כשראיתי  את נושא החם שענינו "המכתב שלא נשלח" ,נזכרתי במכתב שכתבתי ולא שלחתי (מטעמים מובנים) לאימי

ופרסמתי כאן כשעלה אותו נושא חם בפעם הראשונה ב2006

וחשבתי לעצמי  האם לכתוב שוב על הנושא

אז לאימי אמרתי כבר את הכל,התחשבנתי איתה על העבר ולא צריך בשביל הרייטינג להעיר מתים פעם נוספת (תרתי משמע...)

אחכ חשבתי האם יש משהו שלא אמרתי לאבי והגעתי למסקנה שכנראה  אין לי יותר  מה לומר,הכל נאמר והכל "חושבן"(מילה שהרגע המצאתי)

אבל אולי יש לי כמה מילים לומר לעצמי,דווקא לעצמי העכשווי

אז ככה (ויכול להיות שאכתוב  כאילו אני זה אתם,הקוראים,כי זה עניין טכני,נוחות)

אני מוצא את עצמי לעיתים,לא לעיתים קרובות לשמחתי נמצא בסיטואציה בה אני קורא פוסט של מישהו ואני שם לב שאני לא מבין מה הפוסט אומר,הייתה לי תחושה כזאת פעמיים לפחות בחודש האחרון,כאילו רפרפתי על הכתוב ובבואי להגיב  אני מוצא שאני לא יכול ,כי אני לא ממש יודע על מה הפוסט מדבר

 ואני מבין שלא קראתי בתשומת לב את הפוסט ואני מבין שהבעיה של הפרעת הקשב הותיקה שלי הרימה את ראשה

וזה לא שאני לא רוצה לקרוא,העיניים רצות על הטקסט והכתוב לא נכנס לראש

מדהים לחוות את זה,ומדהים להבין את זה בזמן אמת ,ממש סוג של חוויה חוץ גופית כזאת ,כאילו יצאת החוצה מגופך ואתה מסתכל על עצמך קורא ועצמך לא הבין מה קראת

אז אני מנסה לקרוא שוב ומבין טוב יותר ומגיב ואז באחת נכנס לחרדה שאולי לא כתבתי לעניין ואם לא כתבתי לעניין אולי מישהו שוב יחשוב שאני טיפש !

אין בעיני  חרדה עמוקה יותר מהחרדה הזאת,זה לוקח אותי אחורה הרבה שנים למחוזות שלא היה נעים להיות בהם בלשון המעטה והם מזכירים לי במלא עוזם את התחושות שחשבתי שהשארתי מאחורי

לחשוב שאני טיפש בתקופה ההיא  בגילאים 10-16 לערך זה לחשוב שאתה לא שווה כלום,זה להרגיש חוסר בטחון מוחלט באינטרקציה עם בנות ,חרדה עמוקה למעמדי החברתי כמובן

וזה גרם לי לא  להיות מעורב בשיעורים,לא להצביע בשיעורים,להצטמק,לנסות להתאייד ,להיות בלתי נראה,שלא ירגישו בי ואם לא ירגישו,אני בלתי נראה וככזה אני לא יכול להיות טיפש

קשה לי ממרחק השנים להסביר למי שלא צעד איתי בדרך הארוכה  של 10 שנות בלוג שהן התבוננות  בלתי נגמרת במראה שהצבתי לעצמי,למה להרגיש טיפש זה הדבר הנורא מכל.

אין לי הסבר הגיוני,אולי כי כל המשפחה שלי החל מאבא ומאמא ששניהם כבר לא בחיים והמשך בכל האחים והאחיות שלי וודאי סבתא שלי שהייתה דמות מאוד דומיננטית בחיי שלי ובחיי כל המשפחה,נתפסים בעיני כאנשים משכילים,שרכשו השכלה מסודרת ורק אני הילד הבכור, יצאתי פגום משהו,

עם הפרעת קשב ורק אחרי הרבה שנים הבנתי שאין קשר בין רכישת השכלה לבין מי שאתה,ורק אתה כלומר אני ,יכול לתייג את עצמי כטיפש או חכם או בכל שם תואר אחר

ואולי אני מסתבך כאן עם הסבר שקצת גדול עלי ואני רק רוצה בקיצור לומר שאני לא ,אני ממש לא טיפש ,מעולם לא הייתי כמובן

ואם אני לא מבין משהו,יש קשת רחבה של סיבות לחוסר הבנה של אדם,למה לקפוץ למסקנה קיצונית כזאת?

תרגיע בן אדם

אגב  שמתי לב לתופעה נוספת בעקבות החרדה בה נתקפתי שיחשבו שאני טיפש,שמתי לב שהתחושה הזאת החזיקה מעט מאוד זמן מעמד,בניגוד נגיד לתחושות בילדות

ואני מספר עליה כי היא התקיימה בי ואני נותן לה מקום כי זה המקום המתאים לעשות זאת

כי זה לא רק בלוג של קוצי מוצי וכדורגל

ואני צריך להסתכל על התחושה הזאת ,להתמודד איתה ,גם כשהיא קופצת לביקור פעם  בכמה שנים,אני כנראה צריך להסתכל עליה,כעל ידידה ותיקה ולומר ,הו שלום לך,את שוב מנסה להדחק למחשבותי,אז בסדר,תסתובבי לך כאן ושם,תשתי משהו,אני כאן בסביבה אם את צריכה משהו ממני ואת דלת היציאה את מכירה,לכי לך כשתרגישי שהביקור הסתיים

והתחושה תעלה על הסוס הזקן שלה ותדהר לעבר השקיעה:-)

בלי קשר:

רציתי לכתוב פוסט על יום העצמאות,על השמחה שהיא טכנית בעיקרה,על תרבות המנגל שהיא לא התרבות שלי,ועל הזילות הזאת של מה שניהיה מהיום הזה,

אז אולי בזמן אחר

מהחודש אנחנו מקבלים קצבת ילדים על ילד אחד,הילד האמצעי הגיע לגיל 18 והביטוח הלאומי התפטר מעונשן של זה:-)

תחזיקו אצבעות שלא ירד גשם היום,כי אתם יודעים אני נוסע לירושלים עם שניים מילדיי שחוזרים להצטרף אלי למשחק הכדורגל בין הפועל קטמון ומכבי ב"ש ואין שמח ממני שהם מצטרפים,זה מעצים את החוויה

אגב , לא צריך לומר שאחזקת האצבעות כוללת נצחון לקטמון !!!

צילומים,תחושות אולי וידיאו של המשחק,מחר בפוסט שבת

ולסיום כמו שנהוג בבלוגים נחשבים ,קבלו שיר שמתאים משהו לתחושות שהיו לי

אני סיימתי,תיהיו טובים