אני לא זוכר שהיינו חלק מה"הקטיק" של ההכנות לפני פסח.

כלומר אני לא רוצה להתחייב  אבל אני לא זוכר את אמא שלי כאשה פעלתנית בעניני נקיון.

אם לומר את האמת אני לא זוכר הרבה מאמא שלי ולכן תמיד יוכל לבוא מישהו ולומר שאם אני לא זוכר  הרבה מאמא שלי איך אני יכול "להאשים" אותה שהמשפחה שלנו  לא הייתה חלק מההכנות היסודיות  לפסח.

אז א, אני יכול,זה הבלוג שלי

ב, אני יכול כי אלה הזכרונות שלי  ואני מכוון את סיפור העלילה... סתם ..סתם תרגיעו..

אבל אם לחזור ולהיות רציניים אמא שלי לא הייתה אשה ששמה דגש על  נקיונות וכאלה,כלומר היא לא אהבה ליכלוך אבל היא לא יצאה מדעתה בעניני נקיונות.

מה שכן במסגרת ההכנות לפסח ומה שאני כן זוכר זה שהיא הייתה לוקחת אותנו העירה (בירושלים קוראים למרכז העיר ,לרדת העירה) וקונה לנו בגדים חדשים ונעליים שאסור בתכלית האיסור היה ללבוש אותם לפני הזמן.

( האמת שכבר הלכתי לישון,היינו בהיפר אחר הצהריים,לקניות רגילות לגמרי ובערב בחדשות הישוו מחירים של מרכזי קניות לקראת החג ויכול להיות שבגלל זה נפלה עלי עייפות ונכנסתי למיטה:-)

בנים לא נים שבו הייתי מחשבותי נדדו,ביום שלישי הבא זה יהיה 43 שנים שאמא שלי הלכה לעולמה

וחשבתי  איזה עבודה טובה עשיתי בהדחקת זכרה.

מצחיק (טוב לא מצחיק,מוזר) שביום שהיא נפטרה הייתי צריך להודיע  לפסיכולוג שלי שכך קרה ולא אוכל לבוא אליו במשך השבעה.

ואני זוכר  שאמרתי לו שהכל בסדר,שאחזיק מעמד שאני לא זקוק לו,באמת תודה.

ולכן קמתי מהמיטה לכתוב את הפוסט הזה.

והיום 43 שנה אחרי אני נזכר כמה שנאתי לבוא אליו.

היוזמה ללכת לפסיכולוג  הייתה כמובן של אמא שלי,אני לא יודע בוודאות למה,אני מניח שבמסגרת החיפושים הקדחתנים שלה ושל אבא שלי לכשלונות שלי בבית הספר(בגין הפרעת קשב  שאז לא הייתה ידועה ולא היה אבחון כדי לברר מה ולמה ואת המשפט הזה אני מוסיף לטובת קוראים צעירים שלא יודעים שפעם ילדים עם הפרעת קשב הובחנו  כסובלים ממינימום בריינ דמג',פגיעה מוחית מינימלית )

בקיצור הפסיכולוג הזה כבר סיפרתי פעם גר בדירה משגעת בקרבת קולנוע אדיסון, (בירושלים,הנחתי שכולם כבר יודעים שילדותי עברה עלי בירושלים)

אנחנו היינו נפגשים  בעליית גג ששימשה משרד

אני זוכר שטיחים רכים,ריח של טבק מקטרות כורסא ואת שמו,מורטון

ומורטון בעיקר דיבר איתי על מין,הייתי בן 15 וחצי,16, ,לייט בלומר' מובהק,נבוך עד מוות משאלות על מין ודאי על אונננות

ושנאתי כל רגע בחברתו.

המוות של אמא שלי הציל אותי ממנו

לאבא שלי ודאי לא היה ראש  לודא שאני ממשיך ללכת לפגישות איתו,במרחק הזמן אני כמעט בטוח שאבא שלי לא היה שותף להחלטה לשלוח אותי לפסיכולוג  ואחרי שאמא שלי נפטרה והשאירה אותו אלמן בן 38 עם 3 ילדים ותינוק שאך נולד הדבר האחרון שהיה לו בראש זה לחשוב על מורטון הפסיכולוג

אבל חוץ מהאינצידנט עם מורטון כל מה שקרה  מיום אחרי המוות נמחק מזכרוני.

אני זוכר  מאוד במעומעם את הלווייה,פחות מכך את השבעה וחור שחור אחד גדול בשנתיים שנשארו לי עד הצבא.

אני זוכר ששבועיים או שלושה שבועות אחרי שהיא מתה עשינו ליל סדר כהלכתו אצלנו בבית,אני לא זוכר כלום מליל הסדר הזה,אבל במרחק הזמן אני לא  מצליח להבין בכלל איך שלושה שבועות אחרי שאמא שלי מתה הצלחנו  לעשות ליל סדר.

הרי האבידה הייתה נוראה,לסבא וסבתא שלי הלכה הילדה הבכורה,לאבא שלי הלכה אישתו האהובה ולנו, ילדיה הלכה אמא

ואני לא  מצליח להבין איך עשינו בתוך הכאוס שכל אחד היה, ליל סדר.

