זה המאמר שכתב  העיתונאי חיים ברעם ופרסם בפורום של הפועל קטמון ירושלים

אני מביא אותו בשלמותו,כי הוא מיטיב לבטא את רחשי האוהדים הותיקים של הפועל ירושלים ואת התקווה שהפיחה הפועל קטמון באוהדי כדורגל שהם בעד כדורגל הוגן,נגד גזענות ורגע לפני ההצבעה מחר בערב על האיחוד עם הפועל ירושלים

תקראו ,ברעם כתב בשם כל אוהדי קטמון שבדם ליבם יתאחדו  עם הקבוצה המקורית ואוהדיהם שלא ששים בלשון המעטה לקבל אותנו כשווים מול שווים.

"ההצבעה שלי בעד האיחוד היא בעיקר הבעת אמון בהנהלה. אחרי שש שנים נפלאות, עטורות הישגים ומרגשות, לא נותר לנו אלא ללכת איתם גם לצעד הזה, ולצרף את ההיסטוריה היפה שלנו אל סיפור תולדות האגודה הירושלמית האדומה החל משנת 1926.
אם יוסי סאסי באמת ירפה מטרפו נישאר עם עבודת בנייה קשה וסיזיפית, שתהיה לא רק ספורטיבית אלא גם חברתית. לא יהיה קל לאחות את הפצעים. אנשים כמוני, שדבקו בסמלים האדומים של הקבוצה עוד לפני הקמת המדינה, מצפים לאחווה בין הפלגים, שבלעדיה האיחוד יקרוס. אנחנו מביאים נדוניה נכבדה לשידוך הזה: אלפי אוהדים חדשים; אוהדים ותיקים, בניהם ונכדיהם, שנטשו את היציעים בימי סאסי הרעים; מוניטין של קבוצה הגונה וספורטיבית, אנטיתזה מובהקת לגזענות ולשנאה בכדורגל העירוני שלנו. לכן אין שמץ של אמת בדיבה המגוחכת, שאנחנו מגיעים לאיחוד בתחושה של תבוסה. הצלנו את האגודה, ובלעדינו גם הנס ששמו ליפקין לא היה מתרחש. לכן נשתדל להתייחס לכל האוהדים בידידות, לא נתחשבן על כל שטות. לעתים מקננת בי תחושה של ספק ואמביוולנטיות. מדוע עליי להיפרד מחברים בלב ובנפש שקטמון היא כל עולמם הספורטיבי, כדי לחבור לנוקמים ולנוטרים, ששונאים את עצם המושג "קטמון"? לבלוע את העלבונות? זה דורש מאיתנו גדלות נפש כמעט נוצרית. אחרי שהלכתי לטדי בכיף אדיר בשנים האחרונות, בלי שום קשר לרמת הכדורגל שהצגנו שם, ייתכן שאפרוש בכבוד בסוף העונה הנוכחית. כבר כתבתי פעמים רבות שלא איכפת לי לספוג קללות מאוהדי בית"ר (הרווחתי אותן ביושר בשישים השנים האחרונות), אבל אם אוהד אדום מקלל אותי זה בלתי נסבל.
אני מבין שהאיחוד מחייב אותנו להיפרד מהשם "קטמון". זוהי התנסות קשה ומחיר עצום שאנחנו נאלצים לשלם למען שלום בית. אני לא מסכים עם כמה מראשי קטמון שסבורים שעלינו להתחטא ולהתנצל בפני אוהדי הקבוצה הוותיקה. הם נטשו את המאבק נגד הנהלה הרסנית; אנחנו נשאנו את הדגל האיחוד גם כאשר הם קיללו את שי אהרון שלנו.
אנחנו נאפשר למיעוט להתמזג בתוך ההמונים שלנו, נחווה ביחד מאבקים לא פשוטים עד שנגיע אולי לליגת העל ונתפלל לתחיית ההוויה המשותפת לכל שחקני ואוהדי הקבוצה האדומה המחודשת. בינתיים נודה לאורי שרצקי, לאשר ולאמיר גולה ולכל חברי ההנהלה, השחקנים והאוהדים שחוללו נסים במצב כמעט בלתי אפשרי. המכנה המשותף הנאור, האנטי גזעני והחברתי של הפועל נשמר גם בימי הפילוג. זהו הישג ענקי לכל אוהדי הפועל ירושלים משתי הקבוצות.
ניפרד אולי מקטמון, אבל לא נשכח אותה וגם לא את עשרות השחקנים שתרמו לנו במהלך השנים והביאו אותנו מליגה ג' עד הליגה הלאומית. נאמר ש"אחרי רבים להטות". כך קורה שגם אני, שלא הצבעתי בעד מפלגה גדולה כבר עשרות שנים, מקבל את המלצת ההנהלה בדמעות מהולות בתקווה גדולה. "