בעוד יומיים ישראבלוג יציין 11 שנים להיווסדו

אני לא יכול לדבר בשם קוראי  הנבונים והנעימים,אבל אני מתרגש.

אני מצטרף בדחילו ורחימו  לפרוייקט של מערכת ישרא שהוצע בבלוג 5 ,למרות שכתבתי לא פעם על ההתחלה שלי כאן

למען קוראי החדשים יחסית  אצלול שוב לנבכי ההיסטוריה.

נתקלתי בכתבה בעיתון ,ידיעות אחרונות' במאי 2003 על תרבות הבלוגים שהחלה לנצנץ בארץ,

הכתבה הייתה לדעתי על יריב ,על ישראבלוג שלו,אז אתר בלוגים קטן שהיה שמח לדחיפה קדימה ורואיינה בלוגרית שאני כמעט בטוח שכתבה  בלוג על חוויותיה כמוקדנית ב144.

לימים חשבתי שזו אוקא,או שהיא סיפרה לי את זה אישית במפגש נדיר בעזריאלי עם מתנדבי ישרא של אז עם יריב חבוט,

(במפגש  היו ברוטוס,דוברמן,אוקא,יריב ולדעתי גם מי שהיה  או עדיין שופט בבלוג בית המשפט שתהרגו אותי מעולם לא ביקרתי שם).

בקיצור, מאוד התרשמתי מהכתבה,שבועות קודם אתר IOL בו השתתפתי בפורום  ושם כתבתי נסגר ועבר לוואלה.

וואלה הזמינה את משתתפי הפורומים לעבור לפורומים של שלה  ולהמשיך לכתוב שם,

אבל המסגרת הייתה שונה,לא הייתה כבר תחושה של בית והגרעין הקשה של משתתפי הפורומים התפזר לכל עבר ואני מניח שכל אחד מצא בית אחר לכתוב בו.

אגב לימים נולד בישראבלוג בלוג של מישהו שמנסה לשחזר את הפורומים של IOL בימים הטובים שלו ב2002

מכיון שעברו הרבה שנים ומכיון שאת תחושת הבית  מצאתי בישרא,לא נכנסתי לבלוג הזה למעט פעם אחת והבנתי שזה כמובן לא אותו דבר

בערבו של יום ה31 למאי 2003 פתחתי בלוג בישרא,קיבלתי מספר סידורי בן 4 ספרות שהיום נדיר למצוא במקומותינו והתחלתי לכתוב.

"יום יום אני תולש מהלוח דף

יום ראשון עצוב

יום שני אני שמח

ויום שלישי הוא יום חדש"

זהר ארגוב שר את השיר היפה הזה  עם מילים של משה בן שאול ולחן של אבנר גדסי המפוספס והמוכשר

זהר לא כתב בלוג,הוא שר אותו:-)

כשפתחתי את הבלוג לא חשבתי שהוא ישנה את חיי,

אהבתי לכתוב,מצאתי בכתיבת יומן שאגב מעולם לא כתבתי, דרך מצויינת  להוציא החוצה דברים,כעסים מתחים,זכרונות

ב2003 הייתי אבא לילדים צעירים והאינטרקציה עם אנשים דומים לי הפרתה אותי.

אני כותב 9 וחצי שנים כאמור,אין בכלל ספק שחיי השתנו.

לי,לי עצמי יש  חלק נכבד בעובדה הזאת ,בלי לדבר כרגע על  חברים שחלקם עברו מהוירטואליה לחיים (פמה,שדות,גם אמא)שתמכו,הקשיבו עזרו,לא פעם גם במציאות

לי יש חלק גדול ואני אומר את זה,זו הפעם בלי להצטנע.

אני לא יכול לשים את האצבע על הרגע שהבנתי שיש לי הזדמנות לשנות את החיים שלי,ואולי זה לא היה רגע

זה היה תהליך,תוך כדי הכתיבה הייתה לי הארה ועוד אחת ועוד אחת,התחושות היו מדהימות מצד אחד ולא קלות מצד שני,התמודדתי עם עברי הלא פשוט,על הילד שהייתי,הבנתי מי אני ומה אני ובעיקר מה אני שווה

התחלתי מסע ארוך ומטלטל שהביא אותי עד הלום ולא סיימתי אותו,

היום אני רק יודע שאני יכול,היום אני יודע שיש לי את הכלים,היום חיי בהירים יותר מאשר היו אז ב2003 כשהתחלתי לכתוב.

