אז "רביעי בערב" הוא הספר השלישי של יעל הדיה,

כבר כמה ימים שאני חושב איך לכתוב עליו פוסט וגם עכשיו שאני כותב אין לי כל כך מושג איך לכתוב אותו.

אולי נתחיל פשוט בתאור הסיפור,ככה יהיה יותר קל :מדובר על  7 אנשים,גברים ונשים שנפגשים כל יום רביעי בערב לסדנת הורים,

הם מגיעים לשם כי חלק מהם לפחות חושב שהם הורים לא מי יודע מה טובים והם מחפשים תשובות.

לא ממש ברור להם מה הם מחפשים,עצה טובה,מרשם להורות,אולי גאולה,

הם מגיעים לסוג של קבוצת תמיכה אצל פסיכולוגית  שמוגדרת בתקשורת כקוסמת ששיטות עבודתה לא מקובלות והם מחפשים תשובות.

יעל הדיה היא סופרת ירושלמית,מדהים שבכל פעם שאני קורא ספר של סופר או סופרת ירושלמים,אני מייד מזהה מקומות,מתחבר לדמות כזאת או אחרת,משליך על הילד שהייתי ועל ההורה שאני היום ועושה השוואות.

לא הצלחתי להזהות עם אף אחד מהגברים שבסיפור,כל אחד נושא  איזושהיא שריטה שמקשה עליו בחייו.

גם לי יש שריטות שאותן כידוע אני נושא בגאון מילדותי ומנעורי,דמויות האב של אותם גברים לא דומות  לאבא שלי

מה גם שברור שאבא שלי היה ועדיין מן הסתם  הדמות הכי דומיננטית בילדותי, גם בגלל שאמא שלי נפטרה  כשהייתי צעיר וגם בגלל שהיום אני יודע שהיא לא הייתה אמא אולטימטיבית.

אני מניח שיש הגדרות שונות למושג ,אולטימטיבית',אני מתכוון לאמא  כמו שזוגתי אמא .מסורה,אחראית מאוד,מחבקת ולא רק בקטע הפיזי וצריך להבין שאין לי דוגמאות  אחרות לאמא חוץ מאמא שלי  ומזוגתי שמתפקדת כאמא מן הסתם.

במאמר  מוסגר יכול להיות שיש דברים שאכתוב כאן בנוגע לתפקוד של אמא שאחרים יחשבו שאלה דברים טריוויאלים,שכל אמא אמורה לעשות דברים כאלה

אבל מכיוון שאני גדלתי בצורה שגדלתי,חלק מהדברים שחוויתי מזוגתי כאמא  היו דברים שלא הכרתי מאמא שלי.

אתן דוגמה שלכאורה יכולה להחשב דוגמה טיפשית ושולית,אבל בשבילי זה היה סוג של תגלית וסוג של מחוייבות שלא הכרתי בילדותי.

בילדותנו,לא הייתה הפרדה בארון בין בגדי קיץ וחורף,בקיץ לבשנו את בגדי הקיץ כשבגדי החורף דחוקים בארון מאחורה  ובחורף בגדי החורף קודמו מכורח המציאות קדימה ונלבשו בהתאם

אמא שלי לא הייתה עושה טכס משינויי מזג ה אוויר.

בפעם הראשונה שזוגתי הסתגרה בחדר ואחרי דקות רבות נערמו על המיטה בגדי חורף,לא הבנתי בכלל מה היא עושה,לא הייתה אצלנו תרבות של חילופין בין בגדי הקיץ לבגדי החורף,

לא מדדנו במיוחד  את בגדי החורף כדי לבדוק מה קטן עלינו,מה אפשר להשאיר כדי ללבוש הלאה ואילו פריטים צריכים לקנות לחורף המתקרב (או לצורך העניין לקיץ הממשמש ובא)

לא היה לי מושג שצריך לעשות דברים כאלה,שיש אמהות  שאשכרה עוברות בגד בגד ובודקות מה מתאים ומה לא

וזוגתי עשתה זאת כל שנה,או כל חילופי עונות.

