כל שנה בפרוס יום הכיפורים,משהו בבטן גורם לי לכתוב על המלחמה ההיא
12 שנה אני כותב כאן וכל יום כיפורים לדעתי כתבתי על המלחמה,על החוויות שאני זוכר,על התחושות.
בשנים האחרנות בעיקר לקראת שנת ה40 למלחמה ניסיתי למצוא את האנשים שהיו איתי בצוות או בסוללה כדי לעלות חוויות ולהשלים פערים
בעיקר כי אני לא זוכר,מעט הזכרונות שאני זוכר הם מהיומיים הראשונים,הקריטיים ואחכ כבר לא זוכר הרבה
לא אלאה אתכם בלספר על נסיונות החיפוש ולאן הגעתי בנסיונות שלי אבל בשורה התחתונה הם לא צלחו
אפילו לא הצלחתי להגיע למפקדת קצין תותחנים ראשי כי הכל מעורבב היום בתוך מפקדת זרוע היבשה וכאן אין לי מושג אפילו איך להתחיל לחפש ולצערי אין לי קשרים בתוך הצבא.
השבוע בתוך כל הבלאגן של הפגישה עם מנכל נענע ביום שני,והאפקט שהוא יצר לפני ואחרי,בני החייל סיים את קורס המ"כים שהוא עשה בשלושת החודשים האחרונים והיום יצר איתי קשר המס"ול שלי לשעבר. (מסול הוא מפקד סוללה,בגדוד תותחנים יש 3 סוללות ומסול לדעתי הוא כמו מ"פ)
העניין היחיד שבעת מלחמה המסול עוזב את יחידתו משאיר את הסוללה בפיקוד סגנו ומשמש קש"א,קצין סיוע אווירי שנע עם יחידות השריון של האוגדה אליה אנחנו שייכים ומכוון את הסוללות של הגדוד למטרות ולכן למסול החביב של סוללה א' בה הייתי חייל ,לא היו אותן חוויות מלחמה שהיו לי כי הוא לא היה איתנו.
הוא לא זכר אותי,הוא עשה גוגל על מלחמת יום כיפור מן הסתם והגיע לפוסט הזה שכתבתי ביום כיפור של 2010 לפני 5 שנים ! ויצר קשר.
המייל שלו והסיפור של המלחמה שלו מאוד ריגשו אותי אבל הוא לא היה יכול לרענן את זכרוני במקומות שהיינו ובחוויות שהתעמעמו עם השנים וחבל
בפוסט שבקישור אני כותב על הנער בן ה20 שהייתי,כל כך שונה מבני שסיים השבוע את קורס המכים,מעוטר בסיכות של חובש קרבי ובסיכת לוחם מהמסלול של גדוד הסיור של גבעתי ביחידת העורב.
אני הייתי נער מבולבל ,שרואה את הבית פעם בשלושה שבועות ,נוסע בטרמפים שעות מסיני לארץ,מרגיש מאוד בודד במדבר החול הענק ומתגעגע לחברים מהגרעין. הוא בחר להפרד מהחברים שהיו איתו בצופים וחלקם הלכו ליחידה אחת והחליט ללכת במסלול נפרד מהם ליחידה קרבית כשהוא מודע לקשיים שעליו לעבור.
אני לא משווה בין התנאים הפיזיים ,שעבורי היו מאוד קשים ונראה שלו פחות .אני גאה בחייל שהוא הפך להיות,אני מעולם לא החשבתי את עצמי לחייל טוב ,למרות שעברתי 2 מלחמות לא קלות (יום כיפור ולבנון הראשונה),עשיתי את המוטל עלי בלי להתחמק משום דבר,אחכ עשיתי 25 שנה מילואים ואני גאה על כל יום שנתתי לטובת המדינה, אבל בוא נודה על האמת,הייתי נער בנפשי ולא אהבתי להיות חייל (חוץ מלהכנס עם מדים ונשק לחדר האוכל בקיבוץ מרום גולן ולהנות מהמבטים של בנות המשק..)
השבוע כאמור הוא סיים קורס מ"כים,היינו בטקס בלטרון,בנו של בן דודי היקר חייל בצנחנים סיים את אותו קורס ו2 המשפחות שלנו ושלו נפגשו בטקס הסיום,היה מרגש,שונה מאוד מטקסי הסיום הקודמים שהיינו,לטרון גדולה ומרשימה וכשהצבא רוצה הוא יודע לארגן טקס מרגש
זו הייתה תצוגת תכלית של מפקדת חילות היבשה ואת הקורס סיימו חיילים מגולני ,צנחנים,גבעתי,חטיבת כפיר וגדוד הקרקל
לא היה טקס ארוך ולטרון לא רחוקה ככה שהחוויה הייתה טובה ולא ארוכה
בני יצטרף אחרי סיום הקורס כאחד המפקדים למסלול של החיילים שסיימו טירונות והם מוכשרים ללוחמי סיירת גבעתי בהר קרן(קרוב לקציעות בדרום)
יובל בני מימין ובנו של בן דודי הצנחן משמאל
מי האמין שיום יבוא
זה אחד השיר שהתנגן בעוז בטקס,החזיר אותי אחורה הרבה שנים
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
