יש לנו כידוע 3 ילדים,ההפרש בין 2 הגדולים הוא שנה וחמישה חודשים,הגדולה בת 22 וחצי והבן האמצעי החייל יהיה בסוף החודש בן 21.

השלישי נולד 3 שנים אחרי השני והוא היום בן 17 וחצי.

באופיים הם שונים כל אחד מהשני. הגדולה קיצרת רוח,מדברת מהר חושבת מהר, קופצנית ,בקיצור עם הפרעת קשב וריכוז מאוד דומה לי באופי,פתוחה ומאוד ישרה.

האמצעי מאוד סגור,מופנם,חיוך כובש ,חתיך ולא מדבר הרבה והשלישי ילד חם ופתוח,חתיך הורס,חייכן פטפטן  ועם זה נדלק מהר,כמוני.

ביני לבין אחותי אחרי,יש הפרש של שנתיים וחצי וכשנולדה האחות השניה,השלישית בתור אני הייתי בן 12 ואחותי בת 9 וחצי. גדלנו כמעט לבד ומן הסתם היינו חברים מאוד טובים בילדותנו.שיחקנו ביחד בבית וגם בחוץ בשכונה,בילינו יחד בחופשים אצל סבתא וסבא בתל אביב ואצל הקרובים בבנימינה וגם עברנו בשלום את מצבי הרוח של אבא שהיה רגזן וכעסן לא קטן כשהיינו ילדים,אחותי לא זוכרת שקיבלה מכות מאבא,אני זוכר,לא הרבה פעמים,אבל היו פעמים שחטפתי בעיקר על רקע אי הצלחה שלי בלימודים ומחשבה של ההורים שאני לא רוצה ללמוד,אחותי עמדה לצידי ויותר מאוחר אחרי שאמא נפטרה אפילו עזרה לי בלימודים.שהצטרפו הילדים הנוספים השלישית כשהייתי בן 12 כאמור והרביעי כשהייתי בן 16 היחסים המיוחדים עם אחותי אחרי נשמרו.

אחכ אמא כאמור נפטרה וכל אחד הקדיש את הזמן שלו להישרדות.אני התאיידתי,הדחקתי,ניסיתי לשמור על החיים שלי, אחותי אחרי לקחה אחריות בלי שהתבקשה על תפעול הבית והדאגה לאבא, משהו שלא ממש אופייני לילדה בת 13 חצי והקטנים היו קטנים מידי.

לקח הרבה שנים עד שעיכלנו כל אחד מאיתו מה שקרה לנו,בנתיים בגרנו,כל אחד מאיתנו הלך לצבא וחיי את חייו והיחסים הלכו והתהדקו בין ארבעתנו ואחכ בינינו לבין האחות והאח  שנולדו לאבא מנישואיו השניים. היום אנחנו שישה על בני ובנות זוגנו,מאוד קרובים גם אם לא גרים קרוב אחד לשני ומאוד מחוברים.

באופן טבעי כשילדינו היו צעירים מאוד הם היו חברים אבל מהרגע שנכנסו לבית הספר לכל אחד היה את מעגל החברים שלו והקשר ביניהם היה סביר אבל לא קרוב.

מאוד רצינו שיחסיהם יהיו קרובים בעיקר כי הם קרובים בגיל ,בעלי תחומי עניין משותפים והם באמת אף עשו צעדים שקרבו ביניהם,

