לפעמים בשביל לכתוב פוסט צריך קצה של חוט,קצה של חוט פרום כזה שנמצא בתוך סליל מבולגן

קצת דומה לחיים שלנו,

אתה מושך קצת וחלק מהחוט מתחיל להשתחרר או לחילופין כמו חתיכת צמר מסוודר או פולובר כמו שקראו לסוודר ללא שרוולים בילדות,

אז יוצא איזה אנציץ צמר מהפולובר וכשאתה ילד וגם שאתה כבר  לא ,יש תשוקה חזקה למשוך באנציץ הזה ולראות עד איפה  הסוודר יפרם.

והתחושה שככל שאתה פורם אתה מבין ממה הוא עשוי הפולובר הזה שאמא שלך או סבתא סרגה בימים של חורף לפני שעברה לתחביב אחר

אז יש לי אנציץ של צמר אותו משכתי מהסיפור שכתב מודי בראון בבלייזר על קבוצת נעוריו הפועל חיפה

איך שקראתי את הכתבה באו לי דמעות לעיניים , מודי צעיר ממני בקצת והוא כותב,ללקק את האצבעות,כמו הסרטים שהוא עושה

ואני  לא צריך הרבה בשביל להבין פתאום דברים שאחרים אמרו,אני יודע שזה נשמע לכם חברי כמו סוג של חידון אז זה לא

זה הכתיבה האסוציאטיבית שלי ,זו האצבע ,אותה אצבע שרצה על המקלדת בלי שליטה כי יש לה מה לומר דחוף

ויכול להיות,בעצם לא יכול להיות ,בטוח שחלק מהדברים שאכתוב בפוסט הזה כבר כתבתי אבל הם נחוצים לי לומר אותם כי ככה הדברים מתבהרים לי

ככה פתאום אני מבין דברים שאולי הבנתי אבל פחות נתתי להם ביטוי.

אגב להרגיע,הכותרת לא קשורה לשום דבר שקשור לבלוג,כשהיינו ילדים אחותי ואני בבית ברח' רבי בנימין בירושלים והיינו נורא תחרותיים אחד מול השני אחותי ואני

אני כדי להוכיח את יכולותי כבכור והיא להתריס מולי ולנסות לקבע את מעמדה כשווה לי

אז אחרי שהיינו משחקים שעות למטה,ואמא הייתה סוף כל סוף קוראת לנו לעלות הבייתה,היינו רצים לכיון חדר המדרגות,עולים ברעש איום הבייתה והראשון מבנינו היה צועק בקולי קולות: "אחרון סוגר הדלת" (במלעיל כמובן)

מי שהגיע ראשון היה פתור מלסגור את הדלת והשני, האחרון היה צריך להתעכב ולסגור אותה.

אין לי זכרון ברור למה חשב מי מאיתנו שזהו הישג להגיע ראשון הביתה ולהשאיר את הדלת פתוחה,אין לי הסבר עניני לביטוי הזה "אחרון סוגר הדלת"

אולי במאבק הכוחות שהיה בינינו כשהיינו ילדים (ועד שהייתי בן 12 היינו רק שנינו, אז נולדה אחותנו השלישית) היינו זקוקים גם להשגים כאלה.

לא צריך לומר שבין הכניסה של הראשון הבייתה בהשמע הצעקה  ,אחרון סוגר הדלת' אמנו  הטובה הייתה מזדעקת כאילו ידעה מה עומד לבוא והייתה צועקת: לא חזק" בהתכוונה לנכנס השני שלא יטרוק חזק את הדלת כאחרון (במלעיל כמובן)

אבל זה לא ממש עזר לה

הטיח הנושר  מהמשקוף וליד ידית דלת הכניסה היה עדות אילמת לנזק שמי מאיתנו עשה במרוץ הזה של אחרון סוגר הדלת

אבא התחיל לקחת אותי לכדורגל בהתחלת שנות ה60

התחלתי להתעניין בכדורגל כמה שנים לפני זה,גרנו בטלביה בדירת 2 וחצי חדרים ,אבא עבד כאדריכל במשרד אדריכלים, אמא עבדה בקופת חולים פרוז'ינין מאחורי המשביר לצרכן והם נזקקו לתוספת לפרנסה  והפתרון שלהם היה להשכיר חדר אחד מדירתנו המושכרת לסטודנט.

