במלחמת לבנון הראשונה (קיץ 1982) ישבנו באוגוסט 60

אוגוסט היה הציר   שהלך והתפתל בתוך הרי השוף מזרחית לביירות.

מוזר איך למרות  שעברו כל כך הרבה  שנים אני עדיין זוכר שמות  של צירים,אגב לא  על צירי לידה מדובר כאן  אלא על דרכים שברשת הקשר הצה"לית קיבלו שמות שמסתבר שיש אנשים כמוני למשל שכבר יזכרו אותם כל החיים.

ציר החוף שהלך מראש הנקרה עד ביירות נקרא בוקיטו וקצת אחרי העיירה דאמור  יש פניה ימינה לתוך ההרים

על ציר שנקרא טיסומן,תהרגו אותי אם אני יודע מה פירוש המילים,מה זה בוקיטו או מה זה טיסומן,אבל השמות האלה חרותים במוח.

היחידה שלנו ישבה באוגוסט 60 בפאתי העיירה עליי שם בארמון שכנה מפקדת האוגדה

אנחנו שכנו במרפסת של וילה. פרופורציות.

לא עשינו הרבה באותו קיץ של 1982, תפקידנו היה לאבטח ולהוביל שיירות אספקה  לכוחות שהיו בתוך מזרח ביירות, במעבר המוזיאון שהיה המקום הכי חם במזרח התיכון באותה עת אבל לא בזה רציתי לעסוק.

היינו בלבנון,בוילה וזמננו  כאמור היה די פנוי ושמענו הרבה מוזיקה.

קצת לפני המלחמה ההיא יצא תקליט של להקה חדשה באותה עת,תקליט שקראו לו 24" שעות ביממה" ,ללהקה קראו בנזין.

" גשר צר,סע ישר,בדרך העולה

שביל עפר,לא מוכר,פונה אל עיר גדולה

אוחז בהגה בכל הכח,רוצה כל כך לברוח

אני בעצם לא יודע לאן,אבל אני נוסע בתוך הערפל"

בנזין הייתה להקה מהקריות שליד חיפה ובהתחלה בכלל קראו להם ,ברקת,רק כשעברו לתל אביב שינו את שמם לבנזין.

לקח להם זמן להגיע להשמעות ברדיו,כי איתם ביחד באותו זמן על המקום של  להקת הרוק המקומית  התחרתה להקה שהייתה יותר מתוקשרת,להקת תיסלם שחלק מחבריה היו טכנאים בגלי צה"ל וככאלה הגישה שלהם לרדיו הייתה קלה הרבה יותר.

תיסלם הייתה להקה מצויינת אבל בנזין הייתה להקה של אלה שלא באו מהמילייה התל אביבי הנכון והיה מאוד קל להזדהות איתם,עם ההיסטוריה שלהם עם המאבק להכרה במי שהם עם העובדה שידעו לתת בראש.

"עיר קטנה,עיר סגורה הלכה לישון מוקדם

אפילו אם יהיה לי רע אני לא חוזר לשם

עובר בצומת ממשיך לנוע ליעד לא ידוע

מאחורי נעלתי דלת מלפני אספלט ומלט חושך מסביב

אבי מתחיל משמרת לילה, ואמא בטח ישנה מזמן

לא יודעים אבל הלילה

אני נוסע,אני נוסע,אני נוסע,רחוק מכאן."

 מתוך השיר ,משמרת לילה'

מילים יעקב גלעד

לחן יהודה פוליקר

בנזין התאימה לי כמו כפפה ליד,היא לא בלבלה את המוח,היא נתנה בראש ולא התפנתה לשום פוצי מוצי.

הם שרו על החיים,האכזבות,מזג אוויר מחורבן,געגוע

ואני שישבתי  על מרפסת בוילה בין עליי לבחמדון מול ביירות מצאתי שהמוזיקה הזאת מדברת אלי,לתוך הפנים.

ישבנו באוגוסט 60 ,חודשיים אם אני זוכר נכון,ליווינו שיירות לביירות ובחזרה לארץ,סוג של רוטינה סיזיפית שהייתה מלווה בפחד כי  נסענו בעיקר בלילה ואחרי חודשיים השתחררנו וחזרנו איש איש לביתו.

כשחזרתי מהמלחמה ההיא וכמו חברי בנזין שעברו בלילה אחד מהקריות לתל אביב כך אני החלטתי לעזוב את ירושלים ולעבור לתל אביב.

10 שנים גרתי בתל אביב,לאורך כל שנות ה80 עד 1992

מי שלא חווה את הבדידות והניכור של עיר גדולה לא יבין על מה אני מדבר

,לקח לי זמן להתרגל לעיר, הכרתי מעט מאוד אנשים בהתחלה והרגשתי די בודד,זה השתנה לשמחתי אחרי חצי שנה בערך

 והתגעגעתי

התגעגעתי לקשר, למגע חם והשירים של להקת בנזין הקלו במעט את ההרגשה כי אם מישהו כתב את השיר הזה,הוא ודאי הרגיש מה שאני הרגשתי ששמעתי אותו:

" ברחובות כיבו מזמן את הניאון

את נראית לי עייפה נלך לישון

האור דולק בחדר השני

אבל מישהו בוכה וזה לא אני

אני רוצה לשמור עלייך ועלי

 היום עבר עלינו יום קשה מידי

בחוץ יורדים עכשיו גשמי ברכה

ואת בוכה ואת בוכה

ספרי לי מה כבד עלייך

את כל מה שחבוי בך ונרדם

אני אמחה את דמעותייך

ורק שלא תבכי עוד לעולם

אין מקום לדאגה היי שקטה

אני איתך,את לא לבד לעת עתה

עכשיו הכל זורם כאן במנוחה

ואת בוכה ואת בועה

מילים יעקב גלעד

לחן:  קיטש' אמסלם

בקיץ ההוא של 1982 הייתי בלבנון ועברתי מתל אביב לירושלים ויודה פוליקר,קיטש' אמסלם,בנג'ו קימחי ואלי חדד עשו לי את השנה ההיא והשנים שיבואו אחכ.

להקת בנזין החזיקה מעמד שנתיים ואז התפרקה כשפוליקר נוסק לגבהים שאף אחד לא חשב שהיא יגיע אליהם.

רק צריך לזכור שההתחלה הייתה בלהקת קשת יום מהקריות שליד חיפה שבלי פוצי מוצי ובלי חרתא ברתא עשתה את זה לכל חברי מועדון הלבבות הבודדים:-)

אני סיימתי

תיהיו טובים