שמנו לב שהיחסים בין 2 הבנים ככל שהילד הצעיר בגר הפכו חבריים יותר ויותר,שמחנו שהיחסים בין הבכורה לצעיר שהם דומים באופיים הם יחסים טובים ואפילו היו בחוץ לארץ ביחד (בטיול מאורגן ביחד עם דודה ש.) למרות שבגלל הבדלי הגיל הם לא מבלים ביחד מחוץ לבית ושמחנו שחלה התקרבות גם אם היא איטית בין הגדולה לבן החייל שאחריה למרות שהבן החייל לא נמצא הרבה בבית. זה עדיין לא מתבטא בארועים שמחוץ לבית,הם לא משתפים האחד את השני בחוויות שכל אחד מהם עובר,הם מקבלים אינפורמציה מאיתנו ,כל אחד על מעשיו של השני,הם לא מתעניינים האחד בחייו של השני ישירות ביניהם וזה מפריע לנו,הם יודעים שהלב שלנו מתרחב בכל פעם ששלושתם בבית ובעיקר כששלושתם לא מסתגרים בחדריהם ומבלים איתנו בסלון בשיחה קטנה או בהשתתפות בחוויות שכל אחד עבר,זה נדיר לצערנו,כל אחד בעיקר 2 הגדולים מאוד עסוקים בעניניהם ולמשל ארוחת השבת משהו שאנחנו כהורים מאוד מקפידים עליו היא אחת משמורות הטבע למפגש כל משפחתי כשבארוחה כולם משוחחים ומשתפים כל אחד לפי היכולת שלו והרצון שלו לשתף.

אני מספר את כל זה מכיון שגם אני וגם זוגתי מאוד רוצים שהחיבור ביניהם יהיה חזק יותר וגם מבינים שאין באמת אפשרות לזרז תהליכים שאם הם אמורים לקרות מתישהוא, יקרו ,כי הילדים בשלו למהלך. אבל מכיון שהוטרדנו מהעניין כל אחד מאיתנו לחוד ושנינו ביחד ודיברנו על זה ,זוגתי החליטה לקחת צעד נוסף את עניין החיבורים ותפסה לשיחה את כל אחד מהילדים ודיברה איתם על החשיבות היחסים הקרובים  שהיינו רוצים שייצרו אפילו באמצעים מלאכותיים לכאורה,שיצאו יחד לסרט,שילכו אפילו פעם בכמה זמן לשבת בבית קפה אולי שיצאו לטיול משותף . 

אני לא ממש בטוח שהשיחה הייתה דרושה כאן,למרות שודאי לא הזיקה ולמרות שטוב שידעו שחשוב לנו היחסים ביניהם.אני חושב שזה תהליך שיבשיל במוקדם או במאוחר,כי בסוף בסוף הם רואים את היחסים בתוך המשפחה המורחבת גם שלי וגם של זוגתי ויש בהם רק יתרונות שלא לדבר על כיף שיש כאלה יחסים.

ילדיי מאוד מרחיבים לי את הלב,ביחד ולחוד אני מאוד מחובר אליהם ,ודאי זוגתי והייתי שמח נורא לראות שהם כמונו,על כל מה שמשתמע מאיך שמשפחה קרובה מתנהלת.

בלי קשר:

קטמון ביום שישי הקרוב משחקת נגד הפועל רמת גן,קבוצה מצויינת שאנחנו חייבים לנצח כדי להתברג בין 8 הראשונות,נותרו 4 מחזורים לסיום העונה הסדירה ואנחנו רוצים הפעם להטביע חותם ולהצליח מה שלא קרה בעונה הקודמת עת ירדנו מהליגה הזאת,אז בבקשה תחזיקו אצבעות.

הכותרת לקוחה מהשיר האלמותי של עופרה חזה ז"ל, "שיר הפריחה" המצויין שכתב צביקה פיק. אבל פרג' היה באמת מקום מיוחד בתל אביב שנעלם. חנות הצילום פרג' ישבה בפינת ארלוזרוב דיזנגוף על שטח גדול ושם התחילה האופנה של צילומי חתן כלה בפורמטים גדולים בקיץ'שלא התביישו בו וזה היה מקסים למרות שבאופן אישי חשבתי אז  שזה מזעזע. היום אני מתייחס לעניין ביתר סלחנות:-)

כך או כך השורה בשיר מאפיינת את רוח התקופה,סוף שנות השבעים תחילת השמונים בתל אביב המדהימה.

אני סיימתי,תיהיו טובים