אז הבוקר התחלתי את חופשת הקיץ שלי,שבועיים שלמים,הבעיה שזוגתי הטובה לא יכולה לקחת כל כך הרבה ימים כמוני,בעיקר כי הסקטור הפרטי לא מאפשר חופשות כאלה ארוכות (אלא אם נוסעים לחו"ל למשל ואז זה מצדיק לקחת חופשה ארוכה אבל באין תוכנית סדורה ,חבל על הימים) ולכן היא תיקח כאן יום אחד ושם חצי יום ואולי עוד יום אחד,אבל ברור שזה לא אותו דבר.

התכנון הכללי הוא לנוח,לקרוא הרבה ,לנסוע לירושלים לסיור במחוזות ילדותי ובשוק מחנה יודה,לאכול בעזורה ,לקנות חומוס ברחמו ועוד ועוד

היה חביב ביותר אילו יכולנו  ללכת לעיר העתיקה לאכול חומוס באבו שוקרי המקורי או בלונה אבל כנראה שלא נעשה זאת,זוגתי לא בעניין,יש לי כל כך הרבה זכרונות מהעיר העתיקה

הבעיה שהמצב השתנה וגם אותי מפחיד קצת לטייל משער שכם לשער יפו או ההיפך,ודאי כשלא ביקרתי שם המון שנים

הטיול השני שאליו אני רוצה ללכת זה סיור במחלבות קטנות ומקומות שמוכרים גבינות בצפון הארץ,יקבים קטנים וכאלה ,אני עוד לא סגור אם הטיול יהיה ליום שלם או ליומיים עם לינה באיזה צימר בצפון אבל אם זה יקרה ,זה לא יהיה עם תכנון,פשוט ניסע ונחליט תוך כדי תנועה.

שוב התחושה שלא כתבתי הרבה זמן חזרה ,אני לא מחשיב את הפוסט שכתבתי ביום שישי בבוקר בו הצעתי למי שרוצה לקחת במקומי כרטיסים להופעה בברל'ה בגבעת חביבה ולכתוב על ההופעה פוסט.

אם יציעו לי את ההצעה הזאת שוב (ולא נראה שזה יקרה בקרוב..) וזה שוב לא יסתדר כדאי לדעת שאפשר לכתוב את הפוסט אצלי,לא חייבים שיהיה בלוג לעניין הזה.

קראתי ספר שלקחתי מהספריה,אני לא זוכר את שמו ומי כתב אותו ,הספר מתעד את התחושות של זוג הורים שבנם התגייס ליחידה קרבית,הזמן הוא אחר לגמרי,1995 בלבנון,אי אפשר בכלל להשוות את הסיטואציה בעיקר כי הייתי בלבנון ואני זוכר מה היה שם

אבל עדיין ילד בקרבי הוא ראשית כל מקור לדאגהתמידית ,מעבר לזה הם מספרים על המעמסה הכלכלית שהוטלה עליהם וזה כל כך מדוייק,כאילו נכתב אחד לאחד על הבן שלנו ואנשים נוטים להתעלם מהמעמסה הכלכלית,חלק אומרים  העיקר שיחזור בריא ושלם,שום דבר לא חשוב,חלק פשוט לא מדברים על זה,כי זו בחירה של הבן בתמיכה שלנו,אז מה אתם מקטרים,אבל שוכחים כמה דברים בדרך או מתעלמים מהם או סופגים אותם בשקט כי מה פתאום נקטר,או נצא מגעילים ועוד כהנה וכהנה סיבות

יש 2 אסכולות אצלנו בבית בנוגע לבן החייל

ראשית לומר שנינו תומכים ושנינו  עושים הכל לרפד את שרותו הלא קל ובשנה  ושמונה חודשים שהוא חייל הוכחנו את מסירותנו במעשים

רק שיש בינינו הבדלי גישה

אני לא חושב שכשבאים לבקר אותו צריך להאכיל את כל הפלוגה,אני מצטער,אני נורא רוצה להצטייר אדם חם ואנושי,נדיב ואוהב אדם,אבל יש לי בעיה כלכלית פעוטה ואני לא יכול להוציא הון תועפות על אוכל

וקרה בעיקר כשהוא היה בטירונות ובאימון המתקדם של הסיירת שהגענו לחורים רחוקים עם המון אוכל. אני זוכר רק פעמיים שהאוכל נאכל על ידי חיילים מהצוות שלו שהוריהם לא הגיעו,כי זה לא היה יום מפגש מסודר אלא משהו לא יזום מאחורי שער הבסיס והגענו רק 3 משפחות מצוות של 24,אז הכנו ברצון יותר אוכל ושמחנו שחבריו לצוות בלסו הכל ,אבל להפוך את זה למשהו קבוע?

כאילו גם ככה ההורים מוציאים הון תועפות מכיסם על פריטים שהצבא לא מספק או שהצבא מספק אבל איכות הפריטים בעיני החיילים נמוכה,אז גם לאוכל אנחנו צריכים לדאוג?