אבא שלי לא התעסק בכלל בעבודות הבית,אני לא זוכר שהוא בישל, ששטף את הבית שניקה  אבק שכיבס ,שתלה כביסה

מה שכן בימי חמישי הוא היה הולך לשוק מחנה יהודה לקניה גדולה וזה הדבר היחיד שעשה  למען עבודות הבית.

הגברים בסיפור של רביעי בערב לא מתעסקים בעבודות הבית,הם עובדים מחוץ לבית,מגיעים בשעות מאוחרות ומתעסקים בעיקר בפרנסה,

הנשים בסיפור למרות שחלקן הגדול עובד מחוץ לבית מעורבות יותר באחזקת הבית וגם בלהיות עם הילדים ואחת הטענות שיש להן כלפי בני זוגם שהם לא מעורבים מספיק או לא  תקיפים מספיק באינטרקציה עם ילדיהם.

נורא קשה להיות הורה,אני מודע שלמשמע ההצהרה הזאת פורצים עכשיו בצחוק רם ופרוע כל קוראי  שהם הורים לילדים

אבל אני רציני עד אימה, נורא קשה להיות הורה.

אין מרשם כתוב איך לעשות מה,ואיך לא ליפול בפח היקוש הזה ואיך לדלג מהמהמורה הזאת וזו האחרת

אנחנו לומדים תוך כדי תנועה,מפחדים פחד מוות מלעשות טעויות,חוששים שהילדים ישנאו אותנו אם נאמר להם ,לא

וזה לא כמו שאנחנו היינו ילדים,כי כשאני הייתי ילד אכלתי כאפות כאן ושם ואף אחד לא הגדיר אותי כילד שמתעללים בו ואת הורי  כמתעללים,

נראה לי הליך רגיל למדי שאם אני עושה משהו רע ונורא אני מקבל פליק,

התמזל מזלי שאני קיבלתי רק פליקים פה ושם כי הכרתי הורים שהיו מכים בחגורה ובמקל וכבר אז בימי כילד מכות בחגורה או במקל היו קצת חריגים כעונש.

כי אך אחד מאיתנו לא היה עבריין חס וחלילה

היינו שובבים,הפרענו בין 2-4 למנוחת ההורים,ברחנו מבית ספר,שיקרנו לא פעם בקשר לשיעורי בית,מבחנים,אסיפות הורים

והם כעסו עלינו והפליקו כשצריך.

היום ילדינו לא יכולים לעשות את כל הדברים האלה כי ברגע שהם מאחרים לבית הספר יותר מחצי שעה ,מתקשרים ממזכירות בית הספר להורים,

הילד מפריע בכיתה ,המורה מעלה משוב לאתר האינטרנט של הכיתה וההורה יכול באותו יום לקרוא את המשוב ולדעת אם הכין שיעורים או לא,אם העתיק בבחינה ואם התחצף למורה,ואז אנחנו "נשוחח" איתם על הנושא,נדבר איתם,אולי נצעק קצת אבל לא נרביץ.

וזה הדבר שהכי מבדיל בין אז להיום , שהיום אנחנו לא  מכים את ילדינו,בכלל,אף פעם.

ואני לא הולך להתחסד עכשיו ולומר שאף פעם מעולם לא התחשק לי לתת פליק למי מילדיי,התחשק,ולפעמים מאוד התחשק.

והאמת שמידי פעם חשבתי שגם לא נורא להפליק מידי פעם,אבל לא עשיתי זאת.

בעיקר בגלל שהבנתי שהאקט הוא אקט מכוער שנועד  בעיקר להוציא ממני את האגרסיות שלי ומשפיל את הילד

ואם כילד לא אהבתי שמפליקים לי,לא אעשה זאת לילדי.

