אז הילד כבר שבוע וחצי בצבא וזה מרגיש שהבית מתרוקן,זה קצת עושה עוול לילדה שבצבא כבר שנה וחצי ומשרתת קרוב לבית

ולילד הצעיר שממלא את הבית בנוכחות שלו,כאילו לוקח את המקום של אחיו

אבל הריק הוא יותר בנשמה ולא משיעמום או ממחסור כלשהו

זה פתאום מרגיש ששניים מהילדים נמצאים בדרך שבסופה הם יהיו  הכל חוץ מילדים וזו תחושה  שאי אפשר  להכיל אותה בשבוע וחצי

לזוגתי קשה יותר שהילד בחר ללכת ליחידה קרבית,שהוא לא יהיה הרבה בבית  ובאופן טבעי החששות של מה יהיה ואיך עולים על פני השטח.

אני מתייחס  בהשלמה  גמורה לבחירות שהוא עשה,יכול להיות שלי קל יותר רגשית גם כי אני הייתי רחוק מהבית,הייתי חייל קרבי וכשאני חושב על זה עכשיו,אף פעם לא שאלתי את אבא שלי למשל איך זה הרגיש לו והוא עד כמה שאי זוכר לא ממש נתן ביטוי לדאגות שלו אם היו

רק שהיחסים שלנו עם ילדינו שונים לגמרי מהיחסים שלי היו עם אבא שלי,התקופה הייתה שונה כמובן ולא היו את אמצעי הקשר שיש היום

ואבא שלי גם אם רצה לא יכול היה  לנסוע לבקר אותי בכל המקומות שהייתי ואנחנו כמובן מוכנים ומזומנים להגיע לכל מקום בכל זמן שהוא לראות את הילד

רק שאני חושש שהוא לא יעודד הגעות כאלה ,אני חושב שאני צריך לחטוף איתו שיחה על זה שהוא צריך להיות גמיש יותר ומקבל יותר  את הדאגה שלנו ואת הרצון שלנו  להיות שם בשבילו  ,הוא טיפוס מאוד עצמאי  ובלתי תלוי  בנו,הפוך לגמרי מאחותו

אז אני מניח שנצטרך לנהל איתו משא ומתן על מידת הניג'וס המותרת מבחינתו

ובנתיים אנחנו עוברים יום ועוד יום עם טלפונים בשעת ת"ש,והבלחות של מסרים מהוואטס אפ שבו הוא מקצר ואחכ לא חוזר לענות על שאלות שנשארות תלויות באוויר ,אבל אנחנו מקבלים את זה

ויש  לחץ סמוי,אין ספק ,פרפרים שקושרים קשרים בבטן,מחשבה שנותנים לה לחלוף וגעגוע  וזה משהו שעד שאתה לא נמצא בתוכו אתה לא יודע איך להתכונן אליו כי אי אפשר

נשאר רק  להתרגל למצב החדש ולתת ל3 השנים האלה לעבור

אני סיימתי,תיהיו טובים