הדבר הכי טוב בביקור אתמול בירושלים היה שמצאתי חניה קרובה לכניסה לאיצטדיון

ואיך שהמשחק הסתיים,עפתי לאוטו ותוך דקה הייתי על דרך בגין לכיוון תל אביב

אתמול סיפרתי שהמון זמן,30 שנה לפחות לא הסתובבתי בירושלים,במרכז העיר יותר נכון

ולנסוע ספונטנית ולחשוב  ששום דבר לא השתנה ואמצא חניה במרכז העיר בקלי קלות ואלך לאכול את החומוס שכה אהבתי בפינתי

זה היה נאיבי לגמרי ,שלא לומר טיפשי.

מסתבר שרבו השינויים בירושלים באופן טבעי לעיר כזאת גדולה ואי אפשר להגיע ספונטנית ולקוות לטוב,פשוט אי אפשר.

יכולתי אם היה לי יותר זמן לנסוע  באוטו לחנות  באחת השכונות בפאתי העיר ולהתנהל בתחבורה ציבורית כולל הרכבת הקלה הזאת שרק שמעתי עליה  אבל לא נסעתי בה מעולם.

אבל הטיול לא היה מתוכנן והייתי צריך להיות באיצטדיון טדי ב 18:00 ושם לאסוף את הכרטיס למשחק שסידרו לי.

בפועל  זרמתי עם התנועה לכיווון מרכז העיר,כמובן שאיפה שפעם היה אפשר לנסוע ,היום אי אפשר,רחובות שפעם היה אפשר להכנס אליהם הפכו  מדרחוב או  לחד סתריים דווקא לכיוון שחשבתי שאפשר להכנס אליהם (רח ש"ץ למשל במרכז העיר נעלם לי,אין טיפת חניה כשפונים שמאלה  ברחוב מעל המשביר לצרכן,מי ידע שזה מוביל לרחוב אגריפס הצפוף או  אם פונים ימינה כמו שאני עשיתי לרחוב הנביאים והטעות הכי גדולה כשפניתי די מיואש ימינה ב"מלך ג'ורג' ליד ביקור חולים ומהר מאוד הבנתי שאני בכלל במסלול של תחבורה ציבורית ואני מסתכן בקנס,מזל שלא תפסה אותי משטרה.

ואני מחפש חניונים ומכיון שאני לא יודע איפה יש, אני חולף על פני שניים כאלה בלי יכולת לחזור אחורה ולהכנס אליהם,בקיצור בוקה ומבולקה.

ו"בבוקה והמבולקה" הזאת אני צריך לפלס את דרכי ואני קולט שאני רעב וגם טיפל'ה אבוד כי עיר ילדותי ונעורי השתנתה לגמרי,זכרתי שבמושבה הגרמנית יש כמה מסעדות ששמעתי עליהן,האמנתי ששם תיהיה אפשרות נוחה לחניה ונסעתי לשם.

נכנסתי לחומוסיה בשם בבא ברחוב הראשי,החומוס היה סביר ומעלה,לפחות לא הרגיש קנוי אבל לא הטעמים של נעורי,שם גם היה פחות לחץ של מרכז העיר

חשבתי לקפוץ לראות את הבית שסבא וסבתא שלי גרו בו ברחוב הנגיד אך אללי לא מצאתי את הכניסה לרחוב  וכשעכשיו אני חושב על זה ,פשוט שכחתי להפעיל את הוויז.

לקצר סיפור אומר שנשארה  לי כשעה וחצי להרוג עד להתייצבות בטדי ,אז כבר הפעלתי וויז ועברתי במחוזות ילדותי האחרים  שהיו בקרבה למושבה הגרמנית ,כמו בית ספרי המיתולוגי שנמצא בסופו של רחוב כ"ט בנובמבר היפיפה,מוזר לי שבית אסורים כזה נמצא ברחוב כזה יפה  ואני רק מקווה שעל אף הסורגים והגדרות עם הרשת הגבוהה עדיין קיימת הפרצה בגדר האחורית ממנה היינו יוצאים לטייל בשכונת קטמון ואחכ הולכים למכולת לשבור שבר  ושם בפעם הראשונה עשו לי סנדוויץ' (כריכים עושים היום,פעם עשו סנדוויצ'ים) מחצי לחם שחור עם תרכובת טעימה  שהיום אני יודע שקוראים לה חריימה.

