היום זה 41 שנה שאמא שלי הלכה לעולמה.

מאז התחלתי לכתוב בלוג,עוד מעט 7 שנים,נגעתי  כאן ושם במותה.

במה שלכתה עשה לנו כמשפחה,מה זה עשה לי כנער ועוד כהנה וכהנה.

עד שפתחתי את הבלוג כמעט ולא התעסקתי בזכרונות שיש לי.

אולי לא הרגשתי צורך,אני מניח שגם לא הייתי בשל והיו לי דברים אחרים על הראש.

בשנה האחרונה הכנסתי את היד יותר עמוק,הפוסטים של אמל"ש ושל גם אמא (שיש לה בלוג פרטי ולכן אי אפשר לעשות הפנייה)חברותי  הטובות שאביהן  נפטר, של הראשונה  לפני שנה ומשהו ושל גם אמא לפני כחודש וחצי על  אובדנם,העיר בי משהו רדום.

בפוסט הזה אנסה לכתוב מה שאני  זוכר וזה לא הרבה.

עברו הרבה שנים,בנתיים אבא שלי נפטר  ויש הרגשה שאנחנו,האחים והאחיות לא  מנסים להעיר את הזכרונות כדי לא להכאיב יתר על המידה האחד לשני.

לכל אחד מאיתנו יש את זכרונותיו שהולכים ונעשים כהים עם הזמן.

איך הגיע הצורך  עכשיו לנבור בזכרונות שנותרו?  אין לי מושג,אני מניח שבמסגרת התהליכים שאני עובר באופן אישי

אני מרגיש בשל יותר,בטוח יותר ואגב כל זה לא אומר שהזכרונות יצופו פתאום.

בשעה הזאת בזמן הכתיבה  אני באותה מנהרה אפלה של חוסר זכרון

אבל גיליתי שככל שאני כותב ,אותה מנהרה חשוכה מתבהרת.

הדבר הראשון שאני זוכר זו ההודעה שאבא  מגיע מבית החולים מכנס אותנו בפינת האוכל ומבשר שאמא נפטרה.

זו תמונה שאני זוכר היטב.

אני זוכר שדקה אחרי, עליתי לשכנה שלנו מתוך איזשהו צורך לחלק עם מישהו את הידיעה הנוראה וסיפרתי לה שזה מה שקרה לנו

מאותו רגע והילך אני זוכר מעט מאוד.

אני זוכר 2 סצינות לפני ההלוויה,אני זוכר שחברתה הטובה של אמא שלי,מ. שגם היא כבר לא בחיים,הגיעה אלינו הבייתה,אמרה שיש לה מיגרנה מאוד חזקה והלכה לישון ואני כמעט בטוח שלא השתתפה בלוויה

אני זוכר שת.חברה מאוד טובה של אמא לא הגיעה ללוויה ושנים אחכ אמרה לאבא שלי שהיא לא הייתה מסוגלת.

אליה עוד נחזור.

הייתי בן 16 וחצי שקרה האסון, למדתי בכיתה י',הייתי תלמיד גרוע שבגרועים,חסר בטחון,מפותח רגשית ומנטלית איטי ובכלל ,לא הייתי להיט:-)

את הלוויה אני לא זוכר.

היום אני רק יכול לתאר לעצמי איזו מכה נפלה על סבא וסבתא שלי הוריה של אימי,על אחיה,דוד שלי,

על אבא שלי ועל אחי ואחיותי. איזה תחושת אסון נוראי  ואיזה עצב כבד כל אחד מאיתנו נשא

אבל אז בכלל לא  התעניניתי בכאב של האחרים,לפחות אני לא זוכר שעשיתי כך,שוב בדיעבד אני חושב שההתנהגות שלי באה כדי להגן על עצמי

אני לא ממש זוכר את השבעה,אני לא זוכר איך עברנו אותה כמשפחה ואיך אני עברתי אותה כיחיד

אני רק זוכר שביום השני או השלישי,אבא שלי נכנס לחדר שלו ויום שלם הסתגר ולא יצא אלינו

אני זוכר שדודה שלי ביקשה שלא נפריע לו והיום אני חושב שהוא הרשה לעצמו לשכב בחושך לבד ולבכות,להתאבל והוא לא רצה  להשבר מולנו הילדים.

