  אמרה שהיא לא בכתה ככה מאז שאמה נפטרה

ואצלי הלב כל כך נחמץ,אין לכם מושג. בגלל זוגתי כמובן

אחותי עוד עלתה שוב כשהיא שמעה שזוגתי בוכה וניסתה להסביר לזוגתי בטון הפסיכולוגי השמור עימה למשברים כאלה, למה היא לא יכולה להשאר וכמה היא נעלבה ממני  וכו' וכו'

זה  שהיא התחילה את כל הסמטוחה,זה שאם היא הייתה מתאפקת ומיינד הר און ביזנס כל זה היה נמנע,על זה היא לא דיברה.

הטיפשה  האשימה אותי  שלא סגרתי את הטלויזיה כשהם הגיעו וגיסי נעלב מאוד

אגב במייל שקיבלתי ממנו אתמול בלילה הוא לא זכר שהטלויזיה הייתה פתוחה,ואם היא הייתה כזאת  זה לא הפריע לו ולא בגלל זה הוא הלך,הוא הלך בגלל שלטענתו פגעתי בו בזה שפגעתי באחותי  ואחותי  השתמשה  באמתלא שאגב לא תואמה עם גיסי כדי לחזק את טיעוניה למה היא הולכת. 

כאמור נשארנו המומים ופגועים ליד שולחן השבת המלא מכל טוב.

מלבד העובדה שהתפרצתי על אחותי וזוגתי גינתה את המעשה שלי  בכל החומרה היא עמדה לצידי  בכל הקשור לנסיונות של אחותי לנהל את חיינו ועמדתה דומה חד משמעית לשלי בסוגיה וזה מאוד חשוב לי.

כל זה קרה ביום שישי בערב

היינו יומיים המומים,אתמול  בצהריים שלחתי מייל לגיסי והתחלנו סוג של דו שיח

למרות שבהרגשה שלי יעברו ימים רבים עד שאשוב לדבר עם אחותי

כמה מילים על כתיבת הפוסט הזה:

בהתחלה לא רציתי לכתוב את הפוסט הזה כאן, יש כמה אנשים שלא רציתי שיקראו את הפוסט,ודאי לא לפני שאני מספר להם.

וניסתי לראות אם אני יכול לכתוב את הפוסט בבלוג ,עיר מקלט'.

כבר כתבתי טיוטה ומאוד התקשתי לשלוח

זה לא שכאן לא אחשף לביקורת, זה בעיקר ששם אני לא מרגיש SAFE SPACE ואולי בגלל זה לא כתבתי עדיין אף פוסט שהתפרסם שם.

אחכ חשבתי שכמו שאני חושף את הצלחותי בבלוג הזה אני מתעד גם את חולשותי,גם את רגעי הפחות יפים וזה אני לטוב  ולרע.

אני לא מושלם,אני מנסה להיות טוב,לא כל הזמן אני מצליח  ויש לי נקודות חולשה שכשלוחצים עליהן,מה לעשות אני הופך לסוג של שיהאב 3...

לשמחתי  אפשר לספור את הפעמים האלה על יד אחת אבל כשאולי זה קורה  כמו לי כבר פעם שניה בחודשיים האחרונים זה מכריח אותי לסוג של חשבון נפש.

מצד שני אני אומר, אולי הגיע הזמן "לסלק" את  היחסים שיש לי גם עם אנשים קרובים שאין לי יותר עניין להיות איתם בקשר ,גם אם הם משפחה כי הם לא מוסיפים לי בריאות ולמה לי.

זה הכל

ברגעים אלה יותר מתמיד אני אומר,אתם טובים אני משתדל.