אין לי אנרגיות לכתוב פוסטים,אני יודע אני יודע ,הנה עכשיו כל היציע הצפוני קם,ממלמל לעצמו "נו,הוא שוב חוזר על עצמו" ומתכונן לצאת החוצה מהמגרש.

חכו רגע אני  צועק  בעיקר לעבר ראש הקנוניה ששילם ממיטב כספו לשמוע את מה שהיה לי לומר.

חכו,אני יודע שאמרתי את זה לא פעם ולא פעמיים בשנים האחרונות

אבל יש לי תובנות חדשות שאולי יעניינו אתכם,אז כבר לקחתם בייבי סיטר,שילמתם חניה ,שבו עוד 10 דקות,הרי כבר יצאתם מהבית.

תראו האמת התרגלתי לטוב,אני כאן כך וכך שנים ,בשנים האלה כתבתי כך וכך פוסטים יש לי כך וכך מינויים ואין לי טענות לתשומת הלב שקיבלתי,לאהבה שהוענקה לי, לחיבוקים שקיבלתי וגם לעיתים לסטירות ולבעיטות בתחת שקיבלתי,חלקם ודאי בצדק

אבל לאחרונה אני מרגיש שאני מכריח את עצמי לכתוב.

אני מכריח את עצמי לכתוב כדי להשאר בתודעה

כדי לא להשכח

כדי לראות את הפוסטים שלי מטפסים לדף הראשי בפוסטים החמים והכי הזוי שאני די מכור למיקום שלי בטבלת הפעילים,הנה אמרתי.

אני מסתובב בטבלה הזאת כבר כמה הרבה שנים וכבר כתבתי את זה.

כשהייתי אי שם בירכתי הטבלה (שודאי לא הייתה בנויה כמו היום, פעם היו שם תותחים תותחים ואני אגב לא מחשיב תותחים כמה אנשים(בלי שמות)שהבינו את הנוסחה או חשבו שהבינו וכתבו כדי להשאר שם,אני מדבר על אושיות ישראבלוג שכל פוסט שלהם אמר משהו,עשה הבדל,יצר דיון

היום בגלל ההתמעטות של אנשים בישרא,קל יותר להגיע לטבלה  ולטפס בסולם,פשוט צריך למלא אחרי כמה חוקים בסיסיים)

זה היה קוריוז חביב ,הי הנה אני במקום ה35 בטבלת הפעילים איזה צחוקים, אבל היום ראבק אני במקום שמיני,מידי פעם עולה כמה מקומות ומידי פעם יורד,חרד מהרגע שאפול מהעשיריה הראשונה לשניה כי "עבדתי" נורא קשה בשביל להיות שם. ואז אני מתפכח מהטרוף הזה ואומר לעצמי  עבדת? איזו עבודה עבדת? כתבת,אתה כותב יומן רשת קלאסי שמעניין כמות מסויימת של אנשים,לעיתים הפוסטים מענינים ,לעיתים משעממים,כמו החיים והחיים הם לא טבלה  שבה מדרגים אותך חביבי.

אתה הולך לעבודה בבוקר,חוזר בצהריים ומשתדל להנות ממה שיש,אף אחד לא נותן לך פרסים שאתה חי מתפרנס ומפרנס,דואג לילדים,שמח בשמחתם ועצוב כשרע להם,אז חלאס צא מזה

התחושה שיש לי כבר כמה זמן היא התחושה שחוויתי כשהייתי בטוויטר,רק שבטוויטר זה הרבה יותר קיצוני ומוקצן,לא הייתי ב"חבר'ה" כשהייתי שם,כלומר היתה לי כמות מינויים נחמדה,אבל לא יצאתי מדעתי כדי להתבלט,אני גם לא בן אדם של 140 מילים ,בשביל לומר את מה שיש לי דרושות לי הרבה יותר מ140 מילים,לכן אני נגנב כשלפעמים אני משוטט בישרא ורואה פוסטים בני שורה אחת או שתיים.כאילו בשביל זה פתחתם מחשב?

