אתם בטח יודעים איך זה ,קוראים פוסט של מישהו אחר ובום מקבלים מכה בזכרון ודברים מתחילים לעלות

ככה קרה לי עם הפוסט המצויין של כמו מניפה "היא כותבת לי שורות קצרות"

אגב הכותרות שלה  גאוניות,לא פחות,אני מאלה שמאוד מחשיבים כותרות ולעיתים משתדל למצוא כותרת שגם תתאים לרוח הפוסט ואם לא,שפשוט תתפוס את העין של הקורא,בעיקר הקורא המזדמן,פחות הקורא הקבוע,בעיקר כי הקורא הקבוע יקרא כל מה שהחבר עליו הוא מנוי ,יקרא.. לא?

אז לקצר סיפור ארוך,אומר שמניפה כתבה שמצאה את יומן נעוריה ועלעלה בו וסיפרה מהגיגיה

אני לא כתבתי יומן בנעורי,בכלל העיסק בכתיבת יומן נראה לי אז עניין לבנות

כאילו מה כבר יכולתי לכתוב בו?

אבל אחותי כתבה,לדעתי היא כתבה  מאז שהייתה בכיתה ד' עד כיתה ח',לעיתים ברצף ולעיתים בהפסקות,אבל מה שחשוב שיש תעוד

וזה לא יסולע מפז ,ודאי למישהו כמוני שמנסה לתעד כאן ושכח חלק מהדברים שהתרחשו,ודאי סביב המוות של אמא שלי

למשל,לא זכרתי שכשאמא נפטרה עדיין גרנו בבית הקודם,ברבי בנימין,בנין בן 3 קומות,6 שכנים בכל כניסה

וכשאמרו שאמא נפטרה ,אחד הדברים הראשונים שעשינו היה לעלות לשכנה ולספר לה

אני לא זוכר למה עשינו את זה, ההגיון במעשה לא ברור לי היום,למה היה דחוף שהיא תדע,אין לי תשובה לעניין הזה

מוזר שלא זכרתי שגרנו בזמן המוות של אמא שלי בבנין הזה אבל כן זכרתי שיום אחרי הלוויה,אבא הסתגר בסלון,סגר את הדלת וביקש זמן לעצמו לבד

והרי בבית החדש שאליו עברנו אחרי כמה חודשים,לא הייתה בכלל דלת לסלון

בכלל האביב ההוא  של 1969 היה מאוד דחוס בארועים,שבועיים או שלושה לפני ליל הסדר,אמא מתה,חודש או חודשיים אחכ עברנו דירה לוילה שאבא תכנן ואמא  הוסיפה את הטאץ'שלה  בזמן התכנון ובתוך כל זה העיפו אותי מבית הספר התיכון בו למדתי

מישהו יכול להאשים אותי שהדחקתי מחלק מהזכרונות? שעד היום יש חלקים שאני לא זוכר?

כתבתי כבר כמה פעמים שאני לא זוכר כמעט כלום ממה שהתרחש סביב המוות שלה

כלומר אני יודע כמובן שאחי נולד והיא נפטרה מתסחיף מי שפיר ואני זוכר את ההלם וקצת מהלוויה,ליתר דיוק אני זוכר שחברה מאוד טובה של אמא מ.ג. נקרא לה

הגיעה אלינו הבייתה לפני הלוויה ולא יצאה איתנו לבית העלמין כי  היתה לה מיגרנה איומה

אבל הבנו אותה

כלומר היא באה והיתה איתנו לפני ואחרי ובעיני זה היה בסדר

ואילו חברה טובה אחרת של אמא ת. נקרא לה ,לא באה ללוויה ולא הגיעה לשבעה ואני נורא כעסתי

עד כדי כך כעסתי שלא הסכמתי לדבר או לפגוש אותה,כי חשבתי שלא יכול להיות שהן  היו כאלה חברות והיא לא טרחה לבוא לוויה.

הייתי בן 16 כאמור ועולמי היה צר כעולם נמלה,בשנת 2000, עשרים ותשע שנים אחרי שאמא הלכה לעולמה,אבא נפטר ואז ת. הופיעה לשבעה שלו

אני לא זוכר אם היא אמרה משהו על העדרה מהלוויה של אמא,אבל אני זוכר ששוחחנו קצרות על אבא ואחכ נתתי לכעס שלי עליה ללכת לדרכו..