אני זוכר שלא בכיתי במהלך הלוויה והשבעה,אני לא יכול להסביר למה,יכול להיות שפתאום הרגשתי אחראי ולא רציתי להתפרק

אני זוכר יחד עם זאת, שאחרי שנתיים וחצי במהלך הטירונות, בעקבות איזה אינצידנט שהיה לי עם המפקד הכיתה שלי על משהו שודאי לא היה קשור למוות של אמא שלי,התפרציתי בבכי משוגע ותוך כדי הבכי ואני אומר את זה היום בדיעבד,הבנתי שיש לי הזדמנות לפרוק כאב .ובכיתי,חופשי

המ"כ המסכן לא הבין מאיפה זה בא לו

אבל אני זיהיתי הזדמנות והלכתי עליה.

היום אני יכול לומר שמהר מאוד הבנתי שאני יכול "לנצל" את המוות של אמא שלי, את נסיבות מותה שגם אז ב1969 היו נדירות

לטובתי,לתועלתי

ראשית הפסקתי מייד ללכת לפגישות עם הפסיכולוג שאבא ואמא ארגנו לי כמה חודשים לפני שאמא נפטרה.

לא הרגשתי נוח אצלו,הוא דיבר איתי הרבה על מין (אולי לא הרבה אבל  כשדיבר הרגשתי מאוד לא נוח לכן נראה לי במרחק הזמן שההתעסקות במין בתקופה ההיא של חיי הייתה מיותרת)

אני  זוכר כמעט בוודאות שהיו לי סיוטים רק שאני לא זוכר איך הם התחילו ואיך הם הסתיימו ואני לא ממש בטוח שאותו פסיכולוג עזר לי בסוגיה

אז הלכתי לפסיכולוג שאגב היה גר בבית מקסים ליד קולנוע אדיסון בירושלים,בית ערבי שבעליית הגג שלו התקיימו המפגשים שלנו והודעתי לו על סיום הקשר ביננו

והוא קיבלת את זה

כאמור הייתי תלמיד גרוע,אף אחד לא ידע על המושג דיסקלקוליה או הפרעת קשב בימים ההם והעזרה היחידה שקיבלתי בנושא לימודים התבטאה בעובדה ש"תוגברתי" בעל כורכי במורים פרטיים

אני מניח שצבא המורים האלה עלו הרבה כסף ובאין התקדמות ההורים שלי קצת התייאשו ממני

למרות זאת שמנהל בית הספר התיכון בו למדתי לא הסכים"לעשות לי הנחה" ולהשאיר אותי היתום בבית הספר,

סבתא שלי נעמדה על רגליה האחוריות והפעילה את כל קשריה ותאמינו לי שהיו לה, כדי שמנהל בית הספר יחזיר את  בן הטובים שהייתי לבית הספר:-)

הוא אומנם החזיר אבל אני זיהיתי הזדמנות והחלטתי ללכת לבית ספר אקסטרני,שם לא למדתי כלום ולא היה עלי פיקוח בכלל.

אמא שלי הייתה אמא טובה,אני מניח

ההשוואה היחידה שאני יכול לעשות היא לזוגתי,ואני לא זוכר שאמא שלי  עשתה כאמא  חלק קטן ממה שזוגתי עושה למען ילדינו.