כשחושבים על זה היום זה די מדהים,הדירה הייתה דירה שכורה וברור שלהשכיר חדר בדירה ולהסתיר את העובדה הזאת מבעל הבית,הייתה עברה על החוק

,אני זוכר שלפני שבעל הבית היה בא לבקר בדירתו,הורי היו "מתדרכים אותי" שאם אשאל אומר שהסטודנט הוא דוד שבא לבקר..

אני לא זוכר שבעל הבית גילה את דבר העברה ולכן אני מניח שהביקורים שלו עברו בשלום מבחינת הורי

הסטודנט הזה שלדעתי קראו לו עמרם קרא כמו כל בן תרבות עיתון,והוא לימד אותי איך להסתכל בטבלת הליגה בחלק של הספורט

והכיר לי קצת מהשחקנים של התקופה

אבא שלי היה אשכנזי,בורגני ,מפ"איניק בתקופה ההיא ,קורא עיתון הארץ ובמעמדו,אדריכל כאמור יכול היה לאהוד רק קבוצה אחת בירושלים ולא היה צריך בכלל לשאול איזו קבוצה

ועל הרקע הברור הזה הוא התחיל לקחת אותי למשחקים של הפועל ירושלים.

אז לא ידעתי להעריך את העובדה הזאת,לא הבנתי בכלל את החשיבות של ההליכה המשותפת,של הבילוי המשותף הזה רק הוא ואני

אין לי זכרון של קירבה מיוחדת ומשמעותית בשעות האלה שבילינו ביחד,אבל היום אני מבין את החשיבות העצומה של הדבר הזה.

וקצת מצער אותי שלא הבאתי לידי ביטוי  בצורה כלשהיא את הכרת התודה שאז לא הייתה ברורה מאליה

כשאני חושב על זה היום כאבא ,אני מבין וזה לא משנה של מי הייתה היוזמה  לקרב ביננו,שלו או של אמא שלי, שאלו היו שעות קירבה מיוחדות שהיו שייכות רק לנו

ואבא שלי לא היה איש שמחבק או מפנק או אומר דברי שבח לעיתים תכופות,הוא היה מהזן השותק הזה

האמת שגם לרב לא היינו ממש לבד,כלומר הלכנו הוא ואני אבל במגרש כבר ישבה החבורה הקבועה של החברים שלו מאותו מילייה

א.שהיה אחכ השותף שלו במשרד האדריכלים שפתחו ביחד והיה במשך שנים רבות  החבר הכי קרוב של אבא

ודב.דב קווסלר המתוק

וככה המצחיק הוא שרב השיחות שלי היו עם דב בכלל

דב היה אבא של אברי גלעד ,אבל אני לא הכרתי אותו אז,אברי צעיר ממני ב10 שנים ובגיל הזה 11,12דב היה בא לבד למגרש ויושב איתנו.

דב עבד  במכון העתקות שמש שלשם אבא שלי וא. היו קשורים בתוקף עיסוקם.

(תהרגו אותי אבל  גם היום ממרומי גילי ובלי שהסתכלתי בגוגל אני מתקשה להזכר מה זה "מכון העתקות שמש",אני חושב שהיו מצלמים שם תוכניות שאבא וא. היו מגישים לתחרויות

מכון ההעתקות שמש ישב בעת ההיא לא רחוק מקפה טעמון וגם המשרד של אבא וא. היה לא רחוק משם וטעמון היה קפה הבית של כל מי שעבד בסביבה ואני חושב ששם הם הכירו.

היינו מגיעים למגרש בקטמון,אני זוכר שאבא היה קונה כרטיסים והכניסה הייתה במין פרוזדור של עמודים שלאורכו עמדו ילדים וביקשו מכל מבוגר שהגיע לבד למשחק" תכניס אותי" " תכניס אותי" בימים ההם צריך לומר ,מבוגר היה יכול להכניס ילד ללא כרטיס וילדי השכונות מסביב למגרש בקטמון

שכנראה הפרוטה לא הייתה מצויה בכיסם ורצו לראות משחק,רצו להכנס

אז חלק מהמבוגרים התרצה ובן המזל נכנס למגרש  על כרטיסו של המבוגר אבל הרבה ילדים נשארו בחוץ וחיכו שבהפסקת המשחק יפתחו את השערים ויכניסו את כל מי שחיכה ,בחינם

אני זוכר גם ממרחק השנים את התחינה בקולם של אותם ילדים שלא הייתה לאבא שלהם אפשרות לקחת אותם,אני זוכר שנורא כאב לי עליהם

אבל כילד לא היה לי הרבה מה לעשות.

