הלילה ב0254 הבן החייל שלח הודעה בוואטס אפ, "נגמררר" ,הודעה  ספונטנית,מן הסתם כי אני לא ער בשעה הזאת.

ומכיון שהתעורתי לרגע ושמעתי את הצפצוף של הוואטס אפ,השבתי לו ב"גאים ומתגעגעים" עם חייכנים של מחיאות כפיים.

אני הולך לישון כך הוא,נתראה אחר הצהריים כך אני ואז הוא שלח סרטון שמסכם את האימון המתקדם בעורב.

שבוע הוא היה מנותק מכל אמצעי קשר,אפילו בשבת וזה בהחלט יוצא דופן מבחינתנו

השבוע לא היה שבוע קל,לצערי על רוב הענינים אני לא יכול לכתוב,בשנה ה12 של הבלוג הוא הרבה פחות פרטי משהייתי רוצה

אני בפירוש לא יכול לכתוב הכל,כלומר אני יכול,אבל  לא רוצה

וזה מבאס אותי,מצד אחד תפוצתו של הבלוג גדלה  והוא הגיע אל קוראים שהם לא בהכרח מינויים,אני גם רואה את הכניסות מגוגל ומאתרי חיפוש אחרים,זה לא משהו שהיה בעבר.

מצד שני הייתי רוצה לעיתים שיהיה יותר אינטימי,רק אתם ואני ואז אפשר היה לכתוב על מצבי הכלכלי למשל,על המאמצים שאנחנו עושים בקיצוץ ההוצאות,על הרצון להחליף אוטו(אוטו שני צריך לומר כגילוי נאות ) כי הכסף ששילמנו על תיקונים כאלה ואחרים,עבר מזמן את הסכום שקנינו אותו,אבל כרגע אי אפשר,אז מתפללים שהכל יהיה בסדר

ויש דברים נוספים,המאמץ שעושה הילדה הגדולה למצוא את הכיוון אליו היא רוצה להתקדם,בלי לשפוט,בלי להאשים,לתת לה לטעות ויחד עם זאת לתמוך ולעודד למרות הקושי האובייקטיבי שהמצב מייצר

השבוע הייתי הרבה זמן לבד,הבן החייל בצבא,הבן הצעיר היה בטיול חנוכה הבת בעיסוקיה וזוגתי עבדה הרבה שעות  והגיעה  רק בערב הבייתה.

לא התחשק לי לקרוא (לא מצליח לקרוא את יצחק לאור)מזג האוויר בתחילת השבוע היה מחורבן וגשם תפס אותנו ללא מטריה ביום שני כשהלכנו לסידורים,בקיצור דברים קטנים ומעצבנים שלולא הריק לא הייתי שם לב אליהם,חורף מבאס אותי,אבל זה ידוע כבר

אני מתלבט אם לעלות לכאן את הסרטון שהבן שלח,מצד אחד ,זה סרטון של כ5 דקות עם מוזיקה מתקתקה (אולי צריך להקשיב למילים,לא ניסיתי),אם זה לא היה בני,ספק אם הייתי טורח,מצד שני,זה חלק ממי שאני  וכאלה ענינים ראויים להיות בבלוג ,יותר בשבילי,אם מישהו יטרח ויפתח,זה יהיה בונוס

הסרט חביב ביותר ,בהחלט ממלא גאווה על מה שהבן עבר,שמתם לב אגב שכשהילד שלכם שטרחתם למצוא לו שם ראוי כשנולד ,הופך בהגיעו לצבא להקרא בשם המשפחה שלו, כאילו מה ,זה נשמע מבוגר יותר?קצר יותר?  סמכותי יותר?

חרובי הם קוראים ליובל בני ,כמו שקראו בעצם ל2 אחיי ולי כשהיינו בצבא ,אז חרובי סיים אתמול בלילה את  ההכשרה להיות איש סיירת והוא יוצא מהמסגרת שלכאורה מוגנת אל מרחבי הצבא המאובקים,שם מתרחשים בעצם החיים האמיתיים כחייל קרבי

אני מסתכל בוידיאו,הקונספט הזה שלוקחים ילד בן 18 שסיים 12 שנות לימוד לצבא הוא אומנם לא המצאה ישראלית בלעדית אבל  ברור לי מאיפה הגיעה,בשום גיל אף אדם שפוי  לא יזחל מרצונו על קוצים,לא יעשה  מסעות אלונקה לראשי הרים  ללא קשר לנוף המופלא שמשקיף מהם,לא ילך עם בגדים בתוך הים ולא יעשה את כל המעשים שחייל קרבי בן 18 עושה בזמן רגיעה ובזמן מלחמה.

אולי זה המזל שלנו אגב ,שהצעירים האלה בני 18-19  הם אלה שנושאים את כל השאר,את המושחתים והנהנתנים,את התורמים העוזרים לנזקקים והמתנדבים ,אולי הם אלה שמאפשרים למדינה להמשיך להתקיים,אני לא בטוח אם הם מרוצים מעניין הסימבולי שמאפשר לסטס מיסז'ניקובים ולפאינות קירשנבוים למיניהם להתקיים כאן בכלל ולנתניהו ובנט לנפנף ביכולתנו מול אירן והפלסטינים בלי שום אופק מדיני,אבל מי שואל אותם בעצם,זהו תורם לעשות וזה הכל

לקחתי חופש היום,יש לי מספיק ימי חופש שאני  יכול לנצל עד סוף השנה האזרחית,כלומר עד יום חמישי הבא אבל אני לוקח אותם בפינצטה,

אנחנו  נוסעים בשתי המכוניות כי דודה שולה מצטרפת ואנחנו מחזירים את הבן

אני לא מת על הקונספציה הזאת אבל לדודה שולה מגיע, בלי ספק

אז הנה הוידיאו

מחר,רשמים צילומים וחויות מטקס הסיום

חגית ר' ומשפחתה יצרו סרט  מרגש ומיוחד,צפיתי בו ואני ממליץ לכם לצפות בו

הכותרת מהשיר של ארצי וגלרון,המיסטיקנים הסינים שמזדמזם לי בראש בימים האחרונים

אני סיימתי,תיהיו טובים