אני לא ממש מצליח להבין את הגיונם של בעלי מסעדות שיש להם מקום רחב ויפה

ששמעו שהאוכל שהם מגישים יצא למרחוק בטיבו,שהשרות שם נעים ,אפילו השולחנות  של הסועדים רחוקים מספיק האחד מהשני כדי לתת פרטיות

ועדיין על הקיר המרכזי הם מתקינים טלויזיה 42 אינץ' או בגודל מפלצתי דומה.

אנשים באים בדרך כלל למסעדה לסוג של מפגש אינטימי,לחגוג ארוע ,יום הולדת או משהו כזה

ומפלצת כזאת שתלויה על קיר מאליה מושכת תשומת לב

ואתה לא יכול להתעלם גם אם תרצה כי היא תלויה מול העיניים,גם אם  בעלי המסעדה טורחים להשתיק את הקול, היא שם ולוקחת תשומת לב.

אשר על כן תאמרו,אל תלך למקומות כאלה ואני הקטן אאנח ואומר ,אתם צודקים,זו הפעם האחרונה שאני הולך למקום כזה כשאני רוצה לחגוג ארוע.

עניין הטלויזיה שהייתה פתוחה אתמול על ערוץ הספורט ושידרה בשידור ישיר את המשחק של מכבי חיפה נגד הקבוצה הקזחית ואחכ תקצירים מרתקים למשחקים שהיו יום לפני מגביע האלופות ממיטב הקבוצות האירופיות,היה אחד הדברים שהסיתו את תשומת הלב מהחגיגה שלנו,

העניין השני  שהפריע הוא הטלפונים הסלולרים.

צריך לחוקק חוק לדעתי בהגיעך לארוע ועל מנת להתרכז אך ורק בו להפקיד את המכשירים הסלולרים בארגז בכניסה ולאסוף אותם בצאתכם.

מאוד קשה לנהל יום הולדת כשכל הילדים  מחזיקים טלפונים מול העיניים,חלקם מסמסים,חלקם מתכתבים בוואטס אפ וחלקם שבוי ללא יכולת להפסיק  במשחק הזה קאנדי קראש

וכשאני מעיר להם הם מעבירים את הפעילות אל מתחת לשולחן.

חשבתי שזה קורה רק אצלי אבל  עשיתי ,סיור לימודי' במסעדה  וראיתי שכמעט בכל שולחן יש הסחות דעת מהסוג הזה וזה לא נעים !!!

אז בין לבין אכלנו  אוכל מצויין,ברכנו והתברכנו,הענקנו תשורות לילדת יום ההולדת ואז החשיכו את המסעדה  ובשירת יום הולדת שמח  הביאו 2 מלצרים נחמדים זיקוק דולק על מנה אחרונה מתוקה ומנחמת.

אח שלי שנמצא בוושינגטון שלח ברכה לילדה שלי,הוא כתב "מזל טוב ילדה גדולה,הנה מתחיל העשור הכי כיפי"

והיא  קראה והסתכלה עלי ואמרה שהיא לא בטוחה כמה כיפי יכול להיות עשור שמתחיל בגיל 20 ומביא איתו  יציאה ממסגרות  מגוננות (בית ספר ,צבא) וכניסה לחיים  מלאי אחריות ומטלות ושכרגע העשור ה"כיפי" הזה נראה כבד ומאיים.

ואני השבתי שהעניין הוא בראיה,ברצותך יהיה לך העשור הבא כיפי בין השאר וברצותך הוא יהיה מלא בהזדמנויות חדשות של מי שמתחיל את חייו הבוגרים,לוקח אחריות  על החלטות שהוא עושה ויוצר לעצמו מסגרת חדשה ומכל זה לא צריך להכנס ללחץ.