ניקח את קצה החוט ששחררה כמו מניפה בכתיבת הפוסט שלה  ונחבר אותו עכשיו לחוט שפתאום השתלשל מהזכרון שלי שקראתי את הפוסט:

נזכרתי ביומן שכתבה אחותי ונזכרתי שבאחת האזכרות לפני כמה שנים,אחותי הביאה את היומן הזה לאזכרה והקריאה ממנו  על מה שכתבה על התקופה הספציפית הזאת

רציתי להביא צילום מדף היומן שלה ,אבל כשדיברתי עם אחותי והיא הקריאה לי את את הקטע הספציפי שרציתי להביא,זה נראה לנו אינטימי מידי לפרוס אותו כאן,אפילו כואב למרות השנים הרבות שעברו

ולכן אתאר בשפה שלי כמה דברים שכתבה בקצרה:

היא כתבה בזמן אמת על תחושת הדאגה שחווינו ביום שאמא נפטרה כמה שעות לפני המוות,להזכיר אני הייתי בן 16 והיא בת 14

אני לא זוכר את הארוע עליו  כתבה,אני מניח כמובן שזו הייתה התחושה,הרי היא לא הייתה יכולה להיות אחרת

ואני אשכרה מצטמרר שאני חושב עלינו בגיל הזה,חווים את התחושה הזאת

אחכ היא כתבה על  יום אחרי שקמנו מהשבעה ואת מה שהיא כתבה אני מביא לכאן ,לא צילום של הדף המקורי של היומן,שוב ,זה מידי אינטימי

יום שני,מרץ  1969

"אתמול הסתיימה השבעה,היו אלה שבעה ימי סיוט מחד וגילוי בני אדם מצד שני,באו אלינו המון אנשים,כל אלה שהכירו את אמא או את אבא או את סבתא,היו חבר'ה מהכיתה שדאגו לי בצורה יפה מאוד ,כל הזמן הם באו בתורות והנעימו לי את הזמן במידה שיכלו

מ10 בבוקר עד 10 בלילה היה אחד מאיתנו עובד קשה מאוד ובלי הרף ממש,הכוונה היא לקומקום שלנו,שכן לכל המבוגרים יש להגיש תה,נו כל הזמן הוא עמד על האש ושרק ושרק ואנחנו עשינו שוב ושוב קפה ותה"

מצחיק לא? טוב אז לא רק מצחיק כי  כרגע נזכרתי בעוד משהו שלא זכרתי עד היום,אני כאמור למדתי בבית ספר תיכון שהיה רחוק מהבית,נזקקתי לנסוע ב2 אוטובוסים ולחצות את כל העיר כדי להגיע לבית חינוך עירוני ג' שם למדתי בכיתות ט' וי' ורוב החברים שלמדו איתי גרו בסביבת הבית ספר,למעשה היו לי מעט מאוד חברים מבית הספר,רוב חברי גרו בשכונה,בבית הכרם ולמדו בבתי ספר אחרים בכעיר,אני ממש נזכר בהקשר לדברים שכתבה אחותי על חבריה מהכיתה ,שאלי לא הגיע אף חבר מהכיתה בשבעה ,חברים מהשכונה כמובן שהגיעו,חברי מבית הספר לא הגיעו ואני לא חושב שחסרו לי,אבל אני זוכר שנעלבתי,אני גם זוכר שחוץ ממחנך הכיתה שאת שמו אגב אני זוכר עד היום,אף מורה ודאי לא המנהל לא הגיעו לשבעה ולא שלחו איחולי תנחומים,אולי בגלל זה כשמנהל בית הספר החליט להעיף אותי בגלל שכשלתי בלימודים,קיבלתי את ההחלטה די בשוויון נפש ולא ממש התרגשתי מהבשורה

כבר כתבתי לא פעם שסבתא שלי התרגשה הרבה יותר ממני,למעשה פחות התרגשה ויותר התרגזה,על המנהל שעשה את המעשה והעיף בלי הנד עפעף ,יתום' מבית הספר..

בינינו, קיוויתי שהיא לא תצליח במאמציה להחזיר אותי,אבל היא כאמור הייתה בעלת קשרים ענפים בהנהגת המפלגה השלטת וכנראה מישהו מהצמרת הבהיר למנהל שלא ממש כדאי לו להתעסק עם סבתא שלי

הוא שמר על כבודו המקצועי בהסכמה להחזיר אותי בתנאי שאשאר כיתה,לזה כמובן שלא הסכמתי וסבתא שלי לא לחצה עליו יותר וגם לא עלי

היה מדהים לקרוא איך התייחסנו לזמן  הקשה הזה בזמן אמת על פי התעוד שמופיע ביומן,

מדהים עוד יותר שאחרי כך וכך שנים אני מתחיל לכתוב יומן רשת ומנסה לתעד בדיעבד ארועים שקרו בעברי,בעברנו המשותף.

אם להתייחס עוד פעם למה שכמו מניפה כותבת,הפעם בפוסט החדש שלה,ניסיתי כל שנות הכתיבה שלי להיות מאוד קרוב לאמת שלי,להיות קרוב לעצמי,להציב מראה ולחוות שינויים שקוראים לי בזמן אמת תוך כדי ההבנה שקורים לי דברים כשאני כותב,נכון יותר מתבהרים.

בצניעות אומר שאני חושב שהצלחתי

הכותרת למי שלא הבין ,מתכתבת עם הכותרת של הפוסט של  ,כמו מניפה' שהיא שורה מהשיר המצויין של גידי גוב  ורונה קינן שכתבה רונה קינן ושמו "הריקוד המוזר של הלב"

מזמן לא נהניתי לכתוב פוסט כמו זה למרות הזכרונות החמצמצים,תודה מניפה

אני סיימתי תיהיו טובים