20 שנה אני עובד בדאר ישראל,20 שנה

הגעתי לדאר בגיל מאוחר,42 אחרי  שמיציתי את עניני הקולנוע שבהם עבדתי  ושילמו לי לא רע

במשך כל תקופת עבודתי בקולנוע לא  שילמו לי פנסיה ולא קרן השתלמות ולא כלום,בכלל לא הייתי מודע לדברים האלה,כלומר ,הייתי מודע אבל הייתי רווק עד גיל מאוחר,נסעתי לחו"ל כל שנה ,ביליתי בפסטיבלי קולנוע  בכל מיני מקומות

את הטיסות והשהות בבתי מלון שילמו לי,אז את מי מעניין קרן השתלמות או הפרשות לפנסיה כשאתה חוגג על יאכטה במיימי הים התיכון בקאן

אבל סבתא שלי כל הזמן קדחה לי על הענינים האלה,חשוב שתיהיה מסודר היא אמרה ,חשוב שיהיו לך זכויות סוציאליות ושתקבל תלוש משכורת

כל זה במשך הרבה שנים נכנס מאוזן אחת ויצא מהשניה

היום אני יודע שזה היה חלק מתופעות הפרעת הקשב שלי,הרי לא באמת הייתי יכול לשבת במשרד ולעבוד 8-10 שעות ,עבדתי בהפקות,בחוץ רב הזמן והרגשתי טוב

בשנת 90 החלטתי לפרוש מעסקי הקולנוע ,חבר הציע לי להכנס איתו לשותפות בעסק לציוד משרדי,במרכז תל אביב ,עסק עובד עם לקוחות גדולים,אני חושב שכבר כתבתי על הדברים האלה,נכנסתי לעניני העסק,הסתחררתי מהכסף,לא היה לי מושג  איך מתפעלים עסק ובעיקר איך שומרים על העסק ותוך שנתיים השותף שלי גנב אותי השאיר אותי עם חובות ונעלם.

בשביל להחזיר חובות,מכרתי לצערו של אבא שלי (שנדמה שלא סלח לי על המעשה הזה עד יומו האחרוןגם אם לא הזכיר את זה ) את הדירה שהייתה לי בירושלים (אגב ליוסף שפירא שהיה בזמנו עורך דין ממולח והיום הוא מבקר המדינה)והחזרתי חובות (של שנינו ביחד) עד הגרוש האחרון.

אז הכרתי את זוגתי,בשפל הכי גדול שהייתי אפשר לומר,נישאנו כשלא הייתה לי עבודה ובשביל להתפרנס עבדתי בכל מיני עבודות אללה יוסטור,עבדתי במפעל לצמר סלעים,עבדתי במפעל למנורות,עבדתי במפעל שייצר ברגים על מכונה שעשתה כל היום את אותו דבר ורציתי למות

ואז יום אחד חברה משותפת שלנו שביקרה אותנו אמרה שמחפשים דוורים בדאר.

כמובן שעיקמתי את הפרצוף,אני ? דוור?אבל איזו ברירות היו לי? הלכתי

השנה הייתה 1994,אפריל

אני זוכר את היוןם הראשון כמו היום,החלפתי מישהו שהיה חסר,הלכתי לחלק עם מנהל הרובע (תל אביב ולמעשה כל עיר מחולקת לרובעים ,בכל רובע יש בין 18-22 אזורי חלוקה לפי מספר המיקוד של אזור החלוקה אגב)

חילקתי באזור רחוב שינקין בלי לדעת איך עובדים בכלל,אני זוכר שלא אכלתי ולא שתיתי וחזרתי לדאר(לנקודה ממנה יצאנו) ב5 אחר הצהריים ממוטט לגמרי,אבל למחרת התגברתי וחזרתי ואחרי 3-4 ימים של חלוקת דאר בכל מיני אזורים בתל אביב,מנהל המחלקה הורה לי ללכת להתייצב ברובע 66.

הוצמדתי לדוור מבוגר שעמד לפרוש כדי שילמד אותי את העבודה,בעיקרון באים מוקדם בבוקר,אוספים את החומר של האזור ששייך לך שממויין בלילה לתאים שמעליהם מצויין מספר האזור בו אתה עובד,אתה מגיע לעמדה שלך ברובע הספציפי בו אתה עובד,ממיין את המכתבים לכוורת ממולך שמחולקת לחלקי רחובות וכשאתה מסיים למיין את החומר אתה מסדר את הכבודה להליכה לפי הליכה קבועה ויוצא לחלוקה

האזור אליו הגעתי  היה אזור 85,מערבית לתחנה המרכזית הישנה ,בין הרחובות הגדוד העברי מרח העליה עד הר ציון,רח' פרץ באותה גזרה וככה בסדר יורד רח לוינסקי,רחוב מטלון ורחוב העליה הלוך מהפינה של דרך יפו תל אביב עד  העליה 36 וחזור מפינת רחוב הקונגרס עד העליה 2

