כמה פעמים התחלתי לכתוב היום פוסט ומחקתי?

אתם מכירים את ההרגשה הזאת שהיד רצה על המקלדת,המחשבות נדחקות החוצה ואז אתם עוצרים

כי משהו במה שיצא החוצה לא עובד בשבילכם?

ככה הרגשתי היום

התחלתי לכתוב,סתם,מחשבות ולא הצלחתי להתקדם מעבר לכמה שורות בודדות.

מה שכתבתי נראה לי סתמי מידי

לא אמיתי

וכשאני לא מתחבר למה אני כותב אני לא יכול לכתוב

ופתאום אני מרגיש ריק והפחד הוא שלא יהיה לי יותר על מה לכתוב

כי אני נמצא כאן כל כך הרבה זמן וכבר כתבתי על הכל לכאורה.

אבל אז מגיע פוסט מצויין כמו זה ומנער בתוכך משהו,אני יודע שבתוכי הוא מנער.

ובכל פעם שאני כותב על אבא או על אמא אני נדהם מהעובדה שעדיין למרות שעברו כל כך הרבה שנים

אני מתעסק בחומרים האלה.

אולי בגלל שמחרתיים אני חוגג יום הולדת (בלי מזל טוב מוקדם,דיר באלקום) ואולי בגלל שיש לי כאן כר נרחב,

או שמא נאמר מפעל לעיבוד תובנות,הארות,כזה שמייצר הבנות גם אם הן באות באיחור של 40-50 שנה.

אבל מה זה בינינו הזמן,כל זמן שפתאום אתה מבין דברים,כאלה שהיו רדומים,ישנו סוג של שנת חורף ארוכה,אולי ארוכה מידי אבל הי,כאן במפעל  מספקים לך מראה,כזו שלא זזה,שלא מסכימה לומר שאתה הכי יפה בעיר אם אתה לא

ושמאמתת אותך עם מה שחשבת שהיה ומגלה את מה שהיה באמת .

ולא תמיד זה תואם את מה שרצית שיהיה :-)

אין לי משהו ספציפי שאני רוצה לומר כאן ואולי כן,

אין לי תובנה שתאיר את לילי ולילכם, אולי רק  לומר שאני נדהם בכל פעם מחדש איך נוצרה  עבורי ההזדמנות לכתוב כאן

בלי  בכלל שידעתי מה טומנת לי הדרך שבה התחלתי ללכת לפני כמעט 8 שנים.

עוד יומיים אני חוגג  בפעם השביעית יום הולדת ,כאן בישרא.  (מזל טוב,עדיין לא ! ..)

אוטוטו אני עומד להגיע לרבע מיליון כניסות  !

תחשבו על זה,

אתם  ואחרים שחלפו כאן עשיתם הבדל ענק בחיים שלי ואלה לא מילים מהפה החוצה ולא משהו שאני מקל בו ראש.

חשבתי היום על היותי בן בכור,פריוולגיה ענקית במובנים מסויימים,במובנים אחרים הלוואי שהורי לא היו נישאים כה צעירים והיו חוסכים ממני את  הלימוד שלהם להיות הורים על חשבוני ואז היה נחסך כל כך הרבה כאב וצער.

אבל אם היה נחסך אולי לא הייתי מי שאני היום.

אולי לא הייתי עובר דרך מופלאה  ולא הייתי למשל האבא שאני היום

שונה לגמרי  מאבא שלי למשל.

אני זוכר  איך הייתי מתהלך עם עגלת הילדים של בתי הבכורה בשנה הראשונה לחייה

לא נתתי לאף אחד להתקרב לעגלה ודאי לא לרכון פנימה ירחם השם לעשות את  הפוצי מוצי  שהזדים חשבו שהוא הכרחי

הייתי בעננים ושמרתי  עליה בצמר גפן,זה עבר אחרי כמה חודשים ולא חזר בילד השני,ודאי לא בשלישי

ומצחיק שבאיזושהיא צורה זה נמשך עד היום איתה וזה לא שאני אוהב פחות את ילדיי האחרים

אבל היא הבכורה ולבכורה יש תמיד איזו זכות יתר קטנה בלב.

אני לא בטוח שההורים שלי הרגישו ככה כלפי

כמובן שיש אפשרות שאני לא זוכר ,אם כי אני זוכר היטב למשל את האהבה של סבא וסבתא שלי,בעיקר ההורים של אמא

ואם אני זוכר את זה אחרי כל כך הרבה שנים ודאי הייתי זוכר לו הוריי היו חושבים שאני יחיד ומיוחד וזה טיפה צובט בלב, שהמסקנה אליה אני מגיע שאומנם הייתי בכור אבל מן הסתם לא יחיד ומיוחד למרות שאני יודע שהייתי אהוב.

להסתפק בידיעה שהייתי אהוב? אבל לא הייתי יחיד ומיוחד?

אין לי הוכחה שלא הייתי,אבל כשאני משווה את היחס שלי לבת הבכורה ושל הורי אלי אני רואה הבדל

ואולי לא להשוות ולהסתפק בעובדה שהם היו הרבה יותר צעירים ממני  כשהם נישאו,התקופה הייתה אחרת לגמרי

ועוד המון תרוצים שמכסים שאלות שאין להם ממש תשובות.

פוסט מוזר,לא? אין לי ממש פואנטה

הכותרת : שורה מהשיר המופלא של דני סנדרסון

זה הכל בשבילך

תיהיו טובים