ראשית לומר שהילדה שוחררה מבית החולים והיא מחלימה בבית.

יש לי כל כך הרבה מה לומר על בתי חולים ועל רופאים  שאני לא ממש יודע מאיפה להתחיל.

החודש האחרון היה די סיוט בשבילנו והסיוט היה יכול להיות קצר יותר לו הרופאים היו מקשיבים,נורא פשוט.

נתקלנו בעיקר ברופאים שמתעדים ודבקים במומחיות שלהם ולא בכאלה שמקשיבים.

אני לא מאשים אף אחד מהם,הם עובדים נורא קשה

אבל מה עם טיפה יצירתיות,טיפה להקשיב להורים שמכירים טוב יותר מכל אחד את הילד שלו

מזהה שינויים בהתנהגות לפני כל בדיקת מעבדה.

חורה לי שלקח יותר משבועיים  לזהות את הבעיה כשאנחנו חזרנו ואמרנו מההתחלה שהילדה לקחה רקוטן וידוע שאחת מתופעות הלוואי  של הכדור הוא כאבי ראש ועיניים.

אז מה,אי אפשר  לשלוח את הפציינט לבדיקת עיניים? לבדיקה נוירולוגית? הרי שלחתם אותה לכל מיני בדיקות אחרות שלכאורה לא נראה שהיו קשורות למה שסבלה

ולמה רק אחרי שהלכנו לנוירולוגית ומייד אחכ לרופאת עיניים בקופת חולים שתיהן זיהו את הבעיה

טוב שרופאת העיניים הפנתה אותנו שוב למיון עם מכתב הפנייה ברור שהצביע בדיוק על הבעיה.

הרי אם היינו מגיעים שוב למיון ללא מכתב כזה היו מעבירים אותה ואותנו שוב סאגת ייסורים שמי יודע אם בסופו של התהליך היו מגלים שהילדה סובלת מתופעת לוואי של הרקוטן,תופעת לוואי די נדירה צריך לומר .

רופא העור שרשם לה את המרשם לתרופה לא הזהיר שיש אפשרות שיקרה דבר כזה,

לדעתי הוא בכלל לא יודע שיש אפשרות שהכדור יגרום לבצקת בעיניים ולנזק תוך גולגולתי שנתפס בזמן לפני שלילדה נגרם נזק ממשי.

עכשיו היא מטופלת בתרופות מתאימות ותצטרך למנוחה של כשבוע ,בעיקר בכלל הניקור המותני שהיא עברה,

פעולה  מאוד כואבת שמצריכה מנוחה.

אז זה היה חודש קשה שעברנו אותו כמשפחה.

אני מוכרח לומר שהתמיכה לה זכינו מהמשפחה הקרובה  הייתה יותר ממחממת לב.

האחים והאחיות שליושל זוגתי, הסבתא והסבא (אין קשר ביניהם) שבדרך כלל לא נמצאים בקשר קרוב איתנו התגייסו לתמיכה די מפתיעה.

על זוגתי אין לי די מילים כדי לתאר את המסירות הבלתי נגמרת שלה,היא נשארה לישון בבית החולים ליד הילדה ב2 האישפוזים שלה ולא הלכה לעבודה.

אני טורטרתי קצת יותר ,כי  היה צריך לדאוג שהשגרה של 2 הבנים  תימשך ללא הפרעה והם ילכו לבית הספר ולעיסוקיהם,

לתפקד בבית לדאוג לקניות,לכביסה,לראות מה עם השיפוץ של הדירה שלנו ועוד כהנה וכהנה

אבל אני לא מתלונן,כי החשיבות בשהות של זוגתי  ליד הילדה ובאינטרקציה השקטה שלה עם המחלקה בבית החולים הייתה בעלת חשיבות שלא תסולא בפז.

השתדלתי ללכת לעבודה כל התקופה למרות ש3 פעמים  נעדרתי כדי להיות בבדיקות חשובות ובהתייעצויות עם רופאים שנראה לנו שחשוב  ששנינו נופיע בהם.

כמובן שההוצאות בתקופה הזאת גדלו: יותר דלק למרות שהמרחק בין הבית לבית החולים הוא לא גדול

השתמשנו ביותר כסף מזומן מהרגיל   למרות שהשתדלנו להביא אוכל מהבית לבית החולים ופחות לקנות שם,אבל  זה לא תמיד מתאפשר

אגב לילה אחד במיון באיכילוב עולה כמו 3 וחצי ימי חניה בתל השומר

לקחו לי על 5 שעות של חניה כשבילינו במיון באיכילוב 56 שקל !!! כשבתל השומר משלמים 20 שקל עבור 15 שעות חניה.

התמיכה ממקום העבודה שלי הייתה תמיכה שאני מאחל לכל אדם שנקלע לסיטואציה כזאת.