בין לבין בישר לנו  ילדינו האמצעי שעומד בפני גיוסו שהוא קיבל SMS מהצבא ,אגב מה קרה למעטפות החומות האלה שנשלחות מהצבא וכשאתה רואה אותן ליבך מחסיר פעימה? ואתה פותח את המעטפה ביד רועדת ומגלה מה דורש ממך הצבא הזה

כנראה שעברה זמנה של המעטפה החומה ואפילו הצבא הגדול והמסורבל הזה  התייעל ועכשיו הוא כותב SMSים

אז הילד בישר לנו שהצבא בישר לו שהוא מתגייס סופית ב18 בנובמבר (יום אחרי יום ההולדת שלי mind you )והוא הולך לגבעתי !

באחת התאדו כל החלומות שלי על ופלות מהשקם או או על מצופים או לחילופין על שרות נעים בתותחנים למשל עם מכשור מתקדם שנמצא במרחק בטוח משדה הקרב העתידי.(בניגוג לשרות שלי בתותחנים שהיה  בלי מכשור מתקדם וקרוב מידי לשדה הקרב )

אבל הילד מאושר,הוא רוצה ללכת לחא"ן או לפלח"ן  או לסיירת כזאת או אחרת וזה נכון שזה ממלא את ליבי גאווה שעשיתי בכל זאת משהו נכון בחינוך שאמא שלו ואני הענקנו לו וזה נכון שאתגאה  לראות אותו מאובק עם נשק חוזר הבייתה עייף ומלא חוויות ועם כובע סגול

אבל מצד שני זה מפחיד קצת אבל אין ברירה.

ואחכ בבית  קראתי קצת על גבעתי הזאת והדבר הראשון שהבנתי שאת הטירונות שלהם הם עושים בסוף העולם וסוף העולם נמצא בקציעות

וזה הזכיר לי שבאיזה שרות מילואים מבין האחרונים שעשיתי נקלעתי למקום הזה,לקציעות

כמילואימניק ותיק שאין בו תועלת רבה והוא כבר לא יכול לעשות פזצטות ולא לרוץ על גבעות טרשים ,העבירו אותי ועוד כמה ליחידה ששמרה בבתי כלא של הצבא,בעיקר בכלא פרעא (מקווה שכתבתי נכון)  על יד שכם,לא היו לנו מגע עם העצירים,אנחנו רק שמרנו על המגדלים מסביב לכלא ומידי פעם הצטרפנו כמאבטחים לאטובוס שהעביר עצירים מבית הכלא "שלנו" לבתי כלא אחרים,כך הייתי בכלא עופר ובמגידו ופעם אחת  הרחקנו עד קציעות.

אני לא זוכר הרבה מהמקום מלבד שהוא היה במקום הכי שכוח אל שראיתי,עם פודרה במקום אדמה ושמש חזקה בקיץ ההוא

 ועכשיו אני מבין שבגבעתי בחרו להקים שם את בסיס הטירונות שלהם

אני מקווה שאין שם כלא לעצירים פלסטינים,אני יודע שבסביבה נמצא כלא של פליטים מאפריקה ואולי הנגב כל כך גדול  שזה בכלל נמצא במקום אחר

כך או כך כבר סיימתי מילואים ואני לא מלווה עצירים כאלה ואחרים  אבל כנראה אחזור לאזור לבקר כאבא של חייל.

אז זהו,היה ערב גדוש,מלמד ומרגש ואני מודה גם כאן על  הברכות החמות.

בלי קשר:

 קבוצתי האהובה הפועל קטמון ירושלים,חבולה,מוכה עצובה משהו, אחרי התבוסה הקשה שספגה ביום שני נגד רמת גן יוצאת למשחק שיהיה היום אחר הצהריים בהרצליה נגד מכבי המקומית ואני ממש מקווה  שנסיים בתוצאה טובה שתגרום לנו להרים ראש ולעלות חיוך על פנינו.

זו ליגה אחרת,קשה יותר,בלי טיפת חמלה ואנחנו צריכים לשרוד בה

החזקת אצבעות ותפילה חרישית יתקבלו בברכה.

יום שישי

אני סיימתי,תיהיו טובים