אני לא מאשים אותה.  ודאי לא היום

לפעמים אני עומד נדהם מהנתינה של זוגתי לילדינו, מהעובדה הפשוטה הטריויאלית והטיפשית לכאורה שהיא מזהה מתי צריך להוציא את בגדי החורף או הקיץ לבדוק מה לביש, מה צריך לקנות לקראת העונה המתקרבת ולמי

דברים שהם לכאורה מאוד פשוטים וסבירים בכל בית נורמלי

אמא שלי לא עשתה את כל זה (וזו רק דוגמה אחת)

היום אני יכול להבין למה היא לא עשתה את הפעולות הכל כך מובנות מאליהן: לא היה לה ממי ללמוד,אמא שלה (סבתא שלי)לא  התעסקה עם "זוטות" כמו עניני הבית

היא התעסקה בבניית מדינת ישראל,בבניית מערכת הרפואה  במדינת ישראל ואחכ בקריירה שלה

אמא שלי גדלה בבנימינה אחכ בקיבוץ גבעת השלושה אחכ הלכה לצבא שבסופו בגיל 19 כבר התחתנה.

לא היה לה מודל ממנו הייתה יכולה ללמוד,אז היא למדה להיות עקרת בית ואמא תוך כדי תנועה:-)

אני זוכר גם שעיניני הבית לא עמדו בראש סדר העדיפויות שלה

היא כמובן דאגה לבית מסודר,שיהיה אוכל על השולחן  אבל  אני לא זוכר דברים מעבר

היא עבדה בעיקר כפקידה בקופת חולים (כי סבתא שלי "סידרה" לה עבודה) אבא היה המפרנס העיקרי,והיא עבדה ולמדה ומתוך כך לא הייתה הרבה בבית,היינו ילדי מפתח ואני לא זוכר איך למשל אכלנו ארוחת צהריים כשהיא לא הייתה )הרי לא היה מיקרו לחמם אוכל מוכן)..

 היא עשתה גם בשביל עצמה כאשה וכאדם

כבר כתבתי שהיא בחרה ללמוד  יוונית עתיקה,מה בשם שמיים אפשר היה  לעשות עם יוונית עתיקה?

אני זוכר שבמסגרת הלימודים היא נסעה ליוון ואני זוכר אותה יורדת מהמטוס בשמלה לבנה עם פרחים אדומים עליה.

אחכ,כמה שנים אחכ ,אחרי שהיה לה תואר ראשון ביוונית עתיקה היא בחרה לעשות את התואר השני בספרות אנגלית ואז היינו כבר 3 ילדים בבית

אני זוכר שהיא עודדה תרבות קריאה (אבל זה לא ממש הייתה חוכמה גדולה, לא הייתה טלויזיה ולא מחשב)

האזנה למוזיקה

אני לא זוכר שאמא הייתה חבקנית גדולה,אבא שלי ודאי לא היה

אני לא ממש זוכר  גילויי חיבה ביניהם אבל זה לא אומר כלום,אני זוכר מריבות כי  לאבא שלי היה פתיל קצר ואני זוכר אפילו סצינה אחת שהיום במרחק הזמן אני לא בטוח שהתקיימה אבל אני זוכר שנסענו לבקר חברים בבאר שבע ואבא שלי נתן מכה לאמא שלי בגלל משהו שהוא חשב שהיא עשתה

מה שכן אני זוכר שהוא היה מתרגז עלינו  וכשהיינו באים להתלונן עליו אצלה היא תמיד אמרה שהוא מאוד אוהב אותנו

אני זוכר  שפעם או פעמיים ביקשנו ממנה שתתגרש ממנו מאימת כעסו ואני כבר לא זוכר למה הוא כעס היא צחקה ואמרה שהיא אוהבת אותו וכו' וכו'

הפוסט התארך מעבר למה שהתכוונתי,נתתי ליד המקלידה ללכת עם הזכרונות,עם המעט שאני זוכר.

