בואו נדבר לרגע  על אמיתות לא קלות

איך עושים דיאלוג כנה ואמיתי עם מישהו שחולה בסרטן?

אני מדבר רק על עצמי,אתמול חשבתי על הדיאלוג הארוך והמורכב שהיה לי עם נוסעת,

אני לא זוכר מי הגיע אל מי,היא אלי או אני אליה,אבל מהרגע שהתחלתי לקרוא אצלה הרגשתי מחוייב.

לא מחוייב  לקרוא כל פוסט ופוסט ולהגיב עליו,לא כזה,

הרגשתי שהצטרפתי לקבוצת תמיכה שניסתה לדבר בגובה העיניים עם דפנה,

לחבק כשלא היה מה לומר ולא לומר סתם דברים כדי להגיד אותם.

לצערי אני בעל נסיון עם סרטן,חמותי ואבא שלי נפטרו לפני 12 שנה מהמחלה

וחבר טוב טוב נאבק במחלה המחורבנת הזאת כבר 4 שנים

החלטנו כמה חברים  בלי לדבר על זה שאנחנו תומכים בו בגובה העיניים,כלומר לדבר על המחלה,לומר את השם המפורש סרטן

לשאול באמת איזה טיפולים מתוכננים,איך מרגיש ומתי נוח לו שנבוא

וככה ניסיתי להתייחס לדפנה ולמחלתה

מה שכן  בגלל שהחברות כאן הייתה וירטואלית כיבדתי (שוב,אני מדבר רק על עצמי כאן) את פרטיותה ולא שאלתי שאלות חודרניות אם כי הוחלפו מיילים ביננו ושם אפשר היה לשאול קצת יותר.

נורא השתדלתי  ,להיות' בתגובות לפוסטים שלה,לא להגיב סתם ,הרגשתי שזה חשוב לה
אני לא חושב שהבנתי לגמריעד כמה התמיכה הוירטואלית לכאורה הייתה חשובה לה

לא תמיד היה לי כאמור מה לומר,לפעמים לא הרגשתי מסוגל לקרוא וחשבתי לדלג על הפוסט,הרי עם כל התקלות שיש בישרא תמיד אוכל להסתתר  בתואנה של תקלה,אבל אולי ממנה הייתי יכול להסתתר,לא ממני

השתדלתי לא לתת עצות או לומר יהיה בסדר,שני דברים שאני מאוד לא אוהב שעושים לי.

איך יכול להיות בסדר כשהיא סובלת,שהיא שוכחת מילים שהיא לא זוכרת את שם המשתמש והסיסמה שלה וכותבת ביאוש גדול בג'יבריש  בפוסט האחרון שכתבה בסיבוב הלפני האחרון ,כשתופעות הלוואי של התרופות שלקחה הרעו את מצבה הנפשי והמנטלי

היא כתבה בג'יבריש ואני עניתי בעברית וחשבתי ,איך היא לא  מצליחה לכתוב בעברית?

היה לי ברור שמשהו השתבש ולא הבנתי  מה קרה

וניסינו להעביר לה שם משתמש וסיסמה כדי שהיא תיכנס ותכתוב אבל מצבה לא איפשר לה

ואז חזרה לעצמה ודיברנו בטלפון,שנינו לדעתי מאוד התרגשנו מהשיחה

והיא הייתה אופטימית ואני קיוויתי שהיא בדרך  החוצה מהמחלה הזאת שהרגה את אבא שלי ואת אמא של יהל ועוד

איך מעודדים מישהו שסובל כל כך?

איך מנסים לא לרחם עליו,כי לא לזה הוא זקוק,איך ממשיכים לתמוך, לומר מילים במקום לחבק גם אם וירטואלית

והרי אנחנו יודעים שיש אנשים שבמצב הזה מתאיידים,אני לא שופט אף אחד,אני רק חושב שלא הייתי רוצה שאנשים שהם חברים שלי יעלמו כי קשה להם לדבר או להיות איתי כשאני חולה

ותסלחו לי על הקלישאה אבל מתי אנחנו נזקקים לחברים אם לא במצב שאנחנו חלשים ומרגישים נידפים ברוח?

אז כן זה לא קל,אבל החיים לא פיקניק,ואני חושב שתמיכה באדם שחולה בסרטן היא סוג של מסע גם לתומך

אבל זה רק אני אומר לעצמי,לא שופט אף אחד

והאמת שאין לי תשובות ואני לא בא להטיף לאחרים אם כי אני מודה שפעם אחת לא התאפקתי והתרגזתי על קטע מסויים ולא הייתי צריך לעשות זאת,כי כל אחד נאבק עם פחדיו וחששותיו ונותן כפי יכולתו ומי אני שאשפוט?

,כך או כך היינו חבורה מופלאה של אנשים שהגיבו אצלה בקביעות,כל אחד הגיב בדרכו שלו,התמודד או לא עם הקושי

היה לי מאוד קשה לפרקים,אני מוכרח להתוודות,אבל באמת חשבתי שאני חייל ביחידה נבחרת שיש לה משימה
אני לא יודע אם אחרים הרגישו כך,וזה גם לא בא ממקום של חיילים וצבא ומשימות כאלה ואחרות

זה בא מהמקום בו נמצא הלב,אי אפשר  היה לא לתמוך בדפנה

היא הייתה אשה שבאמת הייתה גדולה מהחיים,שידרה נעימות,רכות ,כזו שלא תמיד נמצאת במקומותינו

וכל כך קיויתי שתבריא.

הנסיון הזה של לתמוך במישהו הוא נסיון לא קל,בד בבד עם התמיכה הוירטואלית בדפנה אני ועוד חברים תומכים בחבר כאמור,

מצבו לא טוב ואנחנו שם,איתו ועם משפחתו כי  אנחנו אוהבים אותו ומתפללים שיבריא כמו שרצינו שדפנה תבריא

זהו,רציתי לספר על התחושות שבדרך כלל אנחנו לא מספרים עליהם

מקווה שהצלחתי להעביר את ההרגשות שלי ואני יודע בוודאות שהיינו בשביל דפנה אנשים משמעותיים

שהצלחנו להעביר את התמיכה דרך צג המחשב והיא  קיבלה את החיבוק התומך

ובזאת אני מתנחם

תיהיו טובים