פתאום חשבתי לעצמי שאני אדם שסובל מפוסט טראומה

כן,ממש ככה

ולא ממש משנה שעברו כל כך הרבה שנים מאז חוויתי את הרגשת הכשלון החריפה ההיא ששיתקה אותי ,שהורי החליטו שאני צריך להשאר כיתה ולחזור על כיתה ד'

היום ברור לי שהחוויה ההיא כיבתה לי את המוח אפשר לומר ,גרמה לחרדה פן אעשה טעות ויצביעו עלי ויגידו,הנה,הנה הוא הטיפש.זו חוויה שגם היום אני לא רוצה להתנסות  בה

ברור לי שהיה צריך במהלך השנים האחרונות לאחוז את השור בקרניו כמו שאומרים וללכת ללמוד

הרי היו  לי חופן הזדמנויות לעשות כן

במסגרת העבודה מעודדים אותנו לקחת קורסים לגמול השתלמות

וזה  טוב פעמיים אם לא שלוש :

אתה גם רוכש ידע על משהו שאתה לא מכיר וגם מקבל על זה כסף,אז מה רע?

ואני עובד באותו מקום עבודה כבר 17 שנה וכל שנה מציעים ואני מסרב

מזל שהקידום לו זכיתי לא היה תלוי בכמה שנים למדתי

לא יודע איך פתאום בבוקר צח זה  צנחה עלי התובנה הזאת

אולי בגלל איזה סרט שהקרינו בערוץ 13 על מישהו שמחזרים אחריו שיבוא ללמוד בקולג' על מלגת ספורט וכו'

והתחלתי לחשוב איך זה שלא למדתי מעולם לימודים גבוהים בהנחה שקורסים שעשיתי בצילום סטילס לא נחשבים לימודים גבוהים.

אני מניח שהחשש מפני כשלון,מפני "מה יגידו " אם אכשל הוא חזק ממני הוא  אשכרה ארוע פוסט טראומטי

אני זוכר  ושוב הרבה שנים עברו

ששלחו אותי אחרי הטירונות לעשות קורס קשר במבוא חורון ליד שכם

אני לא זוכר הרבה  חוץ מ2 אנקדוטות

הראשונה שהיה מבחן מסכם ולא עברתי אותו ומי שנכשל במבחן נדון להשאר שבת בבסיס

אני זוכר שבשעות אחר הצהריים של אותו יום שישי כשהבסיס התרוקן,יצאתי מפרצה בגדר ותפסתי טרמפים הביתה לירושלים (את חלק מהדרך אגב עשיתי במונית פלסטינית שלקחה אותי לפרברי רמאללה ,צריך לזכור כמובן שהשנה הייתה 1972 והמצב היה שונה לגמרי ממה שהוא היום)

אבא שלי החזיר אותי במכוניתו עד לאותה פרצה בגדר במוצאי שבת

אני לא זוכר  איך חוויתי את הכשלון ההוא,יכול להיות שתירצתי את זה במסגרת הצבאית הקשוחה בה הייתי והעברתי את זה

אני יודע בברור שהטראומה חזרה כשבתי החלה בית ספר והתגלתה אצלה הפרעת הקשב והדיסקלקוליה

והתחלתי לזהות דברים מאוד דומים שקרו  לי ונורא פחדתי שמה שקרה לי יקרה לה,נורא פחדתי.

אני יכול לספר היום שמאוד חרדתי שישאירו אותה כיתה למרות שהנושא מעולם לא עלה על הפרק אפילו ברמז

אני יכול היום לספר שהכניסה שלה לתיכון בו היא לומדת מאוד שימחה אותי,ראיתי בעובדה שהיא התקבלה לבית ספר טוב נצחון קטן

וכל שנה שהיא עלתה לכיתה גבוהה יותר נשמתי לרווחה

לא סיפרתי את זה לאף אחד ,לא כתבתי את זה בבלוג גם לא סיפרתי לזוגתי,זו פעם ראשונה שאני כותב את זה כאן

והיום שהיא בכיתה יב' החרדות שלי פחתו ועכשיו הן מתרכזות איך יהיה לה בצבא:-)

ההבדל כמובן שהורי לא ידעו מה זאת הפרעת ריכוז וקשב והם לא יכלו לעזור לי

הטענה העיקרית ואולי היחידה שיש לי אליהם שהם לא הבינו את מה שקורה לי והסיקו מסקנות מוטעות

שההחלטות שהן לקחו משפיעות עלי בעצם עד היום הזה

אני מוכרח לומר ואני יודע שחזרתי ואמרתי את זה כמו גם הדיון שאני עושה עם עצמי על הפרעת הקשב והדיסקלקוליה שלי