אני מצטער בעיקר על הדברים שהיא הפסידה במותה המוקדם

היא הייתה רק בת 38 ולא  ראתה את הנחיתה על הירח שהייתה 4 חודשים אחרי שנפטרה

לא שמעה על פסטיבל וודסטוק

לא הכירה את ג'ימי הנדריקס,לא את אריק קלפטון,והיא הייתה בעד קליף ונגד אלביס

ובעד יהורם גאון ונגד אריק איינשטיין "הפושטק"

היא הייתה בעד בעד החיפושיות,הביטלס ונגד המוזיקה של הרולינגסטונס

היא מאוד אהבה את חווה אלברשטיין ושיריה,קראו לה גם כן חווה ,וב 1987 , 18 שנה  אחרי שהלכה לעולמה  נפגשתי עם אלברשטיין על הסט של הסרט ילדי סטאלין וסיפרתי לה שאמא שלי מאוד אהבה את המוזיקה שעשתה.זה ריגש אותה.

אגב סרטים,הסרט "נועה בת "17 שדודי ביים היה מבוסס בחלקו על יומנים שאמא שלי כתבה עם פרופס (אביזרים) מהבית של סבא וסבתא שלי

הסרט היה הצלחה מסחררת

היא אהבה מוזיקה קלאסית וניסתה להנחיל את האהבה שלה אלינו ולא ממש הצליחה

היא אהבה לשבת בסלון על הספה עטופה בשמיכה ולקרוא

היא לקחה אותנו לסרטים ועד היום אני זוכר  את הסרט של בריג'יט בארדו וזאן מורו שאת שמו שכחתי (נזכרתי,ויוה מריה)

את "החלון האחורי" עם אודרי הפבורן ועוד סרט על המערב הפרוע עם קלאודיה קרדינלה האיטלקית.

היא לא ידעה שהלכתי לנח"ל ושנלחמתי במלחמת יום הכיפורים ואחכ במלחמת לבנון.

היא לא ידעה שעשיתי ב81 את הEST שם התחיל תהליך שבו "הסכמתי" לתת לה ללכת,הפסקתי להשתמש במוות שלה והתחלתי  בתהליך שנקרא ,קומפלישן' שמן הסתם לא הסתיים עד היום.

היא לא ידעה שעברתי לתל אביב ולא שהתחתנתי בגיל שהתחתנתי

ולא ידעה שיש לי 3 ילדים מקסימים כמו שהיה לה לפני שהלכה לעולמה בלידה הרביעית.

יכול להיות שהיא מסתכלת מלמעלה כמו שכולם אומרים כדי לנחם וזה בסדר,כי מה יש לומר?

 יש לי וותק של 41 שנה עם אמא שלי ו11 שנה עם אבא שלי בעסקי יתמות

זה לא ממש מנחם אם מספרים לך שהם מסתכלים עלינו מלמעלה,חלק משתמשים בביטוי שאני לא ממש מבין, על זה שהם "שומרים" עלינו מלמעלה.

אתם יודעים מה,בסדר,אם זה מנחם מישהו שחושב שיקירו מסתכל ושומר עליו מלמעלה אז זה אחלה.

לי  באופן אישי זה לא עושה כלום המילים האלה

אני כואב ומצטער שהיא  הלכה לעולמה ולא חוותה את כל מה שקרה אחכ.

היום נעלה לקברה בבית העלמין בהר המנוחות בירושלים,אמא קבורה באחד המקומות הכי יפים  שיש באזור.

נביא פרחים,אחותי תביא צידנית עם סנדוויצ'ים נקרא קדיש ואותיות נשמה ואחכ נשב על הקברים הסמוכים ,ותיקים כמו של אמא שלי,

נאכל את הסנדוויצ'ים שאחותי הביאה ,מהתרמוס נמזוג קפה

נדבר קצת וניתן  לאחר הצהריים של יום שישי בהרי ירושלים לפרוס עלינו את כנפיו

ואז נאמר שלום,נתחבק אחד עם השני ונמהר איש איש לביתו.

אמא  הלכה לעולמה באביב של 1969,עברו 41 שנה והחסר והגעגוע  לעולם ישארו כנראה..

תיהיו טובים