יש לי חרדת נטישה.. כלומר ,לא משהו שהייתי מודע לו אבל כנראה שיש לי ואחרי שהטלתי את הפצצה הזאת ,נלך להתחלה.

זוגתי ואני ביחד כבר 23 שנים,שנינו גדלנו בבתים שונים לגמרי וכבר כתבתי על זה הרבה ולא אחזור . מכיון שגדלנו כל אחד בצורה אחרת מן הסתם לכל אחד מאיתנו אישיות אחרת,תפיסה של החיים קצת אחרת ועקרונות שונים.

אגב אני לא כותב את הפוסט כדי שמישהו ישפוט בינינו,זו לא הסוגיה שלשמה התכנסנו

הכוונה היא לשתף אתכם בתובנות שאליהן הגעתי בעזרת זוגתי שגם מאירה את יומי וגם חכמה .

יש לנו ויכוח ארוך בקשר לגבולות באשר לילדינו,מכיון שגדלנו בצורה שונה כאמור ואני הפכתי לסוג של אדם עצמאי כבר בגיל 16 בעל כורחי,התובנות שלנו באשר לגבולות שאנחנו מציבים לילדינו שונות.כשהם היו ילדים צעירים ראינו יותר דברים עין בעין מכיון שילדינו מן הסתם היו יותר תלויים בנו ועכשיו שהם גדולים אני גורס שהם יכולים להסתדר בלי עזרתנו או לפחות בחלקה והיא מוכנה למלא כל בקשה (הגיונית כמובן) שהם מבקשים גם אם זה כרוך באי נוחות מצדה וגם אם היא יודעת שהיו יכולים להסתדר בלעדיה אבל עזרתה מקלה עליהם.

אני מוכן פחות להענות לבקשות מהסוג הזה בעיקר כי אני חושב שיציאה לעצמאות (חלקית לפחות) כוללת סוג של מאמץ מצידם ללא סיוע מצידי.

אמא של זוגתי נפטרה ממחלה, יחסית צעירה,כל חייה עבדה ועשתה למען ילדיה וגם את זה כבר סיפרתי ולי כל השנים מאז שהלכה לעולמה הייתה תחושה שהמאמץ לרצות את כולם סביבה,חוסר היכולת לסרב כשלא היה לה נוח לעשות ובכל זאת עשתה גם זה לא הוסיף לה בריאות לדעתי. 

זוגתי לא חושבת כמוני באשר למחשבות שלי בסוגיה אבל לדידי זוגתי עושה מה שאמא שלה עשתה עבור אחרים,במינון נמוך יותר כמובן  כי יש לה פחות זמן כי היא עובדת ואמה הייתה עקרת בית ועדיין ,היא "מקריבה" את מנוחתה למשל לבקשת הילדים וזה הוציא אותי מדעתי.

 ניסיתי להעביר אותה לצד שלי בסוגיה,אפילו ניסיתי להסביר לילדים שהם לא חייבים לבקש מאמא שלהם לעשות בשבילם דברים כאלה ואחרים אם הם יכולים לעשות אותם לבד,זה לא עזר ,זה רק גרם לילדים,בעיקר לגדולה לבקש מזוגתי בשקט כדי שאני לא אשמע ואכעס על הבקשה. טהיה לנו על זה ויכוח ביום חמישי וגם ביום שישי.

בשבת נסענו לבן החייל שמסיים את שרותו בסוף החודש הזה במשמר הנגב וחוזר כנראה לצוות שלו בסיירת

הבן נשאר שבת בהפתעה וביקש שנביא לו לבנים וגרביים ועוד כהנה וכהנה כי גם בשבת הזאת לא יגיע. את הענינים האלה אין לי אגב שום בעיה לבצע גם אם צריך לנסוע רחוק. 

נסענו ,התפתחה שיחה על ארועי יום שישי ועל התחושות שלי באשר לדרך שהיא בחרה ללכת בה והיא פשוט אמרה:טליק אין צורך שתגונן עלי,הדברים שאני בוחרת לעשות הם מרצון,אנחנו שונים בגישה ואני מקבלת אותך כמו שאתה,מבינה איפה גדלת ואיך,אני גדלתי אחרת וחושבת אחרת ואין לי שום טענה  לבחירות שעשית והגיע הזמן שתבין שאני לא זקוקה "להגנה" שלך.

אתה לא צריך לבקש מהילדים לא לבקש ממני לעשות דברים שאתה חושב שקשים לי,אם הייתי חושבת שהם קשים או לא נוחים לי הייתי אומרת

ואז פתאום הבנתי ואמרתי לה שאני מפחד שהיא תמות לי,מטורף ככל שהאמירה הזאת נשמעת ,תגידו תלושה מכל מציאות, הבנתי שאני לכאורה מגונן עליה כי אני לא רוצה שהמאמצים שהיא עושה למען ילדינו במקרה הזה, ולמען אחרים(אבא שלה) במקרים אחרים יעלו לה בבריאותה וכמו אמא שלה שלתחושתי הלא נכונה מן הסתם ,הלכה לעולמה בגלל נתינת יתר (אני יודע שאין סיבת מוות כזאת,עזבו זה לא משהו שאפשר  להסביר בהגיון)גם היא בגלל החוסר מחשבה על עצמה וצרכיה  היא תמות טרם זמנה. 

אי אפשר כמובן להסביר איך מחשבות כאלה מתגלגלות ואיך מסקנות לכאורה הזויות  מתחילות להסתובב בראש וכשזה קורה ונמשך לאורך זמן ואני  לא משתף אותן עם אף אחד ,זה פוגע בקרובים אלי וטוב שזוגתי הבינה מה שהבינה ושאני קלטתי שאני מפחד ממשהו שאם יקרה מתישהו לא יקרה בגלל הסיבות אותן הזכרתי.

התהלכתי עגום בסוף השבוע עד לשיחה הזאת,ההפסד השלישי הרצוף של קטמון לא הוסיף למצב הרוח אבל מאז התעשתתי ורציתי לכתוב את הפוסט הזה ולא ידעתי איך כל כך. 

אבל הנה הוצאתי,לא יודע אם אשאיר את הפוסט יותר מכמה ימים באוויר כי אמרתי יותר מידי עיניים של משפחה עשויים לקרוא כאן ולא תמיד מתאים לי.

אף מילה על המצב.

אני סיימתי תיהיו טובים