היום שאני חושב על זה אני מבין שהיה חשוב שנעשה את ליל הסדר ההוא כי זה שמר עלינו כמשפחה

אבל אני כנראה החלטתי לשמור על עצמי מפני העצב והכאב והאובדן הנורא ופשוט הדחקתי הכל.

כל כך טוב הדחקתי שגם 43 שנה אחרי , הזכרון מאמא שלי ומהמוות המיותר שלה שוכב באיזה מחסן אחורי שגם בגילי הקשיש והמתקדם עוד לא הגעתי אליו.

מה שכן בגלל שמנהל בית הספר שבו למדתי העיף אותי מבית הספר אני זוכר את הקיץ  שאחרי שאמא שלי מתה כי בו למדתי אצל מורה פרטי לבחינות שאם הייתי עובר אותן הייתי נשאר בבית הספר.

כל יום במשך אותו קיץ של 1969 נסעתי מבית הכרם לנחלאות למורה הפרטי מנחם כרמי שמו  שלימד אותי פיזיקה וכימיה

אני זוכר שמנחם כרמי עישן דובק 10 שטוחות והוא ואשתו (דניאלה  היקרה ) גרו בבית ערבי מדהים ביופיו

והוא היה מאוד סבלני אלי,בכל זאת הייתי יתום,אבל פיזיקה וכימיה  לא היו בדיוק בראש מעייני ויסלח לי אבי המנוח אבל בזבזתי את כספו באותו קיץ..

מה שכן למדתי  דברים אחרים ממנחם כרמי,הוא היה  בשמאל הכי קיצוני שהיה קיים אז בישראל

והוא הכיר לי חומרים שלא היו כתובים בשום ספר פיזיקה..

במסגרת הדברים שלא אהבתי והפסקתי לעשות וספק אם מישהו הרגיש כי אמא שלי מתה ואבא שלי היה עסוק(צריך לקרוא את המשפט הזה בנשימה אחת)

לא הסכמתי לחזור לבית הספר התיכון בו למדתי וממנו לכאורה הועפתי.

במשך הרבה שנים האשמתי את המנהל ק. באכזריות יתר, הוא העיף אותי מבית הספר חודש ומשהו אחרי שאמא שלי נפטרה

אבל האמת שהייתי תלמיד גרוע,הבאתי ציונים רעים ואם נעזוב לרגע את הבעיות שהיו לי,אז אוביקטיבית לא היה לי מקום בבית הספר.

אבל סבתא שלי לא חשבה כך והיא הכריחה את המנהל ק. לקבל אותי בחזרה ואני שיכנעתי את אבא שלי שמקומי לא שם.

אני חושב שבתקופה ההיא זו הייתה אחת השיחות היחידות שניהלנו

משקיבלתי את הסכמתו עברתי לבית ספר אכסטרני ,שנתיים ישבתי שם ולא למדתי כלום,אולי חוץ מלעשן סיגריות ואחכ הלכתי לנח"ל,לשלת מוקדם בקיבוץ מרום גולן.

איך הגעתי לכתוב את כל זה  כשרק רציתי לספר על ההכנות לפסח? לא יודע

פעם כתבתי איפשהו בבלוג שהמוות של אמא שלי הציל אותי מהרבה דברים,בעיקר מהנזקים לכאורה שגרמו לי הורי ומורי היקרים

באמת,תחשבו על זה,אם אמא שלי הייתה ממשיכה לחיות הייתי  ממשיך ללכת למורטון שהיה ממשיך לנסות לפרש לי חלומות דרך עניני מין שאז לא הבנתי בכלל על מה הוא מדבר

הייתי חייב ללמוד באותו קיץ ולעבור את הבחינות ולחזור לבית הספר הזה בראשו עמד המנהל ק ובו הרגשתי אומלל,מסונדל,מבולבל

נכשל ועלוב ולא יכולתי לומר את כל הדברים האלה להורי, גם כי  לא ידעתי את כל הדברים האלה בזמן אמת וגם כי הם חשבו שהם יודעים טוב ממני מה נחוץ לי.

אז אולי אמא לא הייתה צריכה למות בשביל שאני אנצל,אבל  אם זה כבר קרה ולקח לי 34 שנה כדי להבין,אז דייני.

אני כותב כאן 9 שנים ובמסגרת כתיבת יומן הרשת הבנתי הרבה דברים ובין השאר הבנתי שהמוח הוא כמו מחסן שבו מאוכסנים הזכרונות המודחקים מאמא שלי שנפתח,כמו ארכיון של ממשלה בו מאוכסנים מסמכים מסווגים ממלחמה  נשכחת  שעכשיו מותר לעיין בהם.

ואני עושה זאת,לאט,בזהירות ובקצב שלי גם אם הוא מאוד איטי,גם 43 שנה אחרי ,אני עדיין צריך לשמור עלי ,כנראה..

ביום שלישי נעלה לחלקת הקבר בהר המנוחות,חלקה המשקיפה על סכר בית זית ועל הירידה מהקסטל,נוף ירושלמי קסום שמחבק מזה 43 את אמא שלי.

אני סיימתי,תיהיו טובים