איך להתחיל את הפוסט הזה?

אולי לומר ישר  על ההתחלה שהפסדנו,הפסדנו והסתבכנו בנסיון לעלות ליגה?

ואולי להתחיל את הפוסט ולומר שלא היינו ראויים לנצחון כי אנחנו גוררים רגליים כבר תקופה לא קצרה  וסומכים שהקבוצות האחרות גם יעשו ככה

ודווקא הגענו ואגב שאני אומר הגענו זה מתייחס גם לקבוצה וגם לאוהדים מסורים ככל שיהיו,הגענו  עם יהירות וגאוותנות

אנחנו קטמון,אנחנו מביאים למגרש הקטן והמוזנח שלכם מסה של אוהדים שלא ראיתם וספק אם תראו בליגה הזאת

ואנחנו "מסכימים" שיהיה תיקו כי זה טוב לנו וטוב לכם.

"אדם צריך שתהיה לו מילה,
קצת מקום בעולם,
אהבה לא נשכחת.
וקול אמיתי לתפילה,
ורגע מושלם,
כדי לתת ולקחת,
ולא...לפחד מהפחד."

ואני,איפה אני בסיפור הזה,איפה חשבון הנפש שלי? איך תוך 10 שבועות אני הופך לאוהד מסור שעומד על טריבונות ,שר בקולי קולות ,נוסע לקצוות ארץ ללוות את הקבוצה שאני אוהב

איפה הגבול?

ואולי עברתי אותו,את הגבול, באילת?

כי מה שבחורים צעירים בני 20 ו30 מסוגלים לעשות אולי לגבר בן 60 כבר קצת יותר קשה?

היה חם,חום יולי אוגוסט באפריל,לא הייתי לבוש  בהתאם,מזל שהיה לי כובע,הגעתי למגרש ב13:30 כי החדר במלון לא היה מוכן ,לשבת בלובי הקריר  ביחד עם זוגתי לא היתה לי סבלנות ולכן ביקשתי ממנה שתוריד אותי במגרש.

הורידה ונסעה.

המגרש מדבר סביב לו,שטח אדמה חצצי מסביב בלי טיפת צל ,עקבה לא רחוקה ואת השערים הודיעו שיפתחו בשעה 14:00 אז חיכינו.

וחיכינו והשמש דופקת בראש והמים בבקבוק הקטן והלא מספיק מתחממים וכשכבר פתחו את השערים בשעה 14:15,נכנסנו לשבת על יציע של 8 שורות ללא צ ל.

ואחכ כשהתחיל המשחק עמדו על הרגליים 700 צ ופים ש600 מהם הגיעו לעודד את קטמון

כשראיתי שאם אשב על הכיסא לא אראה כלום ירדתי למטה לרחבה שבין הטריבונות לגדר  ושם עמדתי על רגליי עוד 3 וחצי שעות

והמים נגמרו וחשבתי שאתייבש  ובכח ממש פילסתי דרך בהפסקה לגזלן שעמד מחוץ למגרש וקניתי שתיה וטוב שעשיתי זאת

זה היה בלתי נסבל וטיפשי והיו רגעים שחשבתי להתקשר לזוגתי לומר לה שתבוא לקחת אותי משם, אבל  לא עשיתי זאת,כי אתם יודעים,נסענו את כל הדרך וגו'

קטמון שיחקה רע ונורא,אילת הייתה יותר טובה וגם זקוקה לנקודות כי היא בתחתית ובסכנת ירידה לליגה ב'

והעידוד המאסיבי של אוהדי קטמון עם תופים ודגלים ושירים,מעשה רגיל לגמריאגב  התקבל כנראה אצל המאמן והשחקנים שלנו ,כמובן מאליו

כאילו אנחנו תפקידנו לעודד בכל מחיר ובכל מצב והם,להם מותר להשתרך,להם מותר למסור כדור ליריב,ליפול על הדשא מעייפות,לא לרוץ אחרי כדור שנראה אבוד מה ששחקני אילת כן עשו

