לא אהבתי ללכת לבקר אצל סבא וסבתא,ההורים של אבא.

סבא שמואל וסבתא רחל גרו בבית ערבי די רעוע בעיניים של הילד שהייתי,במושבה הגרמנית בירושלים

הם גרו בקומה השניה למרות שלבית היו 2 וחצי קומות,הקומה הראשונה הייתה מין מחסן דחוס בדברים שכילד כל הזמן הזהירו אותי לא לשחק שם כדי לא להפצע.

לקומה השניה הוביל גרם מדרגות שבסופו דלת, שנפתחה לחצר פנימית,מצד ימין לדלת היו שרותים,אחת הסיבות שמיעטתי לבקר כילד בבית ,שאלה היו שרותי בול פגיעה וממש פחדתי שאפול פנימה לתוך החור שמעליו היה צריך לשבת  במיומנות וכילד בן 6,7 כמובן שלא הייתה לי מיומנות כריעה כזאת וכשהייתי בא מאוד השתדלתי להמנע מלהכנס לשרותים.

משמאל לשרותים היה המטבח,לא גדול אני זוכר,שם האוכל נעשה והתבשל על פתיליות,האמת שאני לא זוכר שאכלתי שם.

החצר הפנימית בהקה בצבע לבן ובכל פינה היו פחים גדולים שבתוכם סבתא ודאי, שתלה פרחים,מהחצר הפנימית שהייתה גבוהה אפשר היה להשקיף על כל הרחוב ועל בתיו,100 מטר מהבית היה המוזיאון הזאולוגי וקצת יותר למעלה גן השושנים המיתולוגי ותחילתה של שכונת טלביה בה גרנו  3 שנים.

מהחצר הפנימית הייתה כניסה לחדרי המגורים,היו שניים כאלה,אחד בצד שמאל ואחד בצד ימין,כל הבית היה מלא בציורים של סבא שזה היה עיסוקו

אבל המקום הכי מדהים בבית היה חצי קומה  בהמשך המדרגות הפנימיות,שם סבא צייר,באטליה שלו.

סבא וסבתא היו אנשים שהתפרנסו בקושי,הפרוטה לא הייתה מצוייה בכיסם,אני חושב שאבא וגם אחותו קצת עזרו להם.

בכלל היחסים בין אבא ,אחיו הגדול ממנו ואחותו הצעירה מהם להורים,לסבא וסבתא ,לא היו טובים,אני יודע שהטענה העיקרית של סבתא שנתמכה על ידי ילדיה שסבא צריך לחפש עבודה שיכולה לפרנס אותם במקום לצייר ציורים יפים ככל שיהיו,בעיקר כי הוא לא הצליח למכור את תמונותיו.

סבא צייר בצבעי שמן על בד והוצאותיו כמובן עלו על הכנסותיו.אבל הוא התעקש להמשיך לעשות את מה שהוא חשב שהוא עושה היטב.

זהו סבא שמואל

באחד מחדרי הבית היו ערמות של עיתונים,בגלל שלא היה כל כך מה לעשות בבית,הייתי מעלעל בעיתונים וככה נחשפתי למדור הספורט של העיתונים האלה וקראתי די בשקיקה,כמובן שכירושלמי  התענינתי בקבוצות הכדורגל של ירושלים.

וגיליתי שיש שתיים כאלה,הפועל ירושלים וביתר ירושלים,בשנים ההן סוף שנות החמישים,הפועל ירושלים הייתה הקבוצה הבכירה בעיר.

כאמור גרנו בטלביה, גרנו בשכירות ברח אלקלעי המיתולגי ליד בית החולים המפורסם לחולי שחפת,היו שם המון ילדים והיה כיף לשחק איתם

אבל כנראה שהפרוטה גם בכיסנו לא הייתה מצוייה כל כך ואמא ואבא החליטו להשכיר חדר בדירה לדייר משנה ללא ידיעת בעל הבית !

אני זוכר שכשבעל הבית היה מגיע לבקר בדירה (כנראה לקחת שכר דירה) הורי התריעו חמורות בפני שלא  אספר לו שבדירה גר דייר בשכירות משנה ואם הוא ישאל אומר שזה דוד שמתארח אצלנו.

אני לא זוכר איך קראו לבחור אבל אני חושב שהוא למד עם אמא בשלוחת האוניברסיטה העברית בבבניין מדהים ביופיו שעמד לא רחוק ממקום מגורינו ונקרא "טרה סנטה"

אמא למדה בטרה סנטה יוונית עתיקה,תהרגו אותי אם הבנתי אז או אני מבין היום מה היא חשבה שהיא תעשה עם יוונית עתיקה ,אבל אם נתעלם מהפרט הפעוט הזה  אני זוכר את טרה סנטה כמבנה מרשים מאוד ואני זוכר את אבני המרצפת הענקיים בחצר  המבנה עד הכניסה.