אחכ המשכתי לבית ברחוב בו גרנו באמצע שנות החמישים,בשכונת טלביה ברחוב אלקלעי היפייפה,שם חניתי ונכנסתי לחצר הבית,אז כשגרנו שם,הכניסות לבתים היו פתוחות ,היום הן סגורות בדלת ברזל עם אינטרקום וזרים כמוני שבאים מהעבר ,לא יכולים להכנס,כי מה אומר? גרתי כאן לפני 50 שנה ובאתי להציץ אם השתנה?

ואז נסעתי לאיצטדיון טדי,אספתי את הכרטיס שחיכה לי ונכנסתי פנימה

תשמעו,האיצטדיון שופץ נוספו מקומות ישיבה והתאורה המדהימה הפכה את הערב ליום והיה גם כמובן משחק.

לא אלאה אתכם,הפסדנו 0:1 למכבי נתניה הטובה מאיתנו,למרות שבמחצית השניה יכולנו גם להשוות וגם לנצח אבל להם היה שוער מסוג השוערים שכיכב  בספר המיתולוגי "בעט אלון בעט" שם השוער שאני כבר לא זוכר את שמו (אולי רפי? ) הציל את המולדת ובזכותו נבחרת ישראל לקחה את גביע העולם(טוב אולי לא את גביע העולם,רק ניצחה את יריבתנו הנצחית משנות ה60,את יגוסלביה)

בקיצור השוער הזה אוהד לויטה אם אתם מוכרחים לדעת ,הציל בערך 4 פעמים את נתניה מספיגת שערים ואנחנו נשארנו עם הכבוד והם עם הנקודות ואנחנו עכשיו באופן רשמי קבוצת תחתית לכל דבר.

אבל אני אופטימי,ביכולת שהצגנו אתמול אנחנו שווים ואף יותר לקבוצות מרכז הטבלה ומטה ועוד נכונו לנו ימים אחרים,יפים יותר

ועם תחושת האכזבה מההפסד ועם אופטימיות זהירה שנותרה בי נסעתי הבייתה

אתמול בכלל היינו משפחה  על גלגלים,אני נסעתי לירושלים,זוגתי לחיפה לביקור חולים אצל בעלה של אחותה שעבר ניתוח ברמב"ם,משהו ברגל,הניתוח עבר בשלום,תודה,הילדה חגגה עם חברות את יום הולדתה משבוע שעבר בפאב בראשון לציון ובני האמצעי,פרקטי שכמותו,מנסה לפני גיוסו בעוד חודש בדיוק למצות את הזמן הכי טוב שאפשר והוא עלה על אוטובוס לילה לאילת שם יש הופעה של איזה דיג'י מפורסם,טאיצו או טייסו אנא עראף,הוא נסע עם חבר ויתגורר בקלאב הוטל בדירה ששייכת לסבא והסבתא של החבר.

יקירתנו הבלוגרית ,תרופה למכה' התאיידה,קשה לא להתייחס לעובדה הזאת,נכון שבמשך 10 וחצי השנים שאני כותב כאן התאיידו מפעם לפעם אנשים שהיו יקרים לליבנו גם אם לא פגשנו  אותם מעולם

אבל ההתאיידות של "תרופה" אולי בגלל שהייתה כל כך אמפתית,כל כך איכפתית,כנה ,נעימה ובעיקר הרגיש שהיא חלק מהמשפחה הקרובה שלנו,כואבת קצת יותר ואני מדבר על רק על עצמי,לא בשמם של אחרים

מידי פעם היא הבהירה ברורות שהיא כותבת חסרת זהות,ולא רוצה ש"יגלו" מי היא, בפוסט הלפני האחרון שכתבה על מקום הימצאה,לו מישהו מאוד רצה היה יכול די בקלות לגלות את המדינה אליה נסעה  ומה היא עושה שם וכנראה  מישהו מאוד רצה וגילה ותרופה שלנו הבינה שנחשפה והחליטה להתאדות בלי להפרד

זו הנחה רק שלי כמובן ואני מקווה  שאולי היא תפציע בצורה אחרת  ותחזור לחיים שלנו,כך או כך אני מאחל לה בריאות שלמה ורוצה לומר לה תודה גדולה על מי שהייתה ועל התרומה שתרמה לחיים שלי.

יום שישי וזה

תיהיו טובים,אני סיימתי