בואו נדבר על מהו המדד להורה טוב,תומך מוכן לעשות הכל בשביל ילדיו,אוקיי?

הטריגר לפוסט הזה אלה התגובות החמות שקיבלתי בפוסט בו כתבתי אתמול ובו סיפרתי שאנחנו נוסעים למצפה רמון להביא ציוד לילדה.

אפתח ואומר לפני הכל שאני לא חושב שהורה טוב וכו' נמדד בעובדה שהוא מוכן לעשות הכל בלי גבול למען ילדיו

אני חושב שהורה טוב  יודע איפה לשים את הגבול ואתמול לדעתי הגבול הזה נפרץ.

אספר לכם את השתלשלות המאורעות מהבוקר:

השכן שלנו בדלת ממול נפטר,לקחו אותו לבית החולים בשבת ושלשום הוא נפטר,כשחזרתי מהעבודה מצאתי ליד הכניסה מודעת אבל והיה ברור ומובן לגמרי

שאנחנו צריכים לנסוע להלווייה.

הלוויה  נועדה להערך בשעה 15:00 בבית עלמין ירקון,התקשרתי לזוגתי,סיפרתי לה וקבענו שהיא תצא מעבודה ב14:00 תעבור בבית וניסע ביחד להלוויה

אתמול בבוקר לפני שידענו על  מות השכן,יצאה בתי הבכורה לשבוע  של אבט"ש (אבטחת יישובים) מטעם היחידה בה היא משרתת.

מה שאני זוכר מהפעם או מהפעמיים שביצעתי בשרות המילואים שלי אבט"ש,הוא שמגיעים ליישוב,אחרי שהתחיילנו ביחידה ,היישוב נמצא בדרך כלל בשטחים,מקבלים חדר עם ציוד,פוגשים את אחראי הבטחון של הישוב,פעם או פעמיים בשבוע היחידה המרחבית מביאה אספקה צהלית ואנחנו מחלקים ביננו את השמירה לפי מספר העמדות ביישוב.

הילדה אמרה שאמרו להם שהם יהיו באבט"ש באזור מצפה רמון

אני לא מתכוון  לספר בפוסט הזה את הצד של הילדה בעיקר מפאת צנעת הפרט וגם בגלל שבהתנהלות שאתמול התנהלנו ,הצד שלה פחות חשוב  לדילמה העיקרית

כשאישתי באה לאסוף אותי ללוויה היא סיפרה לי שהילדה התקשרה ואמרה שחסר לה ציוד

אולי כדאי לומר שהצבא זה לא בי"ס,לא נותנים רשימה של מה צריך לקחת,לא שולחים פתק להורים בו מספרים לאן הולכים ומה עושים

אתה כהורה צריך להתגלח על זקנך מה שנקרא ואם אין לך נסיון כהורה לחייל,זו רק בעיה שלך ולא של אף אחד אחר.

אז הילדה צלצלה בצהריים ואמרה ששכחה פריטים, שלה במקום אליו נשלחה נראו חשובים והיא ביקשה שנבוא להביא לה

בעיני וגם בעיני זוגתי ברגע הראשון זה נשמע די מטורף וניסינו למצוא פתרונות  למצב כמו למצוא מישהי שגרה באזור מצפה רמון (בשלב הזה המחשבה הייתה שהיא נמצאת באזור העיר מצפה רמון)ושהיא תביא לה את הפריטים,אחכ התברר שלחברה (חברה של חברה שלנו שאנחנו לא מכירים אגב) אין פריטים ספר בשביל הילדה ועלתה שאלה האם לבקש ממנה לקנות את הפריטים ולהביא לה ואנחנו נשלם לה  את מה שקנתה

הרעיון ירד מהר כמו שעלה והשיחות עם הילדה  בזמן שאנחנו נוסעים ללויה התקדמו ואז גם הבנו שהיא לא נמצאת במצפה רמון ואי אפשר לבקש ממישהו זר גם לקנות פריטים וגם לנסוע למרחקים להביא לה