נכון שהיום לא צריך"לפתוח"מחשב כי הכל בכף היד בסלולרי המצוכלל אבל עדיין,נראה לי סוג של חילול קודש לכתוב פוסט בן שתי שורות וזהו

לאחרונה גם בפייסבוק יש ,כוכבי על' שאשכרה עובדים על חשיבה בכתיבת פאנצ'ים בני שורה או שתיים,שמתי לב  שיש אנשים שממש הפכו כוכבי רשת עם המון לייקים וחשבתי לעצמי שהם בטח מוציאים המון אנרגיה על העניין הזה

ובשביל מה בעצם? מה,אם יקבלו מעל 1000 לייקים זה יעשה אותם מאושרים? אני לא מבין את התופעה ואני שמח  שלפחות  בפייסבוק אין לי אספירציות להיות מלך הכיתה :-)

שלא תבינו לא נכון אגב,אני ממש לא מרגיש מלך הכיתה כאן,אבל אני מרגיש שאני חייב לכתוב ואני לא רוצה ככה ואני לא יכול להסביר הגיונית למה זה,

כי לקבל חיבוק יש לי את המשפחה שלי ,בעבודה אני פורח ומקבל מחמאות והחיים שלי די דבש.

רק שאין לי אנרגיות לכתוב וזה לא מובן לי כי אני אוהב לכתוב ואני אוהב להיות כאן אבל לאחרונה זה הפך למטלה.

כי אם לא אכתוב 2 פוסטים בשבוע (לפחות) אדרדר בטבלת הפעילים,אעלם מהפוסטים החמים והתגובות יתמעטו.

זה מוזר למישהו שאני מוציא את העניין הזה החוצה? זה רק אני המוזר כאן? רק אני  רדוף על ידי רוחות של טבלאות כאלה ואחרות?

לא קל לי לכתוב את זה אבל אני משתדל להיות נאמן  למוטו קבעתי שפתתי את הבלוג שזה אומר בין השאר, לשתף בתחושות הכי אמיתיות שאני חש גם אם "זה לא מוציא אותי טוב" אגב זה פחות מדאיג אותי היום אחרי 12 שנים כאן.

אני לא רוצה להפסיק לכתוב זו לא הכוונה בכתיבת הפוסט הזה,אין סרט כזה שבו אני מפסיק לכתוב,מכיון שהכתיבה היא המראה שמלווה אותי ב12 שנים האחרונות,אני לומד תוך כדי כתיבה על עצמי,זה בערך במקום לדבר עם מישהו אחר ולשלם לו עבור הזמן הזה ,אז אני מדבר עם עצמי ואיתכם ותוך כדי הדיבור אני מברר ענינים ומקבל תשובות ,גם מעצמי

אז השאלה היא על מה אני מוכן לוותר כדי לכתוב מתי שבא לי ולא לפי נוסחאות של טבלאות ולמרות שמתבקש שאומר שאני מוותר על  המיקום בטבלאות ואכתוב מתי שבא לי אני עדיין לא שם,אני מבין את זה אבל לא  יכול להצהיר שזה מה שאעשה.

לפני הרבה שנים עשיתי סדרת סדנאות בשיטה שקראו לה est,אולי מישהו זוכר,שיטה שיובאה מארה"ב ואחכ נקראה בשמות אחרים ואני מניח שנמצאת בשטח עד היום בשמות אחרים כי העקרונות הן אותם עקרונות והיה שם עניין שאם אתה רוצה להשיג משהו אתה חייב to let go למה שעוצר אותך. אז אני נורא רוצה להחליט to let go למה שלא תיהיה ההגדרה לויתור על טבלאות ותחרויות וכל מיני כאלה ולכאורה זה נורא פשוט ,כי  צריך להסתכל מה עולה לי כשאני לא מוותר על  כל אלה,בעיקר עולה לי שאני מכריח את עצמי לכתוב ואני לא אוהב להכריח את עצמי לכתוב ,זה אמור לזרום ממני לתוך הדף וזה לא מה שקורה לאחרונה והאנרגיה שאני מוציא גם אם היא לא פיזית מבאסת לי את התחת.

לא כך אני רוצה להתנהל כאן,אני רוצה להרגיש כמו פעם,בירכתי האוטובוס עם החבר'ה המגניבים וכשאני מסתכל על עצמי נאבק להשאר בעשיריה הראשונה זה מרגיש לי שהפכתי למישהו שהוא לא אני ואני לא מוצא חן בעיני ככה.

רציתי לכתוב לסיום שתיהיו רכים עם התגובות אבל  אין בעצם צורך ,כי אני מבין מה  צריך לעשות,אני רק צריך למצוא את השביל הנכון

צמד המילים בכותרת מתייחס ליצירה אלמותית של מייק אולדפילד שאת יצירתו הזאת אני "מממתק, לכם,יש לי זכרונות נהדרים ממנה.

אני סיימתי,תיהיו טובים