שאלמלא מצאתי את ישרא ואלמלא התחלתי לכתוב בלוג אני לא ממש יודע איך חיי היו נראים היום

זה חד וחלק

הכתיבה האירה לי את הדרך,התובנות בעקבות הכתיבה,התגובות האינטרקציה עם האנשים כאן האירו המון פינות חשוכות בחיי שיכול להיות שהיו מתבהרות בדרך אחרת אבל אני לא יכול  להתחייב על זה

אז היום בבוקר פתאום הבנתי שיש לי פוסט טראומה

אני לא ממש יודע כרגע אם אני צריך בגילי להתמודד איתה או שאפשר להניח לסוגיה ולחיות עם העובדה שלא למדתי בשלום

לכאורה חשבתי שאני חי בשלום עם העובדה הזאת ,מסתבר שלא כל כך

ואני נפגע שפוגעים בי במקום הזה למרות שחשבתי שאני חסין

פתאום קלטתי עוד משהו בזמן שאני כותב את הפוסט (התובנות האלה שקופצות פתאום באמצע הכתיבה זה דבר מדהים שקרה לי רק בישרא)בגיל 18 הלכתי ללמוד נהיגה כמו כל בחור צעיר

דווקא את המבחן בתאוריה עברתי בפעם הראשונה אבל את הטסט,מבחן הנהיגה  עצמו לא הצלחתי לעבור

עשיתי באותה תקופה 5 טסטים ובכולם נכשלתי,הייתי בן 18 וחצי

אני לא ממש זוכר איך הגבתי לכשלון המתמשך הזה ,ברור לי שהייתי מאוד מאוכזב מעצמי

אחכ התגייסתי והשתחררתי וגרתי בירושלים ועברתי לתל אביב  בה גרתי 10 שנים ואז הכרתי את זוגתי שהביאה לזוגיות נדוניה ,רכב

ואז התחתנו ונולדו הילדים ואז אמא שלה נפטרה ואני זוכר שמתוך הכאוס של האובדן ,זוגתי ביקשה שאעשה  רשיון כי אם חס וחלילה יקרה לה משהו,שלפחות יהיה לי רשיון נהיגה(אני כבר לא זוכר איך היא קישרה את העניין,אולי שיהיה מי שיסיע את הילדים לחוגים וחברים,לא זוכר)

והלכתי בגיל 41 ועברתי תאוריה בפעם הראשונה והצלחתי לעבור  טסט ראשון

אתם מתארים לעצמכם איזו שמחה וצהלה הייתה אצלנו? אתם בכלל מבינים איך זה לעמוד מול משהו שהיה טראומטי ולנצח אותו? זו הייתה בדיוק ההרגשה ,סוג של נצחון ועשיה וי קטן על  כישלון עבר

ברור לי לגמרי שאני יכול לעשות ,וייים קטנים 'גם על קורסים של גמול השתלמות בעבודה

אני רק צריך להחליט שהגיע הזמן לשחרר את הטראומה ואת הפוסט טראומה ולתת להן ללכת

הן עשו את שלהם,אפילו הבת שלי כבר בשנה אחרונה בתיכון..

בלי קשר:

כבוד לאמיר ויינטראוב שהציל את נבחרת הטניס של ישראל מבזיון וניצח את המחבט מספר 1 של קנדה אחרי שדודי סלע הפסיד למספר 2 שלהם

בהצלחה רבה היום לאנדי רם ויוני ארליך במשחק הזוגות

יש לי תחושה שהממשלה מנסה שוב לסמם את האזרחים בהפחדות על ה20 בספטמבר,היום בו יבקש אבו מאזן הכרה במדינה פלסטינית.

 גם אבו מאזן אומר שהתהליך הוא לא קצר ,לכן אני לא ממש רואה  איך ספטמבר הולך להיות שחור

אני לא אומר שצריך להקל ראש במצב,אבל לתחושתי ממשלתנו מגזימה כדי להסית את האש מהמצב הכלכלי חברתי

סיפרתי שהבת שלנו  תיהיה בתחילת אוקטובר בת 18 ואנחנו מחפשים  רעיונות להפתעות ליום ההולדת

ובכן כבר יש לנו רעיון למתנה + כמה הפתעות שמצריכות התארגנות לוגיסטית

לא אפרט כאן כי זו הפתעה

אבל  אני מבטיח יום אחרי יום ההולדת לכתוב מה עשינו ואיך היה

זה פוסט שבת זה

מכונת כביסה ראשונה העמדתי כבר ב6 בבוקר והמטרה לגמור היום את כל הכביסה

תיהיו מה זה טובים