היו עוד דברים שלא עשיתי ואני לא עושה כהורה ,לא מזמן סבתא נ . שהייתה אשתו של אבא שלי ושותפה לדעות שלו בקשר להצלחה בלימודים ושל השקעה  בלימודים

אמרה לי ולזוגתי  שכשהילדים שלה (אחים שלי ) היו  לפני בגרות,הם ישבו ולמדו מבלי להרים את הראש מהספרים,

שלא לדבר על העובדה שאבא שלי ואמא שלי  ואחכ סבתא שלי חשבו שאני צריך ללמוד בכל מחיר נו מטר וואט,בלי קשר ליכולות שיש לי או אין לי

ואניו זוגתי לא מנהלים מדיניות כזאת.

אנחנו סומכים על ילדינו וחושבים שציונים זה לא תכלית הכל וסומכים עליהם שהם יודעים ומבינים שחשוב שתיהיה להם תעודת בגרות ולשם כך הם צריכים לשבת ללמוד,ואנחנו מניחים להם ללמוד כל אחד לפי איך שהוא מרגיש שהוא צריך ללמוד ומתי

אנחנו כמובן מוכנים לעזור,לספק עזרה בהוראה מתקנת אם צריך,אבל אנחנו לא לוחצים,בשום אופן לא לוחצים

ברחתי קצת מהסיפור,אז ה7 האלה  מגיעים לסוג של סדנא שבה הם רוצים לקבל כלים כדי להיות הורים טובים יותר.

כולנו אני מניח רוצים להיות כאלה,כולנו היו שמחים לקבל נוסחאות,כאלה שעובדות באחריות,אבל ברור שללא תהליך שמברר מי אנחנו ,מאיפה באנו,איך היו הורינו ומה הם עשו כדי לתת לנו את כל הכלים כדי להיות אנשים טובים יותר וגם הורים טובים יותר זה בלתי אפשרי.

והדיה צוללת עם כל גיבוריה אל ילדותם,מתקילה אותם עם עברם כילדים על המהמורות,על הכשלונות שלהם,תמיד יש לנו כשלונות,שמתם לב לזה?

על הפגמים שהם נושאים מילדות,שמנים מידי,רזים מידי עצלנים,בעלי הפרעות כאלה ואחרות

ואתה לא יכול כשאתה קורא ספר כזה לחמוק ממי היית ומה עשית כילד ואיזה הורה אתה היום,

אתה חרד כשהם קטנים ואחכ כשהם גדלים אתה לא מפסיק להיות חרד והפעם מדברים אחרים.

אתה מת לחבק אותם והם לא תמיד מסכימים ואתה צריך לכבד את הרצון שלהם,ואתה מקווה שהגדולה אהובה על חבריה

ואתה דואג שהיא יושבת בבית ולא יוצאת כי אתה חושש שאין לה חברים והיא מתבאסת מזה,אבל אתה לא יכול לברר כי תואשם בריגול:-)

ואתה לא ישן בלילה עד שהם חוזרים מבילוי ואתה רוצה להגן עליהם גם שברור שאין כל כך צורך

ואין נוסחה למה נכון ואין מניו ולא יעזרו כל הסדנאות שבעולם.

רביעי בערב הוא ספר מרתק בו אתה פוגש את עצמך כילד ובעיקר כהורה ואתה רק מקווה שאתה עושה  רוב הזמן את המעשה  הנכון.

אני מודע לעובדה שיכול להיות שרציתי לכתוב יותר על הסיפור של  ,רביעי בערב',אבל כמו תמיד יצא לי סיפור על עצמי בעצם,

אני מניח שגם בשנה התשיעית להיותי כאן אני ממשיך להציב אל מול עצמי מראה,זה עדיין עובד בשבילי ועדיין גם בשנה התשיעית אני מפיק מהכתיבה תובנות כאלה ואחרות.

ואני שוב מודה שיש לי את הבלוג הזה כיומן מסע,מסע כזה שלא במהרה יסתיים.

בלי קשר:

בוסטון מובילה 0:1 על פילדלפיה,נקווה להמשך טוב.

תיהיו טובים.