נכון שהשורה שכתב אסי דיין "השמש של פארג' קורעת את הים

ואני מפליגה בתוך הכפכפים" היא שורה קורעת?

אגב אני זוכר את פארג',בארלוזרוב פינת דיזנגוף,בתל אביב כשעל כל הקיר בצד מערב הייתה באמת תמונה  של שקיעה צבעונית כזאת.

לפעמים הייתי הולך ברגל את כל דיזנגוף ופארג' בזמנו היה אטרקציה.

מי פיתח אז בשנות השבעים המאוחרות תמונות מהיום להיום?

היית מגיע לכל פוטו רגיל מפקיד את הפילם שצילמת וחוזר אחרי כמה ימים

פארג' באמת עשה מהפכה בצילום סטילס.

מול פארג' במדרכה השניה של ארלוזרוב היה המוסך המרכזי של דן,סתם זכרון לא חשוב

ועל הפינה כמובן קפה בתיה שלימים הפך בגלל נתן זהבי ושמוליק וילוז'ני למקום שהאשכנזים שביננו הייו מגיעים בערב פסח לרכוש

קופסה של כמה קציצות גפילטא פיש וכבד קצוץ.

היו עוד כמה מקומות לרכוש את המוצרים הנדירים האלה,

אני זוכר  חבורה של אנשים עומדים מחוץ לקפה אולגה בואכה כיכר המדינה ובעל בית הקפה מוציא קציצות גפילטא במשורה לכל אחד שביקש.

קפה אולגה היה "המשרד" של דוד שלי.

כשהוא היה אומר שהוא הולך לעבוד ידענו שהוא בקפה אולגה,שם היה לו שולחן ושם הוא "חשב"

הוא היה במאי סרטים דוד שלי,לא אכתוב את שמו  כי בסופו של דבר הוא נחל יותר אכזבות מאשר הצלחות וכאשר הוא הצליח הוא לא ידע למנף את הצלחותיו להמשך

וחבל כי הוא איש מוכשר מאין כמוהו.

אנחנו לא ממש בקשר ,אין סיבה,התרחקנו

הוא האיש אגב שלו אני חב את ,קריירת הקולנוע' שלי שהתחילה בסוף שנות השבעים ונמשכה עד סוף שנות השמונים.

בראיה לאחור עבדתי קשה בכלום כסף בלי תנאים סוציאלים הולמים במחשבה שאני נמצא במשהו שאני אוהב.

אני מברך על הרגע בו התעוררתי להבין שאין שם בעולם הקולנוע שום דבר בשבילי

ועשיתי צעד די אמיץ כשהחלטתי לפרוש בלי אגב שידעתי מה אני הולך לעשות אחכ.

דווקא אחרי שעזבתי את עולם הקולנוע ליהק אותי הבמאי דני וולמן שהיה שכן שלי דלת מול דלת בדירה שלי בירושלים לתשדיר שירות של מפעל הפייס.

הימים סוף שנות השמונים,היה בשטח רק ערוץ טלויזיה אחד והשחקן שדני בחר  לתשדיר השרות הבריז לו.

 הוא חצה את המרחק הקטן בין הדירות שלנו,דפק בדלת ושאל אם איכפת לי להיות ניצב  בתשדיר שרות שהוא מביים

בכסף,בטח בכסף.

ויום אחרי שהתשדיר הוקרן בפריים טיים שניות לפני החדשות של 9 בערב שכל המדינה ישבה לראות,לא יכולתי לעבור ברחוב.

הייתה תחושת עונג קצרה שהסתיימה די מהר,אבל עדיין,אני זוכר את אותה תחושה.

אני זוכר  שהצ'ופר הכי גדול שקיבלתי במתן כבוד לכאורה ,היה להכנס למזנון של הבנין.

הבנין למי שלא  יודע,הוא הכינוי ל בנין הטלויזיה הישראלית ברוממה. ולשבת במזנון לצד דמויות  עטירות רייטינג כמו חיים יבין מצד אחד ודודו ראש העיר מצד שני שהיה מאושיות חיי הלילה בירושלים  היה צ'ופר לא קטן ואל תזלזלו בכך אני מבקש.

אגב דודו ראש העיר מזכיר לי את מונשיין,אסוציאציות חופשיות אמרנו,מונשיין גם הוא היה מצד אחד מאושיות חיי הלילה של ירושלים,איש ורבלי שיכול היה למכור קרח לאסקימוסים ומצד שני בדיי ג'וב שלו כמתווך דירות הוא הוא מכר בסופו של דבר את הדירה שלי בגבעת בית הכרם לאיזה עורך דין,יוסי משהו  ושילש לידי כסף שרובו שימש להחזרת חובות אחרי שהשותף שהיה לי בעסק לציוד משרדי אליו פרשתי מעיסוקי בקולנוע נעלם אחרי ששיקע את העסק שלנו בבוץ'.

(וואו איזה שורה ארוכה,קחו רגע לנשום)

אגב גם היום אחרי 20 ומשהו שנה בנק לאומי לא אוהב אותי למרות שאני לא נעלמתי,לא ברחתי, והחזרתי כל לירה (שקל,שקל כמובן) שהם דרשו ממני.

הייתי חכם מספיק לקחת עורך דין כדי שהם לא יפשטו את עורי לגמרי ולכן הם הסתפקו בחצי מהחוב כשהם סוברים שהם יתפסו את שותפי הנעלם ויקחו ממנו את החצי השני

למותר לציין שזה לא קרה.

אסי דיין כתב את שיר הפרחה,צביקה פיק הלחין אותו ועפרה חזה האלמותית שרה

" לאן שיקחו האורות אני שם עם הלקה הליפסטיק ושאר דאווין"

אסי נמוג,צביקה פיק המשיך לספירות עליונות וכנראה גם עופרה ואני נשארתי עם פוסט של אסוציאציות חופשיות..

תיהיו טובים