אז הסטודנט הזה שהוריו גרו מחוץ לירושלים מצא פתרון דיור אצלנו ואני והוא התידדנו כזה וכנראה סיפרתי לו שהתחלתי להיות חובב כדורגל והוא לימד אותי להתמצא במבוך העיתון ולהגיע אל חלק הספורט ולקרוא את טבלת הליגה וכו וכו'

לימים אבא שלי התחיל לקחת אותי למשחקי כדורגל.

ככל שאני חושב על המהלך אני מתקשה לזכור של מי הייתה היוזמה,המשחקים אז נערכו ביום שבת,הייתי אני מניח בן 8,9,כלומר התחלת שנות ה60 וכבר גרנו בבית הכרם.

אני לא זוכר איך הגענו למגרש ,אבא רכש את כלי התחבורה הראשון שלו,טוסטוס לדעתי בשנת 1962,יכול להיות שהתניידנו למגרש בטוסטוס שאחכ הוחלף בוספה מתקדמת ולדעתי ב1963 אולי ב64 התקדמנו למכוניתנו הראשונה,מוריס 1100 ,קצת יותר גדולה מהמוריס מיני מיינור,איתה כבר נסענו אל מחוץ לעיר אבל הופס אני סוטה מהנושא.

יכול להיות שאבא חשב שאם יהיה לנו נושא משותף ששנינו אוהבים נתקרב והחליט לקחת אותי לכדורגל,תמיד היו איתנו עוד 2 חברים שלו,היום אני חושב שאולי זו הייתה תגבורת בשבילו כי באמת שלא היה לנו על מה לדבר

אז א. חברו הקרוב ואז רווק היה בא איתנו וחבר של א. שאחכ הפך לחברו של אבא,ד. זכרונו לברכה,איש מקסים ומתוק מאין כמוהו ,אבא של אברי גלעד אם מותר לי לפזר לרגע אבק כוכבים:-)

במשך כמה שנים ברציפות אבא היה הולך איתי,לפעמים אחותי הייתה מצטרפת והיינו צופים במשחקי הבית של הפועל ירושלים במגרש המיתולוגי בשכונת קטמון.

אני זוכר שגם ימים רבים אחכ,כשהייתי בצבא ואחכ  שעזבתי את ירושלים ועברתי לתל אביב,כשהיינו מדברים,היינו מתחילים בעידכונים על הקבוצה שלנו

אבא לא המשיך ללכת למשחקים,אני גם לא.

ב73 ברגע השיא של הקבוצה כשזכתה בפעם היחידה בגביע המדינה אני הייתי בצבא,בסיני,לא הייתה לנו טלויזיה ומהטרנזיסטור שהיה לנו לא קלטנו שידורים מהארץ כך שרק למחרת שמעתי שהפועל ירושלים זכתה בגביע המדינה.

אחכ השתחררתי ועליתי למרום גולן לתקופה של כשנה וחצי וכשחזרתי משום מה כדורגל הפסיק לעניין אותי כצופה,עקבתי אחרי הקבוצה מהכורסה ולא רוויתי נחת

גם אבא כבר לא הלך לכדורגל והתרכז בהנאות אחרות בחייו.

אגב הוא לא הלך למשחקי כדורגל עם אף אחד אחר מאחיי ו"ההזנחה" הזאת עלתה למשפחה  ביוקר שאחי הצעיר הפך להיות שומו שמיים אוהד בית"ר ירושלים !!,המצב השתפר כשקמה קבוצת האוהדים שיצאה מבית"ר,לפני שנתיים,ביתר נורדיה ,אחות לקטמון שחרתה על דגלה התנגדות לכל מה שביתר הפכה להיות ועם זה כבר אפשר לחיות.

ב2007 החליטה קבוצת אוהדים מאוהדי הפועל ירושלים שהגיעו מים עד נפש,בעלי הקבוצה אז זלזלו באוהדים המסורים,הפועל ירושלים נעה בין הליגות השניה והשלישית,המגרש בשכונת קטמון נמכר  ובשטח נבנה בניין דירות והאוהדים רצו שבעלי הבית יעזבו את הקבוצה המידרדרת ושתחתיהם יבוא מישהו שישקיע בנוער ויחזיר את הפועל לימיה הגדולים.

המחאות לא עזרו והחבורה החליטה להתחיל לפעול והקימה את קבוצת האוהדים שנרשמה והתחילה לשחק בליגה ג'.