ביום הורים מסודר שכולם באים,אז זה בסדר להביא עוד קצת אם יודעים שבצוות יש חיילים בודדים שהוריהם לא בארץ,זה מובן ומקובל וגם ארחנו לא פעם חייל בודד מהצוות ללינה כשהצוות יצא לחופש ולבחור לא היה איפה לישון

לאט לאט גם למדנו שכדאי לברר עם הבן החייל מה  הוא רוצה שנביא לו,הבן בהכירו את אמו ונטיותיה להציף בלי חשבון אמר לה להרגיע  בכל פעם שנסענו לבקר והוא משרת רחוק ואני לא מדבר בכלל על הנסיעות הארוכות למקומות שהוא נמצא כי אני מבין שזה עושה לו טוב אפילו אם במקרה הרע אנחנו מגיעים ל10 דקות אחרי נסיעה של שעתיים וזה קרה

בפעם הראשונה שהיינו בהר קרן,שהיינו במקום רבע שעה,מסרנו לו מה שביקש שנביא כולל אוכל,נסעתי לאחור,לא ראיתי עמוד תאורה שעמד שם באמצע המדבר ושברתי את הבקלית של אור האיתות האחורי באוטו

למחסום שהוא היה בפאתי ג'נין לא הגענו ל10 דקות? והיינו מוכנים להגיע למוצב ברמת הגולן שהוא תפס בשיא החורף לולא דרכי הגישה למוצב נחסמו בשלג כבד

הספר מספר על ההבדלים בדאגה בין האבא לאמא ואיך האמא מטבע הדברים לומדת תוך כדי שרותו הצבאי של בנה גם את השפה הצבאית שהבן משתמש בה  וגם על  המקומות בהם נמצא הבן ורמת המסוכנות שלהם

אני אומר שבעיקר האמא לומדת דברים חדשים ונחשפת לעולם חדש כי זוגתי לא שרתה בצבא בעוונותיה,בגיל הזה היא למדה בבית ספר דתי ואז לא היה עניין של שרות לאומי ובנות דתיות או שהמשיכו ללמוד או שיצאו לשוק העבודה

לכן מן הסתם היא לא הכירה מונחים צבאיים

אני שרתתי כאמור ביחידה קרבית,הייתי מאוד רחוק מהבית (סיני,רמת הגולן ואחרי המלחמה באפריקה) לא הייתה כמובן מעורבות הורית כמו שיש היום ויש לעניין יתרונות וחסרונות כמובן,כהורה אני שמח שהצבא מערב את ההורים בתוכניותיו מצד אחד  מצד שני  מפליא אותי שהורים מתערבים בצורה שלעיתים אפשר לחשוב שהצבא זה המשך של בית הספר התיכון ובשביל להשיג משהו מתקשרים למורה. אני לא מצליח להבין את החוצפה והתעוזה למרות  שכהורה אני מודה שאין לי פרות קדושות שמדובר בילדיי ולזוגתי עוד פחות ממני

אני אתקשה להתקשר למפקד של בני ,זוגתי עשתה זאת בלי חשש כשהבת שלנו שובצה במקום שהיא לא רצתה להיות בו ובגלל המעורבות של זוגתי הבת הועברה משם,אני מודה  שאני הייתי מתקשה לעשות זאת,לא יכול להסביר למה,למרות שאם לא הייתה ברירה,הייתי עושה זאת.

אני מוכרח לומר שהחלק השני של שרותו של הבן שלו יותר קל (לנו ,לו פחות )למרות שההווה לא יכול בשום אופן להעיד על העתיד,הוא בחר לעזוב את הצוותשל העורב  ואת השרות בקו +האימון השגרתי וללכת לקורס מ"כים,משסיים את הקורס ובקשתו לחזור לצוות שלו לא נענתה,הוא הצטרף כמפקד לטירוני הסייירת שנמצאים בשלב האימון המתקדם והנה שוב חזרנו להר קרן.

הר קרן מי שלא בקי ,נמצא בכיוון הכללי בדרום הארץ,נוסעים עד צומת טללים ,הנוסע לאילת יפנה שמאלה  ,השאר ימשיכו על כביש 211 מערבה שבסופו נמצא מעבר ניצנה  ובאמצעו הבסיסים שבטה קציעות ומתקן חולות לפליטי עבודה הידוע לשמצה

להר קרן יש סתם פניה אקראית ימינה לתוך המדבר אחרי כ20 קמ' על הכביש השומם הזה 211 ואז אחרי כ20 דקות נסיעה בכביש מעפן מגיעים לבסיס.

מה יקרה אחרי שטירוני הסיירת יהפכו ללוחמים אחרי 7 חודשים לא ברור לי

לקורס קצינים למרות שהוצע לו הוא לא רוצה ללכת,וזו לגמרי בחירה שלו אנחנו לא מתערבים וכשהוא יסיים את הצבא בעוד שנה וקצת יתגייס אחיו הצעיר שכבר מגלה סימנים שהוא מאוד רוצה ללכת בעקבותיו,אבל לזה יש עדיין זמן.

אז התחיל לי היום חופש למי שיש המלצות על מסעדות קטנות ולא יקרות במרחבי הצפון,חומוסיות ,מחלבות,בתי בד ויקבים קטנים מוזמן לספר לי עליהם

אשתדל לא לפספס אף המלצה.

אני סיימתי,תיהיו טובים