18 שנה,בגשם,בשמש ובכל מזג אוויר חילקתי דאר לאנשים שהכרתי ונקשרתי אליהם,לחנויות שנתנו לי למלא את בקבוק המים שלי ,לעשות פיפי כשהייתי צריך ובחגים מילאו את כיסי באגוזים (טיפים,כסף מזומן ומתנות  לרב בכל ראש השנה ופסח בלי שביקשתי) ,קיבלתי לפחות פעמיים עובד מצטיין של המחלקה והכרתי אנשים נפלאים בעבודה שהפכו חברי וכמובן הכרתי אנשים באזור שעבדתי בו שהתחברתי איתם,הוזמנתי לשמחות שלהם,ביקרתי  כשמישהו ממשפחתם נפטר והם ישבו שבעה,ראיתי אותם כל יום,שמחתי שהם קיבלו צ'ק שחיכו לו והתעצבתי שלא קיבלו

אחרי 4 חודשים בחברת כח האדם דרכה הגעתי לדאר,הדאר צרף אותי לשורותיו כעובד ארעי ואחרי שנה וחצי כעובד ארעי ,קבלתי קביעות וסבתא שלי צהלה ושמחה..

לכאורה מה יותר פשוט מלעבוד בצורה הזאת,אבל בכל מקום עבודה אפשר להגדיל ראש,לחייך לאנשים,להיות בן אדם ואת זה לא תמיד לומדים בלימודים גבוהים,אם בהתחלה התביישתי קצת בעסוקי,הרי הייתי נסיך תל אביבי,עבדתי בהפקות ,הכרתי שחקנים,במאים,נסעתי בעולם,מהר מאוד הבנתי שהחיים האמיתיים הם לא שם.

בית ,משפחה משכורת מסודרת שנכנסת ככל חודש,צ'ופרים בלי סוף ,ימי נופש מאורגנים, תלוש משכורת כבד שכלל כמעט מההתחלה קרן השתלמות ,קרנות פנסיה ,אפשרות להלוואות בריבית מגוחכת ועוד ועוד

ואני מודה ,הועד שלנו השיג לנו תנאים חלומיים,מה שהשיגו לנו בתל אביב ,לא היה חלק ממה שדוור קיבל בערים אחרות

הועד שלנו שמר עלינו ועל תנאי החלום שלנו ויכול להיות שזה היה החלק שלנו בקריסה,למרות שכל השנים עבדנו קשה ,עבדנו  7 שעות וקיבלנו לפי גודל האזור,האזור שלי הוגדר בימיו הטובים כ13 וחצי שעות ולפי זה קיבלנו שכר  והכל לפי החוק, ההנהלה ידעה ,הרי היא הסכימה לסידור הזה והתעלמה כי היה לה נוח להתעלם ואנחנו הרווחנו,אני מודה

ב2012 חליתי ולא יכולתי ללכת,אני זוכר עד היום את הרגע הזה שאני נכנס לחדר מדרגות ברח י.ל פרץ 31 התאריך היה 28 בנובמבר ואני עוד לא מבין למה שבוע וחצי בערך אני לא הולך על הרגל כמו שהלכתי במשך כל השנים לפני

ממש ישבתי על המדרגות בחדר המדרגות,הורדתי את הגרב ובדיוק נכנס לחדר המדרגות בעל המסגריה  והתיישב לידי,מה יש לך הוא שאל,כואבת לי הרגל,ואני בקושי הולך הבחור הסתגל על הרגל החשופה והסתכל עלי ואמר ,תגיד אתה משוגע? מה אתה הולך עם רגל כזאת,לך הבייתה ,טפל ברגל הדאר לא יתמוטט בלעדיך,אני מבטיח לך !

ופתאום קלטתי שאני עובד לעיתים חולה ולפעמים כשאני לא מרגיש טוב כי אני מחוייב לאנשים באזור שלי ולא רוצה לדפוק את החברים שיצאו במקומי כמטלה נוספת אבל לפעמים צריך להרפות ולשחרר ואם חולים כמו שאני התחלתי להיות צריך ללכת לההבדק

חזרתי לדאר אחרי שבקושי סיימתי לחלק באותו יום,פגשתי את מנהל הרובע שלי ואמרתי לו שלא אבוא  למחרת כי אני לא יכול ללכת יותר והלכתי הבייתה

הייתי שנה בבית,על השנה הזאת כבר סיפרתי רבות,חזרתי אחרי שנה  כשבנתיים מישהו אחר קיבל את האזור שלי,אני הפכתי אחראי על המיון של הרובע שבו עבדתי,אין יותר עבודה בגשם או בשמש ,אין יותר הלחץ של לצאת לפני השעה 8 בבוקר כדי לתפוס חניה בכחול לבן,אין יותר לעלות למכתבים רשומים לקומה חמישית בלי מעלית,אין גם את הצ'ופרים שנילוו  לתפקיד אבל אני מאושר היום בחלקי ומה שאני עושה גם אם זה  בתוך בית המיון זה בסדר גמור בשבילי