ובסוף המשחק בדקה ה85 לערך הם גם הבקיעו גול

לא צריך לומר שב5 הדקות האחרונות של המשחק גם אם היו צומחים לשחקני קטמון כנפיים או מדביקים להם מנוע לתחת ,זה לא היה עוזר

והאכזבה הייתה גדולה והלב כואב,עד עכשיו אגב,כי הקבוצה שאחרינו ניצחה,עברה אותנו בטבלה ונשאר עוד משחק אחד

"ניסיתי ניסיתי לצוף,
יחסי אהבה,
זה משחק מלוכלך קצת.
מציפור שוב למדתי לעוף,
לנחות בשלווה,
לא ליפול על התחת".

אז נפלנו על התחת ,כולנו ונשאר עוד משחק אחד וצריך להסיק מסקנות לפניו

גם בתחום האישי

ואני יכול לומר מהמעט שהסקתי מיום שישי בחום הגדול של אילת שיש גבול למה שאני באופן אישי יכול וצריך לעשות.

וכשאתה בן 60 אתה לא יכול לשחק ולבדוק את גבולות היכולת שלך,גם אם אתה מאוד רוצה.

כלומר כדאי להתנהג בהתאם ליכולותיך,זה חשוב בעיקר לבריאות הפיזית וודאי לבריאות הנפשית.

ולנהוג שלושת רבעי הדרך מהבית לאילת בלי להתחלק בנהיגה,למרות שיכולת ואחכ לעמוד כ4 שעות בשמש,אפאס לא מומלץ בעליל.

הגעתי למלון אחרי המשחק,הלכנו לאכול ארוחת ערב וב 20:15 נרדמתי כמו אבן !

זוגתי אמרה שבמועדון שסמוך לחדר נוגנה מוזיקה חזקה

השכנים בחדרים אחרים דיברו בקול רם מדי והרעישו ואני לא שמעתי כלום,ישנתי כתינוק

כשהתעוררתי בשבת השכם בבוקר הכל היה בסדר,רק כאבי רגליים העידו על מה שעברתי יום קודם.

לשמחתי ולשמחתה של זוגתי התנהלנו בשבת בעצלתיים עד שפינינו את החדר בצהריים

את הדרך הבייתה חילקנו ביננו כך שאף אחד מאיתנו לא הגזים בנהיגה

ניסיתי כי הייתי צריך,
לו היית במקומי,
מה היית אז אומרת?
תמשיך כי צריך להמשיך,
אם אתה אמיתי,
בשבילי אתה מלך.

יש עוד משחק אחד,ביום שישי הבא באיצטדיון טדי לעיני האוהדים הרבים שיש לקטמון.

המשחק הוא נגד הקבוצה המפורקת של אורתודוכסים לוד שירדה כבר ליגה ועד עכשיו הפסידה בתוצאות  גבוהות לקבוצות אחרות

קטמון צריכה להבקיע 7-10 שערים כדי להבטיח את העליה

יפו משחקת נגד כפר יונה שנלחמת נגד הירידה ביחד עם אילת שלא ניצלה עדיין ותעשה מן הסתם ליפו חיים לא קלים

אם נבוא למשחק בלי יהירות,בלי גאוותנות,אם נדע מי אנחנו ולמה אנחנו עושים את כל זה,ננצח ונעלה ליגה

אם לא נעשה את כל הנ"ל כנראה שאנחנו לא מוכנים עדיין לליגה יותר גבוהה.

אני אמשיך לאהוד את קטמון בכל ליגה שתיהיה,המסע שהחל לפני 6 שנים בליגה ג' לא תם,יש מהמורות ויש מכשולים אבל אנחנו גדולים מהם

ואנחנו נתגבר גם אם לא נעלה ליגה בשישי הבא.

השיר אותו הבאתי הוא חלק מהשיר "לתת ולקחת" שמבצעים  דודו טסה ושלמה ארצי ואת הלחן והמילים כתב ארצי

בברכת "יאללה הפועל"  אסיים

תיהיו טובים