קיבלתי ממקום העבודה ומהמנהלים הישירים שלי חיבוק ארוך וחם,תמיכה  בלתי נגמרת,כמו גם מהחברים והחברות  שעובדים איתי.

הייתי אסיר תודה ואני עדיין כזה,התאפשר לי להעדר ממקום העבודה בהתראות קצרות ביותר בלי שנתנו לי להרגיש אשם כביכול שבגלל שאני לא מופיע מישהו אחר צריך לעשות גם את העבודה שלי.

מקום העבודה של זוגתי  גם הוא היה תומך אבל להרגשתי ואין לי ראיה לכך, שם לא גילו  התלהבות גדולה מהעדרויותיה.

המנהל הגדול גם דאג לומר לפחות פעם אחת שהוא לא מבין למה נערה בת 17 לא יכולה להשאר לבד

זוגתי לא טרחה לומר לו שרב הזמן היא נזקקה לעזרה אם זה באישפוז הראשון שבו הקיאה כל יום כמה פעמים ואם זה בין האישפוז הראשון לשני  בה נזקקה לעזרה כמעט בכל דבר וודאי באישפוז השני בו עברה את תהליך הוצאת הנוזל מחוט השידרה שאחרי לא הייתה יכולה לתפקד מחוץ למיטה.

אתמול הגיעה הבייתה חבילה גדולה של שוקולדים שנשלחה ממקום העבודה של זוגתי והמחווה הזאת שיפרה במעט את ההרגשה לגביהם.

בית הספר של הילדה תמך ודאג וזה לא מובן מאליו,היום הגיעו לבקר בבית ,המחנכת ויועצת בית הספר שאגב עמדו כל התקופה בקשר איתנו והתעדכנו במה שקורה אחת לכמה ימים.

היום כשהן היו כאן הם הרגיעו את הילדה  שאת בחינות המתכונת שפיספסה כמו גם את הבגרויות שלא תוכל לגשת אליהן בתאריך הקרוב היא

תוכל להשלים  בקיץ ואם לא,בשנה הבאה, הם הבטיחו לסייע ולעזור וזה בהחלט מחמם לב.

אמרתי שעברנו את התקופה הקשה כמשפחה. אני מסתכל על ארועים כאלה ולא חושב שהם קרו בגלל "מזל רע" או "נאחס",

או כל דבר אחר שמצריך תפילות לאל עליון כי עשינו משהו לא בסדר.

אני רואה את הדברים כמשהו שקורה  כחלק ממהלך החיים, יש עליות ויש ירידות.

צריך להיות אחד בשביל השני כמשפחה  בכל מצב

צריך לשמוח בפרופרציה ראויה בשמחות ובאותה פרופורציה להתמודד עם תחלואים כאלה ואחרים לא עלינו.

לא צריך לאבד את הראש,צריך להתארגן בהתאם,לקבל בשמחה תמיכה מהמשפחה הקרובה שרוצה לעזור

ולהמשיך בחיים בלי לחשוב ש"נדפקנו" ושאנחנו משלמים מחיר כזה או אחר על חטא שחטאנו לכאורה.

לא חטאנו ולא פשענו ואין לנו  תלונות לאף אחד (טוב חוץ מלכמה רופאים,אבל זה במסגרת תלונות שגרתיות)

אנחנו מתמודדים,מחזקים אחד את השני לעיתים מצליחים יותר ולעיתים פחות ואלה החיים והכל בסדר.

בלי קשר:

ברור שאני בעד פדרר מול דג'וקוביץ בחצי גמר הרולאן גרוס בטניס.

ברור שאני בעד דאלאס במשחק מספר 2 בגמר הNBA מול מיאמי

"בובה של לילה" סיימה עונה,אני מודה שהתוכנית האחרונה יצאה די מוטרפת והיא תעניין רק מי ששולט  ברזי הכדורגל הישראלי.

ואני רוצה לומר את זה כבר כמה זמן: אני אוהב את התוכנית של טריני וסוזנה הן נשים גדולות מהחיים וצריך לפרגן להן.

חורה לי עדיין עניין הרדיפה נגד מיעוט המעשן.

זה לא פופולרי לעשן ועוד יותר לתמוך בזכויותיהם

אני הפסקתי לפני כמה שנים אבל אוטומטית אני בעדם.

לא צריך לרדוף אותם עד חורמה,מדינה דמוקרטית ושפוייה יכולה להחליט לחנך נגד עישון,לא להטיל גזרות דרקוניות.

אני מודה גם לכם יקיריי,על התמיכה  ,המיילים והSMSים  בעניין הילדה ודאגתכם לבריאותה וגם  על הברכות הרבות והחמות לפוסט יום ההולדת השמיני לבלוג.

זה לא מובן מאליו וזה מחמם לב,תודה

תיהיו טובים