כשהתחלתי לכתוב ישרא היה אתר קטן עם מעט אנשים,אם היום הרולר של כותבי הפוסטים החדשים עובר בשניות בדף הראשי ,הרי שאז הוא עבר לאט מאוד,היו מעט אנשים והם לא כתבו בתדירות שבה כותבים היום

"יום יום אני הופך מחומר לאבק

יום ראשון שחור

יום שני אני זורח

ויום שלישי כוכב חדש"

על כל אלה צריך להודות כמובן לאב המייסד יריב חבוט שאותו פגשתי כאמור במפגש נדיר של מתנדבים שהיה מתישהו  ב2006,לדעתי אלה היו  ימין האחרונים של חבוט בישראבלוג.

אגב לספר אנקדוטה ,בשנותיו הראשונות של האתר, כדי לקושש קצת כסף להחזקתו, הציע  יריב את מנגנון הפרו,כלומר שידרוג של הבלוג שלך תמורת סכום כסף שנתי,אם היית בעל פרו היית רואה סטאטיסטיקות.

חוץ מזה להיות בעל פרו היה גם עניין  של התייחסות חברתית:

אתה בעל פרו אתה בחבר'ה,יושב בספסלים האחרונים של האוטובוס,מקורב למלך הכיתה (יריב כמובן) יכול ללחוש על אוזנו (בטח,מייד)

והיו כל השאר שבצדק סברו שלא מעניין אותם סטאטיסטיקות,הם לא ישלמו כסף לשדרוגו של אתר אינטרנט שהיום הם נמצאים בו ומחר יסגר

לי היה פרו שנתיים או שלוש עד שהוכרז על מהפך והפרו הפך באופן טבעי לנחלת כולם,

אבל הסיפור הגדול שבכל שנה מהשנים בהם היה לי פרו במקום לשלוח את הכסף ליריב בדאר ולחכות שהוא יקבל ואז יתחדש לי הפרו אני הגדלתי לעשות,

אני  נסעתי להורים שלו והבאתי כסף מזומן,אבא שלו איש חביב שכבר הכיר אותי היה מהנהן בראשו כמבין שהנה יש כאן עוד משוגע,היה מדווח ליריב על ההעברה והפרו היה ממשיך לי ברצף:-)

"יום יום אני ממתין לסוף הטוב

יום ראשון כמעט

יום שני את נעלמת

ויום שלישי אני לבד

ואז אשכב על הגב

אתהפך על הבטן

והמוח רץ

או עובד כמו חמור למזוזה אני עבד

והמוח רץ"  .

זה היה הפוסט הראשון שכתבתי,רק פמה הגיבה,התגובה שלי לתגובה שלה באה אחרי כמה חודשים,לא ממש הבנתי את מנגנון התגובות בישרא,והתגובות האחרות באו כמה שנים אחכ גם הן מסקרנות לקרוא את הפוסט הראשון.

תקצר היריעה מלהזכיר את כל האנשים היקרים שהכרתי כאן,השנה שנתיים הראשונות שלי בישרא לא היו קלות,לא היה לי בטחון,הרגשתי נבוך בגלל שגיאות כתיב ,היו אנשים כמו מוזטל,אריאלה רביב,רק האחת , שחששתי להגיב אצלם,ממש ככה.

אבל מצד שני ,יצרתי לי מילייה משלי,קרוב, עם אנשים בסביבות הגיל שלי,עם ילדים בערך בני אותו גיל,ביחד קיטרנו על הציורים שהילדים מביאים מהגן

ועל איך הגננת מתפטרת  מהנייר שיש לה ורואה בנו ההורים פח הזבל האולטימטיבי,דיברנו על אובססיית הצילום והתיעוד של ההורים את ילדיהם במסיבות ובארועים בבית הספר והגן

ומי לא זוכר את סביבון הממתקים שיורד מהתקרה בחנוכה?

כאמור תקצר היריעה ואי אפשר להודות לכל האנשים הנפלאים שהכרתי כאן

ואם יש כאלה שאי אפשר להתעלם מתרומתם , אז שלמי התודה ילכו ליריב חבוט האב המייסד, לאילנה שלי מתרחב הלב בכל פעם שאני מדבר עליה ולקוקסטה שהיא מלכה ואת זה ראיתי רק בשנה האחרונה

הפוסט מקושר לפרוייקט של מערכת ישראבלוג בבלוג 5

אני סיימתי,תיהיו טובים