כולכם ודאי זוכרים את המאבק שניהלו אנשי הדאר על הפרנסה שלנו,איך הנהלה כושלת וממשלה קצרת רואי הביאו אותנו לפי פחת,אחרי מאבק ארוך וקשה הושג הסכם: יצומצמו ימי חלוקת הדאר (תאמינו לי שאני לא מצליח להבין את ההגיון בדרישה הזאת,גם מפטרים דוורים שלכל אחד מהם אזור חלוקה וגם מצמצמים ימי חלוקה ומנגד יש המון דאר ושלא יספרו לכם אחרת,!! ני נמצא שם כל יום,זאת ועוד הממשלה החליטה להוריד מכסים על  הזמנות מהאינטרנט,על חבילות הדאר הקטנות האלה שאתם מזמינים מרחבי העולם,הצרה שלמרות שהחבילות קטנות ,הן לא תמיד נכנסות לתיבות,לא לכולם יש תיבות דאר גדולות ומסודרות מה לעשות ,לעיתים ודאי בדרום תל אביב,הכניסות לבתים סגורות מפחד נרקומנים ואפריקאים שמחפשים לגנוב ויש כאלה ואז בכלל אין גישה לתיבות הדאר ואז הדוואר שולח את החבילה הקטנה לסניף והסניף מתפוצץ מפריטים כאלה

אבל בסדר אנחנו כבר אחרי זה.

במסגרת צמצום כח האדם הגיעו גם אלי,אתמול

בעוד 6 ימים אחגוג יום הולדת 62,חשבתי שבגלל שהפסקתי להיות דוור משרתי מובטחת עד הפנסיה,אבל מסתבר שלא ממש ווהנהלת הארגון בשיתוף עם הועד הניחו לפני  כל העובדים מגיל 50 ומעלה הצעות פרישה מרצון שיעשו ב4 פעימות.

יש כאלה שרוצים לצאת לפנסיה כבר עכשיו,אלה בעיקר עובדים שעובדים כבר 30 שנה,לאלה יש פנסיה תקציבית והם מסודרים,אחריהם יש כאלה כמוני שעובדים בין 20 ל26 שנה שלהם פנסיה  שנקראת פנסיה ותיקה שבהסדר מקרן מקפת,זוהי פנסיה טובה אבל  כדאי להיות יותר בכיוון של עובד שעובד 26 שנה ככה הוא מתקרב ל70 אחוז

לי הציעו לצאת לפנסיה בעוד שנתיים,בפעימה השניה מתוך 4,הדאר מציע למי מאיתנו שיסכים לצאת בעוד שנתיים,8 חודשי הסתגלות בשכר (לפי משכורת אחרונה שישולמו בבת אחת,תוספת של 8 אחוז לפנסיה (לפי  ממוצע של 3 משכורות אחרונות  כשיסתיימו השנתיים, ומתן  דרגה או שנתיים נוספות לפי ותק,העובדים שיצאו לפנסיה בעוד שנתיים יקבלו גם גמלת גישור עד למועד זכאותם לפנסיית גיל,כלומר עד שיגיעו כנראה לגיל 67  כשאני באופן אישי צריך להמשיך ולהפריש לקרן הפנסיה לפי השכר האחרון שקיבלתי ובמקביל הארגון יפריש את חלקו כמעביד לצורך המשך צבירת הזכויות

מי שיסרב לצאת לפנסיה במסגרת ההסדר,לא יזכה להטבות כשיגיע לגיל הפרישה

האמת שברגע שאמרו ל את מה שאמרו נכנסתי להלם,לא הבנתי שמדובר על עוד שנתיים,חשבתי שזה קורה עכשיו והייתי די בהלם,רק אחכ ביקשתי וקיבלתי הסבר מפורט ונרגעתי,אם אחליט לא לקבל את ההצעה אמשיך לעבוד כרגיל,אבל אין ספק שיש כאן הזדמנות

אחכ דיברתי עם גיסי שמבין בענינים האלה ובעוד  כמה ימים אשב עם היועץ לעניני פנסיה של הארגון וכדי לקבל זווית נוספת ויותר אובייקטיבית  אתייעץ עם חברה  שמבינה דבר או שניים בנושאים הללו

כך או כך ברור שמסתיימת תקופה ,גם אם אני לא מרגיש בגילי וגם אם אני לא נראה בגילי,אני מבין שיש זמן שמגיעים לישורת האחרונה ,השנתיים האלה אחרי שאחתום על המסמכים בהנחה שאחתום הם הישורת האחרונה לתקופה של 20 שנה נפלאות בהן הקמתי משפחה ,גידלתי ילדים ועבדתי בעבודה מתגמלת מאין כמוה

ברור כמובן שגם אם אצא לפנסיה בעוד שנתיים,לא אשב רגל על רגל בבית ואצפה בטלויזיה,זה עדיין רחוק כך שאין ממש תוכניות,אבל אני מרגיש טוב עם ההחלטה המתגבשת ושמח שיש לי עבודה בטוחה לעוד שנתיים לפחות

אני סיימתי,תיהיו טובים