השעה הייתה 15:00 עת התכנסנו ברחבת ההספד בבית עלמין ירקון לפרידה מהשכן

בזמן שהתקדמנו מבית ההספד למקום מנוחתו האחרון של  המנוח,הילדה  עברה להיות ספציפית יותר ואמרה שכדאי להגיע לפני החושך

כי הכביש שמוביל לדרך העפר שבסופו הם יושבים חשוך ואפאפס קשה להתמצא שם.זה הרגע בו התחלנו קצת להלחץ,מודה

הבעיה שלנו שעד אז חשבנו לתומנו שאנחנו נוסעים ליישוב אזרחי וביישוב האזרחי שאליו נגיע יש שמיכות  וציוד שינה במסורה

הילדה לא אמרה  או שאנחנו בלחץ הארועים לא שמענו שהיא נמצאת בבסיס צבאי

כי אם היא נמצאת בבסיס צבאי חזקה על  האחראים שם לספק את כל צורכי השינה והמנהלה של החיילים

אני כהורה לא צריך לדאוג למלאי שמיכות ואם הילדה שכחה לא עלינו סדין שירכך את שנתה בלילה לא אסע בשביל זה 150 קמ' הלוך ו150 קמ חזור

גם אם הילדה תחשוב שאני הורה רע, לא אעשה זאת

עכשיו הדילמה מתעצמת כי יש סוג הורים שגורס שהם יגיעו לכל מקום שילדם נמצא, יעשו הכל כדי להקל על שרותו הצבאי ועוד כהנה וכהנה

אני מוכן לעשות את כל הנ"ל,רק בגבולות ההגיון

על הבחור או הבחורה להפנים שהוא או היא בצבא,שהצבא זה לא בית ספר תיכון ולא קייטנה ויש מצבים שיהיה לו או לה לא נוח

רק שהוא או היא יחזיקו מעמד בתקופת הזמן הלא נוחה ונעימה הזאת ולא יקרה לאף אחד שום דבר.

נכון אני מאוד מתפתה לכתוב על תקופתי כחייל ,על תנאי השרות שלי ושל חברי ועל תנאי השרות של אלה שבאו אחרי וכו' אבל לא אעשה זאת בעיקר כי התקופות השתנו וצה"ל השתנה לשמחת כולנו והיום מעורבות ההורים  בשרות של בניהם ובנותיהם גדל בעידוד הצבא ועדיין יש גבול מה הורים יכולים וצריכים לעשות ,לטעמי

אז אחרי שהילדה ביקשה שנגיע עד שקיעת השמש כי אחכ קשה להתמצא ומכיון שאישתי הטובה הייתה נחושה לנסוע ומכיון שאין מצב בעולם שהייתי מאפשר לה לנסוע לבד לקצה הארץ,הצטרפתי באי רצון בולט גם אם התנגדתי נמרצות למהלך וחשבתי שאין בו שום הגיון.

בשעה 16:00 יצאנו מהבית

אם יש המצאה אחת בעידן הטכנולוגי הנוכחי שצריך לברך עליה יום יום ושעה שעה זהו הGPS או במקרה שלנו אפליקצית ה WAZE

חוכמה קטנה היא לנסוע למקומות מוכרים,להסתכל במפה כזאת או אחרת ולהבין מהי הדרך הכי קצרה למקום שהיא נמצאת בו שעד אז אגב לא ידענו את מיקומו המדוייק

כשיצאנו מהבית היא שלחה לנו קישור מהוויז שלה לשלנו ואז הבנו שהיא נמצאת באחד מהמקומות שכוחי האל של מדינתנו הקדושה

לא מצפה רמון ולא נעליים

נסענו, למזלנו לא היו פקקים ודי טסתי,מודה...

התחלנו בכביש 4 דרומה,התחברנו  ל431 בצומת עין הקורא ובנשרים רמלה עלינו על כביש 6 דרומה שהוציא אותנו קצת אחרי קרית גת.