נכנסנו למגרש וישבנו עם אוהדי הפועל בצד הדרומי, בצד השני הרחוק,מול השמש לא צריך לומר ישבו אוהדי הקבוצה היריבה ביחד עם יריבינו המרים אוהדי בית"ר

אוהדי הפועל היו אוהדים שקטים,מחאו כפיים שצריך,עודדו מידי פעם אבל צריך לומר שתרבות העידוד לא צמחה מהמגרש הזה
ולא היו אלה אוהדי הפועל שנחשבו לאוהדים מצויינים,ודאי לא כמו אלה מביתר

אני זוכר שגם אבא וגם דב הרבו להסביר לי על המשחק שראינו,הכירו לי את השחקנים "שלנו" בעיקר זכור לטובה אלי בן רימוז הגדול

עד היום אני יכול לומר לכם את ההרכב המיתולוגי של הפועל ירושלים ההיא,של שנות ה60 ודאי לאחר שצבי סינגל המוציא לפועל של הקבוצה, הליברו ,העושה משחק המצויין של הפועל ירושלים הצטרף למשרד של אבא שלי ושל א. כאדריכל צעיר

אז בכלל הייתי בעננים וגם הפופולריות שלי בקרב מכרי וחברי  עלתה לגבהים שלא נראו עד אז!

סינגל במשרד של אבא,אתם קולטים את המעמד? את גודל הארוע? את חשיבותו???

המשכנו במשך כל שנות ה60 ללכת למשחקים,כאמור אני לא זוכר הרבה מהחוויה המשותפת הזאת,אבל עצם היותה מעלה בי געגוע

ברור לי שאבא שלי רצה בקרבתי ואני אומר את זה רקע הדברים שכבר סיפרתי כאן,על זה שהיה שואג עלינו כשהיינו מרגיזים אותו

שהיינו חוטפים מכות שהיינו משחקים סטנגה במסדרון הצר של דירתנו בין השעות הקדושות 2-4 ומעירים אותו משנת הצהריים הכה קדושה

שהסבלנות שלו כשישב איתי על שיעורים הייתה  מעטה מאוד וכשלא הבנתי  את ההסברים שלו הוא הפך קצר רוח

אחכ הלכתי לצבא והוא ביחד עם אחותי דאג לשלוח לי חבילות מפנקות שאליהן תמיד צורף גליון של "העולם הזה"

כשהשתחררתי חזרתי הבייתה אבל אני לא זוכר שהיו לנו שיחות עומק

מה שאני כן זוכר היטב שתמיד דיברנו על הפועל ירושלים,כאילו הקבוצה והאהדה אליה החזיקו את הקשר ביננו

אחכ ,הרבה שנים אחכ התחלנו באמת לדבר על דברים אחרים כמו שני בוגרים וגם אז היה לי קצת מוזר שהוא רואה בי בן שיח שווה לו

אבל אז זה כבר היה בסוף חייו.

וככה כמו שפורמים צמר נחזור לדב הנחמד,כשאבא היה כבר חולה מאוד ובילה את רב זמנו בבית,  הטלפון בבית צלצל ומישהו ביקש לדבר איתי

אני כבר לא גרתי שם ולכן  זה נראה לי קצת מוזר שביקשו אותי

דב היה על הקו,הוא שאל לשלומי ואמר לי שהוא יודע שאבא חולה אבל הוא לא יכול לבוא לבקר כי הוא יודע שלא יעמוד בביקור הזה

הוא ביקש שאספר לו מה מצבו של אבא וכשסיפרתי לו הוא בכה

אחכ אבא נפטר ודב לא הגיע ללויה אבל הגיע לשבעה וישב איתי וסיפר לי כמה היו חשוב לאבא זמן האיכות הזה איתי אז במגרש של הפועל ירושלים בקטמון בשנות ה60

דב נפטר לפני כמה שנים,כתבתי פוסט לזכרו וחלי אישתו לשעבר של אברי שהכירה אותי  בגין העניין המשותף שהיה לנו על הפרעת קשב הראתה לאברי את הפוסט והוא הודה לי

זה פוסט שהתחיל מכתבה של מודי בראון בבלייזר על האהבה המשותפת לו ולאבא שלו להפועל חיפה

אחרון סוגר הדלת

תיהיו טובים