למען הסדר הטוב הפועל קטמון ירושלים הייתה ב2007 הקבוצה הראשונה בארץ שאוהדיה הם הבעלים שלה,הוקמה עמותה ,נאספו כספים נבנה תקציב שהתאים לאותה ליגה בה שיחקה הקבוצה  והקבוצה יצאה לדרך.

אז ב2007 העניין עבר לי מתחת לראדר,לאט לאט התחלתי לשמוע על הקבוצה,עוד לא הלכתי למשחקיה,רק ב2012 כשהקבוצה עלתה מליגה ב' לליגה א' התחלתי ככה לאט לאט להחשף לפעילות הקהילתית והתחלתי ללכת למשחקים של הקבוצה.

הגעתי למגרשים בקצווי ארץ,מאילת בדרום עד כרמיאל ,צור שלום בצפון,לעיתים מגרשים ללא מקומות ישיבה מסודרים,בלי לשלם כרטיס כניסה,בקיצור אללה יוסטור

בסוף 2013 עלינו מליגה א' לליגה הלאומית,הליגה השניה ,בסוף אותה עונה ירדנו בחזרה לליגה א' ואת 2014 בילינו במחוז הצפוני של הליגה שבסופה חזרנו לליגה הלאומית

זו העונה הראשונה שלנו בליגה אחרי שחזרנו.

אנחנו מביאים למשחקי חוץ כ500-600 צופים,אין קבוצות בליגה הזאת שמביאים כמות כזאת של צופים למשחקי חוץ,למעשה חצי מקבוצות ליגת העל לא מביאות כמות כזאת למשחקי חוץ ,למשחקי בית מגיעים בממוצע כ3000 אוהדים בהם הרבה מאוד ילדים ונשים,הגאווה שלנו על מספרי הנשים והילדים שמגיעים לאיצטדיון טדי

לא צריך לומר שאין אף קבוצה בליגה הלאומית אולי חוץ מאשדוד ואשקלון שבימים טובים מגיעים למספרים כאלה ושוב הרבה קבוצות בליגת העל היו שמחות למספר צופים כזה בכל משחק שלהם.

מחר הפועל קטמון ירושלים מגיעה לצומת דרכים הכי חשובה בתולדותיה.

זה הקהל שלנו אחרי הנצחון בדרבי הקודם

קטמון נמצאת במקום רביעי בטבלה עם 44 נקודות,לקבוצה שלפנינו יש את אותו מספר נקודות עם יחס שערים טוב יותר ולקבוצה במקום השני ממנו עולים לליגת העל יש 47 נקודות. מחר המשחק האחרון בעונה הסדירה,אם ננצח ניהיה בפליאוף העליון ונתמודד  על העליה לליגת העל,אם נפסיד חס וחלילה ,בקונסטלציה מסויימת אנחנו יכולים להדרדר לפליאוף התחתון ואז כל מה שעמלנו  עליו ילך לאבדון.

המשחק מחר נגד הפועל ירושלים,קבוצת האם

הפועל ירושלים משתרכת בתחתית הליגה,נמצאת במקום 14 ,ודאיתיהיה  בפליאוף התחתון ויכולה גם לרדת לליגה א' בסוף העונה.

האמוציות  בין שתי קבוצות האוהדים בשמיים,התחזיות כולן נותנות לנו נצחון גדול,המגזימים חושבים שגם נעלה לליגת העל והאוהדים שלנו בעיקר מפחדים מהנאחס.

מחר המשחק על כל הקופה,איצטדיון טדי יהיה מפוצץ בכ5000 אוהדי קטמון !

אני כמובן נוסע למשחק.

התחושה היא סוג של סגירת מעגל למשהו שהתחיל לפני המון שנים בבית של סבתא רחל וסבא שמואל והמשיך כשאבא שלי היקר רצה להיות קרוב אלי ולקח אותי למשחקים

אני המשכתי את דרכו ולקחתי את ילדיי.

מחר לא אוכל לקחת אותם לצערי,בתי בבודפסט,בני החייל ,להבדיל יהיה מהיום בשבועיים הקרובים בדרום הר חברון ובני הצעיר לא מתעניין בכדורגל ואני לא צריך "לסחוב" אותו למשחקים כדי ליצור קרבה,אנחנו קרובים בלי כדורגל כמו שאני קרוב לכל ילדיי.

תחזיקו מחר אצבעות

הפועל של האוהדים

וככה לסיום אעשה מעשה מניפה  ואעלה תמונה של ציור אקראי של סבא שלי שאחרי מותו זכה להכרה ,תערוכות של ציוריו נערכו במוזיאון ישראל ובגלריות נחשבות ,ציורי הפרחים שלו נבחרו לעטר  את ההוצאה החדשה של שירי רחל  וציוריו נמכרים עד היום במחירים גבוהים

גלדיולה

 רקפות

אני סיימתי,תיהיו טובים