משם על כביש 40 המשכנו עד כביש עוקף באר שבע,התחברנו לכביש באר שבע דימונה ונסענו מזרחה עד שפנינו ימינה בצומת  רותם

זה כביש דימונה ערד,עליו נסענו בדמדומים

וזה  הכביש מצומת רותם לכיוון מפעלי הפוספטים באורון,כפי שאתם יכולים לראות ,כבר די חושך

נסענו על הכביש הזה ובאיזשהו שלב הWAZE הטוב הורה לפנות שמאלה לכביש קטן וצר שבאור המעט שעוד היה  ראינו שאנחנו נוסעים במדבר שאין בו לא כלב ולא מקום יישוב באזור

זהו האזור אליו הגענו :

לא צריך לומר שאנחנו מעולם לא היינו באזור הזה,האמת שגם לא נראה לי שניהיה בו

אנחנו לא טיילים ולא בני טיילים ואם אנחנו מטיילים ודאי לא במקומות כאלה ,יפים ככל שיהיו

את מעלה עקרבים אגב זכרתי  מעניין אחר,מצחיק אגב שהעניין ארע בערך באותה תקופת זמן.

במרץ 53 פגעו מחבלים (אז קראו להם פדאיון) באוטובוס אגד שהחזיר חוגגים מאילת,11 אנשים נרצחו אז

אבל זה היה בזמן אחר ולא דאגנו מארועים מהסוג הזה

ממש לפני הפניה ימינה  לכיוון אילת פנינו שמאלה לדרך עפר,הצטערתי על העובדה שהלאנסר הטובה  הוא לא אוטו 4  על 4 כי דרך העפר הייתה מחורצת

וכבר פחדתי שיהיה לנו פאנצ'ר ואף אחד לא היה מגיע להצילנו

בסוף דרך העפר הגענו לבסיס בו נמצאת בתי

כשהיא יצאה אלינו עם  חייל שנראה כאחראי של המקום  והסתכל עלי כאילו נפלתי מהשנים,שאלתי את הבחור אם היה הכרחי שנבוא להביא לה צורכי שינה והוא גיחך והיה מנומס מספיק להבליע את הגיחוך  ואמר שהצבא מספק את כל הצרכים של חייליו,והחיילים רשאים כמובן  להביא מהבית דברים משלהם,אבל לדעתו מה שהצבא מספק ,זה מספיק בהחלט

לצורך הדיבור איתו יצאתי כמובן מהאוטו,אם יש דבר אחד שאני מוכן להודות בו זה שעל ראש ההר הזה באמצע שום מקום ב06:15 בערב שרר קור שאני לא חוויתי כמוהו מאז ימי השלג  שחוויתי בראשייה בגזרה המזרחית בלבנון

אבל אני לא צלצלתי לאבא שלי שיביא לי מעיל וגם אם הייתי מצלצל הוא לא היה בא (כגילוי נאות אזכיר שגם אם היה מאוד רוצה אף אחד לא היה נותן לו להכנס ללבנון)

אבל אנחנו מדברים כאן על גבולות אם צריך להזכיר והיה ברור גם לחייל הצעיר שדיבר איתי שמישהו עבר כאן קצת את הגבול וזה לא הוא..

סבנו על עקבנו,נפרדנו לשלום מהילדה והתחלנו במסע זהיר בחזרה לציוויליזציה

בדרך חזרה אני חשבתי שזו הייתה טעות לנסוע ושלא היה קורה כלום אם הילדה הייתה מסתפקת ברכוש הצבאי ואילו זוגתי הטובה אמרה שהיא תבוא לכל מקום כשאחד מילדיה יצלצל ויבקש את עזרתנו

למרות שגם היא הבינה שלו הייתה מונחת לפנינו כל האינפורמציה מההתחלה ולו ידענו שהיא נמצאת בסופו בבסיס צבאי ולא בישוב אזרחי

שלא לדבר על ההתנהלות של הילדה שעליה אמרתי שלא אדבר בימים שקדמו  ליציאה לאבט"ש,הדברים היו נראים אחרת והיא הייתה שוקלת שנית את היציאה למסע בלי לפסול את האפשרות שלמרות מה שעברנו היא הייתה עושה זאת שוב

ב20:15 הגענו הביתה רעבים עייפים ומהרהרים איך היינו יכולים לעשות הכל אחרת לו זה היה אפשרי

אשמח לדעתכם הנבונה

אני סיימתי,תיהיו טובים